בספר הזה,בכתיבה הישירה שלו, והכנה, אנו מתוודעים לאיירה בת התשע, ולאחיה זאק בן השבע.השניים מגיעים לבית הילדים סקילי שבלונדון, מתוך תקווה שיום אחד יימצא להם בית חם ואוהב.
הספר כתוב בצורת יומן,אשר משובצות בו פיסות היסטוריה, כמו ההפגנות הסוערות בתקופת כהונתה של תאצ'ר בעניין מס הגולגולת, נפילת חומת ברלין, ותוך אזכורים יומיומיים כמו חגים,והאווירה סביבם.
לכל אורך הספר ניתן ממש להרגיש את הכמיהה של הילדים הרכים הללו באהבה, בצורך להיות משוייך, בנואשות למצוא עוגן בצורת משפחה. כל כך טריוויאלי, וכל כך לא פשוט.
ילדים צריכים להיות נאהבים, ולחיות בביטחון. כמה זה פוצע את הלב לקרוא את התחושות של איירה וזאק הנהדרים , בחששות שלהם שאולי אף פעם לא תימצא להם משפחה. ילדים צריכים להיות ילדים. לא להתעסק במחשבות כאלו שמערערות את הביטחון הרגשי שלהם.
הפכתי את הדף האחרון בספר, וישבתי כמה דקות, מניחה לדמעות לזלוג על פניי, סיומת מזככת ונפלאה לספר שמלטף את הלב, ופורט על הנימים הכי רגישים.
