“5 דמויות עומדות במרכז הסיפור הזה. דרך הקשרים בין הדמויות, הרומן של מוראביה מציג מעמד בורגני ריקני, נהנתני, שטוף זימה, תככים, חשש נורא מהתרוששות ואף יותר מכך, יציאה מחוג המוזמנים לנשפים ולאירועים חברתיים. ההתמקדות ב-5 הדמויות הללו מועצמת באמצעות הניגוד שבו מוצגים המוני ה"עמך" – המון חסר פנים ונעדר אישיות. גם כאשר הגיבורים נתקלים בהמון זה, זה נעשה תוך ההפרדה – העשירים במכונית הנוחה מאחורי חלונות סגורים ואילו ההמון מדשדש ברחובות מרופשים וסחופי רוח. גם כאשר מופיעים אינדיבידואלים (משרתת, שוערת הבית), אלה נותרות כבעלות תפקידים נעדרות זהות או אישיות. לדונה גארציה, אלמנה מרוששת, יש שני ילדים: קרלה השופעת בת ה-24 ומיקלה, צעיר בטלן, משועמם ואדיש. "ידיד" המשפחה, ליאו, היה מאהב של האם וכעת הוא מעוניין בשני דברים (לא בהכרח בסדר העדיפויות דלהלן): לשגול את הבת ולהשתלט על הנכס של המשפחה – על האם המקורננת לסלק את תשלום המשכנתא בקרוב והיא אינה מסוגלת להחזיר את חובה ללא מכירת הנכס. בין לבין, ליאו היה המאהב של ליזה, ידידתה/צרתה של דונה גארציה. זו שנזנחה גם היא על ידי ליאו. היא מעוניינת בחסדיו של מיקלה הצעיר ו"התמים", גם בכדי לעורר את קנאתו של ליאו באמצעות הפיתוי של מיקלה. נסיונות הפיתוי שלה לא מצליחים להוציא את מיקלה מאדישותו. השקפת העולם של האם, דונה גראציה, מתוארת להפליא בפסקה הבאה: "מעולם לא רצתה לדעת על עניים או להכירם בשמם, תמיד סירבה להכיר בקיומם של אנשים שעובדים עבודה קשה וחיים חיים עלובים...ועתה, לפתע פתאום היא נאלצת להפוך לחלק מהם ולהגדיל את מספר המוני עלובי החיים דיכא אותה רגש של סלידה, של השפלה ושל פחד כמו שחשה יום אחד כשחלפה במכונית נמוכה על פני המון מאיים ומזוהם של שובתים. הקשיים והמחסור לא הפחידו אותה, אלא העלבון הצורב, המחשבה על מכריה, כולם אנשים עשירים, מכובדים והדורים – איך ינהגו? מה יאמרו עליה? היא כבר ראתה את עצמה, הנה...ענייה בודדה, עם שני ילדיה, בלי ידידים, שהרי כולם ינטשו אותה, והיא תשאר בלי הנאות החיים, בלי נשפי הריקודים, בלי אורות ומסיבות ושיחות: בחשיכה מוחלטת, בחשיכה במערומיה". דונה גראציה מצטיירת כאווזה פותה עד שהיא משתמשת ב"נשק יום הדין" ואומרת לליאו ההמום כי במקום לקבל את הצעתו, תעמיד את הנכס למכירה פומבית....ובאשר לצרתה – היא מרגישה נעלה עליה שכן היא התאלמנה ואילו צרתה נזנחה על ידי בעלה.... ליזה מתוארת כמי ש"חיה חיים חופשיים אפילו מופקרים". אבל למרות ניסיונות הפיתוי הכושלים שלה כלפי מיקלה, היא זו שמצליחה להניע אותו לפעול.... קרלה – אוותר על התיאור הפיזיולוגי המפורט – כמהה לשינוי מהשגרה המאוסה בביתה (הדרמות של אימה, הויכוחים עם המאהב לשעבר וכו'). בראייתה גם התרוששות ומעבר למגורים בבית דירות (!) הוא מבורך. עם זאת, חיזוריו של ליאו פותחים בפניה אפשרות לחיים נוחים, המשך ההשתייכות לחברה הגבוהה. אהבה רומנטית? לא כאן. מסגרת הנישואין אותה היא מתארת כוללת החזקת מאהב.... ליאו מוצג כגבר מדושן עונג, שאפתן, רודף נשים וממון הבטוח בעצמו. נראה כי כל מאווייו מתגשמים. עם זאת דרכו להשגת חסדיה של קרלה אינה קלה, אבל תמיד יש חלופות..."תחילה סבר שהרעיון לשוב למאהבת הישנה הוא חסר טעם. הוא לא אהב ללכת בדרך שכבר הלך בה, והביקור נראה לו כמו "מרק ישן שחומם שוב", אך לעומת זאת היה צורך להשביע את התאווה שעוררה בו קארלה". ליאו מעונין לשגול את קרלה, ואף בלית ברירה לשאתה לאישה, אם כך יבטיח את שליטתו באחוזת המשפחה. ולכשנבהל לפתע מההתחייבות התיאורטית לאשה אחת, ליאו מתנחם באמרו לעצמו: "ליאו נשאר ליאו"..... מיקלה – הינו צעיר מתוסכל. מחד, הוא אינו מסוגל להמנע מלראות את כל הזיוף שבחיים שלו, אך מאידך, אינו מסוגל לצאת מאדישותו. ניסיונו המיני מסתכם בביקורים אצל זונות. אבל גם למיקלה מתברר לו שעליו להתגבר על אדישותו ולעשות משהו אחת ולתמיד. "אין ספק שהרעיון לפעול נבע מהגיון שאין בו רגשות כנים: אהבת בן, שנאה כלפי המאהב של אימו, רגש חיבה כלפי המשפחה, הוא לא הכיר את הרגשות הללו... כשאין כנות יש להעמיד פנים, וככל שמתמידים בהעמדת הפנים, בסופו של דבר מאמינים בזה. זהו יסוד של כל אמונה....לגביו לא היו קיימות לא אמונה, לא כנות, ולא טרגיות, מבעד למעטה השיעמום נראה לו הכל מעורר רחמים, מגוחך ומזויף; אך הוא הבין את הקושי ואת הסכנות שבמצבו, חייבים להתמסר בלב ובנפש לדברים, לפעול, לסבול, לנצח את החולשה הזאת, את הרחמים הללו, את הזיוף ותחושת הגיחוך. צריך להיות טרגיים וכנים". זהו ספר הביכורים של מוראביה והוא נכתב כשמוראביה היה בן כ-16. הספר כתוב היטב, אך אינו מגיע לעומק הפסיכולוגי של "אי ציות" שנכתב עשרות שנים מאוחר יותר. המשותף לשניהם הוא הבוז העמוק לאתוס של החברה הבורגנית שנוראביה היה חלק ממנה... ההשוואה בין דמותו של מיקלה לדמותו של לוקה, גיבור ב"אי-ציות", היא בלתי נמנעת. על פי אחרית הדבר המרתקת של אריאל רטהאוז. מוראביה טען בראשונה כי לא התכוון למתוח ביקורת על החברה בה חי. אחרי הכל, כספו של אביו מימן את הוצאת הספר "הוא פשוט הסתכל סביבו, וכמשיח לפי תומו תאיר את העולם שעיניו רואות, את העולם שהכיר". גם רטהאוז מציין כי אין להתעלם מהנימה הביקורתית החריפה בחלק מהספר. בעיני, החלק הזה הוא אף מעניין ומאיר עיניים יותר מאשר האינטראקציות בין הדמויות הפתטיות. השורה התחתונה: ספר מעניין, ציני, לא נקי מפגמים. מתאים במיוחד לאוהבי ספריו של מוראביה , אבל לא רק להם. מומלץ.”

“5 דמויות עומדות במרכז הסיפור הזה. דרך הקשרים בין הדמויות, הרומן של מוראביה מציג מעמד בורגני ריקני, נהנתני, שטוף זימה, תככים, חשש נורא מהתרוששות ואף יותר מכך, יציאה מחוג המוזמנים לנשפים ולאירועים חברתיים. ההתמקדות ב-5 הדמויות הללו מועצמת באמצעות הניגוד שבו מוצגים המוני ה"עמך" – המון חסר פנים ונעדר אישיות. גם כאשר הגיבורים נתקלים בהמון זה, זה נעשה תוך ההפרדה – העשירים במכונית הנוחה מאחורי חלונות סגורים ואילו ההמון מדשדש ברחובות מרופשים וסחופי רוח. גם כאשר מופיעים אינדיבידואלים (משרתת, שוערת הבית), אלה נותרות כבעלות תפקידים נעדרות זהות או אישיות. לדונה גארציה, אלמנה מרוששת, יש שני ילדים: קרלה השופעת בת ה-24 ומיקלה, צעיר בטלן, משועמם ואדיש. "ידיד" המשפחה, ליאו, היה מאהב של האם וכעת הוא מעוניין בשני דברים (לא בהכרח בסדר העדיפויות דלהלן): לשגול את הבת ולהשתלט על הנכס של המשפחה – על האם המקורננת לסלק את תשלום המשכנתא בקרוב והיא אינה מסוגלת להחזיר את חובה ללא מכירת הנכס. בין לבין, ליאו היה המאהב של ליזה, ידידתה/צרתה של דונה גארציה. זו שנזנחה גם היא על ידי ליאו. היא מעוניינת בחסדיו של מיקלה הצעיר ו"התמים", גם בכדי לעורר את קנאתו של ליאו באמצעות הפיתוי של מיקלה. נסיונות הפיתוי שלה לא מצליחים להוציא את מיקלה מאדישותו. השקפת העולם של האם, דונה גראציה, מתוארת להפליא בפסקה הבאה: "מעולם לא רצתה לדעת על עניים או להכירם בשמם, תמיד סירבה להכיר בקיומם של אנשים שעובדים עבודה קשה וחיים חיים עלובים...ועתה, לפתע פתאום היא נאלצת להפוך לחלק מהם ולהגדיל את מספר המוני עלובי החיים דיכא אותה רגש של סלידה, של השפלה ושל פחד כמו שחשה יום אחד כשחלפה במכונית נמוכה על פני המון מאיים ומזוהם של שובתים. הקשיים והמחסור לא הפחידו אותה, אלא העלבון הצורב, המחשבה על מכריה, כולם אנשים עשירים, מכובדים והדורים – איך ינהגו? מה יאמרו עליה? היא כבר ראתה את עצמה, הנה...ענייה בודדה, עם שני ילדיה, בלי ידידים, שהרי כולם ינטשו אותה, והיא תשאר בלי הנאות החיים, בלי נשפי הריקודים, בלי אורות ומסיבות ושיחות: בחשיכה מוחלטת, בחשיכה במערומיה". דונה גראציה מצטיירת כאווזה פותה עד שהיא משתמשת ב"נשק יום הדין" ואומרת לליאו ההמום כי במקום לקבל את הצעתו, תעמיד את הנכס למכירה פומבית....ובאשר לצרתה – היא מרגישה נעלה עליה שכן היא התאלמנה ואילו צרתה נזנחה על ידי בעלה.... ליזה מתוארת כמי ש"חיה חיים חופשיים אפילו מופקרים". אבל למרות ניסיונות הפיתוי הכושלים שלה כלפי מיקלה, היא זו שמצליחה להניע אותו לפעול.... קרלה – אוותר על התיאור הפיזיולוגי המפורט – כמהה לשינוי מהשגרה המאוסה בביתה (הדרמות של אימה, הויכוחים עם המאהב לשעבר וכו'). בראייתה גם התרוששות ומעבר למגורים בבית דירות (!) הוא מבורך. עם זאת, חיזוריו של ליאו פותחים בפניה אפשרות לחיים נוחים, המשך ההשתייכות לחברה הגבוהה. אהבה רומנטית? לא כאן. מסגרת הנישואין אותה היא מתארת כוללת החזקת מאהב.... ליאו מוצג כגבר מדושן עונג, שאפתן, רודף נשים וממון הבטוח בעצמו. נראה כי כל מאווייו מתגשמים. עם זאת דרכו להשגת חסדיה של קרלה אינה קלה, אבל תמיד יש חלופות..."תחילה סבר שהרעיון לשוב למאהבת הישנה הוא חסר טעם. הוא לא אהב ללכת בדרך שכבר הלך בה, והביקור נראה לו כמו "מרק ישן שחומם שוב", אך לעומת זאת היה צורך להשביע את התאווה שעוררה בו קארלה". ליאו מעונין לשגול את קרלה, ואף בלית ברירה לשאתה לאישה, אם כך יבטיח את שליטתו באחוזת המשפחה. ולכשנבהל לפתע מההתחייבות התיאורטית לאשה אחת, ליאו מתנחם באמרו לעצמו: "ליאו נשאר ליאו"..... מיקלה – הינו צעיר מתוסכל. מחד, הוא אינו מסוגל להמנע מלראות את כל הזיוף שבחיים שלו, אך מאידך, אינו מסוגל לצאת מאדישותו. ניסיונו המיני מסתכם בביקורים אצל זונות. אבל גם למיקלה מתברר לו שעליו להתגבר על אדישותו ולעשות משהו אחת ולתמיד. "אין ספק שהרעיון לפעול נבע מהגיון שאין בו רגשות כנים: אהבת בן, שנאה כלפי המאהב של אימו, רגש חיבה כלפי המשפחה, הוא לא הכיר את הרגשות הללו... כשאין כנות יש להעמיד פנים, וככל שמתמידים בהעמדת הפנים, בסופו של דבר מאמינים בזה. זהו יסוד של כל אמונה....לגביו לא היו קיימות לא אמונה, לא כנות, ולא טרגיות, מבעד למעטה השיעמום נראה לו הכל מעורר רחמים, מגוחך ומזויף; אך הוא הבין את הקושי ואת הסכנות שבמצבו, חייבים להתמסר בלב ובנפש לדברים, לפעול, לסבול, לנצח את החולשה הזאת, את הרחמים הללו, את הזיוף ותחושת הגיחוך. צריך להיות טרגיים וכנים". זהו ספר הביכורים של מוראביה והוא נכתב כשמוראביה היה בן כ-16. הספר כתוב היטב, אך אינו מגיע לעומק הפסיכולוגי של "אי ציות" שנכתב עשרות שנים מאוחר יותר. המשותף לשניהם הוא הבוז העמוק לאתוס של החברה הבורגנית שנוראביה היה חלק ממנה... ההשוואה בין דמותו של מיקלה לדמותו של לוקה, גיבור ב"אי-ציות", היא בלתי נמנעת. על פי אחרית הדבר המרתקת של אריאל רטהאוז. מוראביה טען בראשונה כי לא התכוון למתוח ביקורת על החברה בה חי. אחרי הכל, כספו של אביו מימן את הוצאת הספר "הוא פשוט הסתכל סביבו, וכמשיח לפי תומו תאיר את העולם שעיניו רואות, את העולם שהכיר". גם רטהאוז מציין כי אין להתעלם מהנימה הביקורתית החריפה בחלק מהספר. בעיני, החלק הזה הוא אף מעניין ומאיר עיניים יותר מאשר האינטראקציות בין הדמויות הפתטיות. השורה התחתונה: ספר מעניין, ציני, לא נקי מפגמים. מתאים במיוחד לאוהבי ספריו של מוראביה , אבל לא רק להם. מומלץ.”