ניגשתי לקרוא את האלכימאי דיי סקפטית-שמעתי עליו דעות רבות ומגוונות, שניתן לסכן במילת תואר אחת- 'אופטימי'.
אופטימיות נתפסת כחיובית, לרוב, אך כשאני שנתקלת בתיאור דבר מה כ'אופטימי', נדלקות בראשוני נורות אזהרה- כיוון שהטווח בין אופטימיות לעיוורון אינו כה גדול וברור כפי שרבים נוטים לחשוב. ועכשיו, אחרי שסיימתי את הספר, אני אמנם מבינה מדוע עיקרון האופטימיות כה מורגש ונודף מהטקסט, אך לא הזו המילה שבה הייתי מתארת את הסיפור, אלא בוחרת במונח מעט אחר: "שלוות נפש". זהו מושג שנתפס כרוחני, ערטילאי ובלתי מושג, ומכיוון שכך, יש המתנכרים לו- בטענה כי אכן אינו מושג.
אך שלוות נפש היא היכולת לקבל את הרע כזמני, לא נצחי ובר חלוף. היכולת לתפוס את עצמך כנוכח/ת בהווה, כאן ועכשיו, מבלי לחפש השלכות הרות גורל שלו על העתי. שלוות נפש היא יכולת לעצור ולנשום עמוק כשקשה, ולהצליח להיזכר שבסוף כל לילה השמש חוזרת להפציע באופק, לקראת יום חדש.
וזה , לתפיסתי, המסר של הספר הזה. אניח בצד את יכולת הכתיבה הנעימה והרכה של פאולו- כתיבה שזורמת, ציורית כל כך, על פני דפי הספר. שלוות נפש, ואיך היא מרגישה, ואיך להגיע אליה (אם כי נודה על האמת- רובנו נזדקק לטיפול לפני שנצליח להטמיע תפיסה זו היטב בראשיינו)- זה מסר שהייתי רוצה להדפיס באלפי עותקים ולהמטיר על ראשי המונים. אני ממליצה בחום לקרוא את הספר הזה- כיוון שהיכולת לתמלל רגשות ותחושות כה מורכבים היא אינה נחלת הכלל, ובסיפור נעים ועדין, פאולו שוזר שיח שבין אדם לעצמו ובין אדם לסביבתו בסיפור 'מסע הגיבור' קלאסי ומרגש, ממש סיפור אגדה.
