בציוץ בטוויטר תיארה גולשת את סיום התואר שלה במדעים מדויקים ואמרה שאין לה מושג איך אנשים אחרים, שאין להם הורים או אחים גדולים שעשו את התואר לפניהם, מצליחים בתואר הזה בלי עזרה שהיו יכולים לקבל. ובכן, שני תארים במתמטיקה, ואני הבכורה במשפחתי, וההורים לא היו יכולים לסייע לי, אז הראיתי שאפשרי. נכון שבמהלך התואר השני ראיתי איך לילדים של הפרופסורים במחלקה יש יתרון כלשהו עלי, אבל זה עדיין לא אמר שאי אפשר בלי העזרה הזאת.
שאלה נוספת היא האם היתרון הזה היה כתוצאה מהתורשה או כתוצאה מהסביבה. האם אנשים יודעים מתמטיקה טוב יותר כי גדלו עם מתמטיקאי בבית וזה היה טיב השיחות בשולחן השבת שלהם, או שמא המתמטיקאי העביר להם גנים מתמטיים טובים בתורשה. מחקר שקראתי בדק תפיסה מרחבית בקרב אנשי שבט אפריקאי פרימיטיבי שהתחלק לשלוש מורשות שונות - קדרים, נפחים, ורועי צאן. במבחני העתקת צורות תלת ממדיות הילדים של הקדרים הצליחו במידה הרבה ביותר, ועדיין המחקר לא ידע האם לתלות את הדבר בתורשה או בסביבה. לא היו מספיק בני קדרים שאומצו במשפחת נפחים או להיפך כדי להפריד את המתאם ולגלות את הסיבתיות.
תורשה וסביבה הם הבסיס לחלק הראשון של הספר הזה, ולמעשה לכולו. העולם של וינדהייבן היה אחד עד שהתרסק בין אלפי איים המרוחקים זה מזה. לכל קבוצת איים יש מושל, ואנשים שונים המקיימים את הכלכלה של האיזור. התקשורת בין המושלים ובין האיים מתקיימת בשני אפיקים מקבילים. האחד, איטי ומסוכן, או ספינות משוטים ומפרשים הנודדות בים המקשר את האיים. השני, מהיר יותר ומסוכן יותר, הוא שליחים המעופפים בעזרת מתקני כנפיים מכניים, כוח שריריהם, ומיומנות תעופה שרכשו לעצמם. המעופפים הם מעמד נפרד, נשגבים בעיני עצמם, ובעיני תושבי האיים שהם מכנים בלעג "רתוקי קרקע". עד שבאה מאריס, ביתו המאומצת של מעופף, ומשנה את המסורת ארוכת השנים הזאת. בעוד מאריס אוהבת את התעופה ומיומנת בה, הרי שאחיה המאומץ, היורש הטבעי של הכנפיים ושל מעמד המעופף, מגלה הן חוסר כישרון והן חוסר רצון לקבל את המעמד הבכיר המגיע לו בירושה.
מאריס, נערה צעירה ומעופפת מתחילה, מחוללת שינוי בעולם שלה, וזה הישג כביר ומשמח מאוד. עם זאת, בחלוף השנים היא מגלה ששינוי אינו דבר של מה בכך. הזזה של אבן אחת במבנה יכולה לחולל תזוזות של אבנים רבות בהמשך, ושיווי המשקל בעולם הולך ומשתנה ומאיים למוטט הכל. בכך הספר חורג ממסגרת אגדת בני הנוער בשחור ובלבן שהוא נכנס אליה בתחילתו, ומייצר עיסוק במורכבות בדומה לטרילוגיית משחקי הרעב. יחסים אישיים, מעמדיים, פוליטיקה, ממשל והדרך לשנות את דעת הציבור, הכל חובר יחד.
אם נשמע לכם טוב עד כה, הרי כמה הסתייגויות.
הראשונה - הספר רזה מדי. כדי לבנות עולם פנטזיה מלא, דמויות עגולות ומורכבות עלילה, ולא להיות אוסף של מאמרי עמדה, יש צורך ביותר מילים. אז המילים האלה חסרות כאן ולכן העולם שטוח מדי וגם הדמויות בו קצת סובלות מזה. קצת מפתיע בעיקר כשמגיע מהמחבר של "משחקי הכס" עבי הכרס.
הסתייגות שנייה היא כללית יותר. לא ברור למה עולמות הפנטזיה יושבים תמיד בטכנולוגיה של חרבות, מדורות, לפידים בוערים וספינות מפרש. לא ברורה לי אכזריות המחבר כלפי הדמויות ולמה אי אפשר לצייד אותן במקררים ובמכונות כביסה.
ושלישית, שאולי קשורה לראשון, הוא המקום של הרומנטיקה בסיפור, ולמה להביא את המיניות של מאריס לידי ביטוי רק בגיל חמישים פלוס ולא בגיל צעיר יותר.
עם זאת, הספר זורם ונחמד לקריאה, מומלץ לחובבי הז'אנר.
