סליחה מכל האלים הגדולים, הספרות המערבית לדורותיה, תרבות יוון, טשרניחובסקי הגדול ואמא שלי שהולידה אותי לבושה כזו לשושלת בית ל. עמר, אבל זו יצירה מאכזבת..
ה"איליאדה" לחלוטין היממה אותי, על אף הרפטטיביות הלא קטנה בה בחלקים מסוימים, כי כשלם היא הייתה כבירה מסך חלקיה. זו הייתה יצירה שפעלה על כל הספקטרום הרגשי שלי, מבכי, דרך צחוק ועד התפעלות, חמלה ואהבה, ויצרה דמויות מורכבות ואנושיות להחריד, אלים ובני אדם כאחד.
ה"אודיסיאה" מצד שני.. מהשיר הראשון עד לסוף השיר ה12; יצירת מופת. לא נופלת מה"איליאדה" ויש קייס לטעון שהיא עולה עליה.
מהשיר ה13 עד סיום היצירה, בשיר ה24, זה כבר סיפור אחר..
החלוקה הזו גם לא מקרית, ואסביר עליה קצת, כי אני לא חושב שזה יהיה ספוילר רציני ליצירה שבערך כל אדם מערבי מכיר את הקווים הכלליים שלה; מהשיר הראשון עד השיר ה12 אודיסאוס עדיין לא בביתו באיתקה. בשיר ה13 הוא מגיע חזרה לאיתקה. בשירים התשיעי עד ה12 הוא מספר למארחים שלו על המסעות שלו עד הנקודה הזו, שם כל הסיפורים על הקיקלופים, הענקים, הסירנות, המסע לשאול וכו'..
אז מה קורה מהשיר ה13 עד הסוף? אודיסאוס מנסה לרכוש את ביתו בחזרה מהחתנים.
המבנה הזה ממש פגע בחוויה שלי; פרשות כמו עניין הסירנות מקבלות בלחץ 30 - 40 שורות, אבל בחלק השני של היצירה הומרוס מקדיש 50(!) שורות לתיאור של איך מישהו פותח דלת. אתם מתחילים לראות את הבעיה?
בעיה שנייה, ומהותית יותר, היא שהדמויות מתנהגות באופן מוזר ולא הגיוני בחלק השני של היצירה.
למשל פנלופה. כל ההתנהגות שלה בחלק השני ביזארית.
ב"איליאדה" הדמויות הרגישו כמו אנשים אמיתיים, עם תפיסת עולם ומבנה נפשי מסוים שהנחו אותם בעקביות, ומורכבות מנטלית. ב"אודיסיאה"? גם הרבה פעמים הפעולות לא טבעיות ומרגישות כאילו הן נכפו על הדמות לטובת הסיפור, וגם, אולי יותר גרוע, הדמויות שטוחות להחריד ברובן.
החתנים הם פשוט רשעים מרושעים (חוץ מאחד), המשרתים שמתגעגעים לאודיסאוס הם צדיקים טהורים ומושלמים, והמשרתים שלא מתגעגעים אליו הם נבלים חסרי מוסר.
זה משעמם ולא אנושי.
תשוו את זה לטרוינים ב"איליאדה"; אף אחד מהם הוא לא איזה רשע מרושע חסר מוסר! תראו את פאריס ב"איליאדה" ואיך הומרוס מציג, באנושיות וכבוד לדמות, את האיש הזה, שחד משמעית הוא ה-נבל הכי גדול בכל הסיפור הזה, כאדם מורכב ומוכה אשמה.
בכל מקרה, זה לא שהחלק השני של ה"אודיסאה" הוא יצירה לא טובה. חד משמעית יצירה נהדרת, כיפית לקריאה, כתובה באופן יפהפה ומרתקת. אבל לעומת ה"איליאדה"? לעומת החצי הראשון של היצירה? ציפיתי להרבה יותר ממה שסופק לי.
ואף מילה על הסיום המאוד פתאומי של היצירה הזו. דווקא כאן הומרוס, שיכול לכתוב עשרות שורות על השטויות הכי זניחות שיש, לא ראה לנכון לכתוב סיום מפורט ומורכב יותר. מבאס.
מילה על התרגום:
אם בקשר ל"איליאדה" התחננתי שתקראו את תרגום טשרניחובסקי, כאן אני מודיע לכם חד וחלק שאני אתפלל לכל שניים עשר האלים האולימפיים שקללה תיפול על ראשכם אם אתם תקראו תרגום אחר.
על ארואטי אין מה לדבר כי הוא תרגם את הומרוס לפרוזה, ושבתאי, שעשה עבודה נחמדה עם ה"איליאדה".. אין לי מושג מה קרה לו כאן, אבל קרה לו משהו רע.
יש פה ושם הבדלים די רציניים בינו לבין טשרניחובסקי בהבנה של מילים, והניסוח שלו כאן הוא כל כך חיוור ולפעמים קצת עילג לעומת טשרניחובסקי.
אתן דוגמה להבדלים בין שבתאי לטשרניחובסקי:
"הָיְתָה כוֹבֶסֶת עַל-יַד הָאֳנִיָּה, שָׁכַב בַּתְּחִלָּה
אוֹתָהּ אֶחָד מֵהֶם, וְהִיא הִיא הַדֶּרֶךְ לָקַחַת
לִבּוֹת הַנָּשִׁים הָרַכּוֹת, גַּם עוֹשׂוֹת הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר." (שיר 15, 420 - 422)
או בתרגום שבתאי:
"כשיצאה לכבס שכב איתה איש מהצוות
ליד הספינה הקמורה, מה שתמיד משגע
לב של נשים, ואפילו אחת שהיא מהוגנת".
רק טשרניחובסקי, תודה רבה.
8 \ 10
