ביקורת ספרותית על פרפר (בתרגום רפי קינן) מאת הנרי שארייר
ספר טוב

---

אנרי שארייר היה עבריין קטן בפריז. פורץ כספות עם קעקועים על הגוף וידע מסוים בחשמלאות. את סיפורו הוא פותח בשנת 1931, כאשר בתום שנה בה היה עצור באשמת רצח של סרסור, הוא נידון על-ידי בית המשפט למאסר עולם עם עבודות פרך. אנרי בן 25 סה"כ, והוא מתקשה לעכל את אכזריותה של השתלשלות העניינים המופרכת הזו. הוא בטוח שהמשטרה "תפרה לו תיק", למטרותיה האגואיסטיות, ונשבע לעצמו לנקום בחבר המושבעים, בתובע, ובעבריין שהמציא עליו ראיות כוזבות.


אנרי, המכונה פאפיון (פרפר בצרפתית, בגלל הקעקוע שלו) נשלח לכלא שבו ממיינים את האסירים ושולחים אותם לריצוי העונש במקום ובתפקיד שיועד להם. פאפיון מזדעזע כאשר מסתבר לו שהוא אמור להישלח למושבת העונשין בגיאנה הצרפתית, הכוללת שלושה איים (האי המלכותי, סן-ז'וזף ואי השדים) הידועים בשמם הרע בקרב האסירים. לאנרי אין ספק שהוא ינסה לברוח, והכי קל לעשות את זה מבית החולים בו הוא מתאשפז בזכות עזרה מחבר שפגש שם. הוא מתיידד עם כמה אסירים, מתכנן עמם הכל, ומצליח להימלט יחד עם שני חברים.


הבריחה הזו כרוכה בתלאות מטורפות, בהפלגה ארוכה ורצופת סכנות-חיים, אך בעזרתם של שני חבריו ושל דמויות טובות-לב אחרות שהם פוגשים בדרך, פאפיון מצליח בסופו של דבר להגיע לחוף מבטחים ומכה שורשים בקרב שבט אינדיאני נחשל. אלא שיצר הנקמה שבו, והתשוקה הבלתי נלאית לשוב לחיי הקדמה והנוחות שהכיר מלידה, לא עוזבים אותו וגורמים לו לעזוב את קהילתו החדשה ולנסות להגיע לאחת מהמדינות המפותחות.


מסכת המכשולים ממשיכה, אנרי נתפס, והספר קורם עור וגידים עם עלילה עשירה בהרפתקאות, בחברים ובאויבים, בניסיונות בריחה, בהצלחות ובכישלונות, ותמיד מלווה באותה תאווה אדירה לחיים ולחירות המוטמעת עמוק באישיותו של פאפיון.


שארייר לא מרבה לתאר את הקווים הפסיכולוגיים של דמותו, הוא לא מנסה ליצור דיוקן עצמי, ולכן אין כמעט בספר תיאורים פנימיים רגשיים. כן מופיעה השמחה כשפאפיון נוחל הצלחות, הכבוד שהוא רוחש לבני אדם, ההתרגשות שלו והכרת התודה נוכח אצילות נפשם של האנשים שעזרו לו, ולעתים שארייר מתאר רגשות נוסטלגיים כלפי מולדתו או משפחתו, ורגשות התסכול והסבל שהוא חווה בהיותו בבידוד, למשל. לפעמים הרגשתי שחסרה לי כתיבה שמובילה אותי עמוק יותר לתוך נפשו של פאפיון, או סגנון פחות דיווחי ויותר פתוח רגשית. שארייר כותב את עצמו באור קצת ורוד מדי, אולי, שכן פאפיון מצטייר בעיקר כאדם בעל תעצומות נפש בלתי רגילות, כוח רצון מברזל, עמידות נפשית מדהימה וכמעט בלתי אנושית בפני זוועות כמו בידוד ממושך, או סכנות-חיים בלב ים, או מחסור מטורף בשינה, או נטילת אחריות על חיי חבריו, ועוד. פאפיון הוא איש-מילה, אפשר לסמוך עליו לחלוטין, הוא חבר נאמן, הוא ישר והגון וחומל, בעל ערכים ומתחבב בקלות, מנהיג מלידה, אינטליגנטי מאוד ומוכשר. רק בסוף הספר מדבר שארייר על עיסוקו העברייני בפריז לפני המשפט הגורלי, ומודה שאילו היה מתמיד באורח חיים זה כנראה שאכן היה נשלח ל"דרך לעזאזל", למאסר במושבת העונשין.
אך החוויות שהוא עובר במהלך 13 שנותיו כאסיר או כאסיר נמלט ונרדף, מעצבות אותו מחדש וגורמות לו לשאוף לחיים נורמטיביים, חופשיים, כאדם חיובי ומועיל בחברה, לא מסוכן גם לזבוב.


הביקורת המשמעותית היחידה שיש לי על פאפיון, היא הקלות בה עזב שתי נשים שאהב ושהכניס להיריון, והעובדה ששארייר לא משכיל לסגור מעגל בסוף הספר בנוגע לנקודה הזו. כך שהשאלה נותרת פתוחה, אם אי-פעם טרח לחזור לאותה קהילה אינדיאנית מדהימה שאימצה אותו לחיקה ולברר מה עלה בגורל הילדים שנולדו לו..


אחד המאפיינים הבולטים של הספר, הוא הניגוד החד העולה בין אכזריותה של שיטת הענישה, ושל האוכפים אותה, ובין טוב ליבם והחמלה של אנשים רבים בהם פוגש פאפיון במהלך מסעו.


פאפיון (וגם הקורא ומספר דמויות) תוהה לאורך הדרך כיצד מסוגלת מדינה נאורה, מפותחת, דוגלת בחירות ובשיווין כמו צרפת, להיות בעלת מערכת ענישה כה בלתי אנושית. כיצד זה יתכן שהאזרחים, העיתונות, הכמורה, אף אחד לא מודע למה שמתרחש באמת במושבת העונשין, בצינוקים, בתאי הבידוד?! אנשים שפשעם היה גניבת אופניים, נידונים למאסר עולם בעבודת פרך?! חפים מפשע מופללים בקלות ונשלחים לחיי מאסר נלוזים ולעתים אף לגיליוטינה?! עונש המוות הנוראי, הקלות של היד המשפטית והמשטרתית על ההדק, ההתעללות שעוברים האסירים, כל זה בלתי נתפס. קשה לתאר בקצרה את הזוועות הנקראות בספר; אסירים הנענשים בבידוד של שנים תמימות, בתנאי דממה מוחלטת, חשיכה תמידית, אפס מעשה, ללא יציאה אחת מתאם, עם תזונה מינימלית שכמוה כהרעבה, עם אפס סניטריה והיגיינה, אסירים הנדבקים בכלא במחלות קשות ורבות, רוצחים זה את זה, אונסים, מתים מתת-תזונה או מאיבוד השפיות או גם וגם, מושפלים עד חורמה, מוכים, מדוכאים על כל צעד ושעל.. חוסר החמלה המשווע של כל גורמי אכיפת החוקים וההוראות, חוסר האנושיות, התפיסה של חיי האסיר כשווים פחות מקליפת השום, שלא לדבר על רווחתם הנפשית, כל זאת ועוד זוועות רבות ומטלטלות מתוארות בספר זה מנקודת המבט האישית של פאפיון ומלמדות את הקוראים הרבה מאוד על השיטה הצרפתית דאז להעניש ולהרחיק מהחברה, ללא אף רסיס של אכפתיות או שביב של אמונה בשיקום או תיקון, ותוך כדי התעלמות גורפת של החברה הכללית משאלת קיומם של אותם אסירים אומללים הנכלאים בתנאי התעללות קשה ומלחמת התשה מזוויעה נגד רוח האדם וצלם אנוש.


נושא מטלטל נוסף הוא הצביעות המחרידה; תרבות השוחד, האופן בו ניתן לקנות בכסף, בין כותלי בית הסוהר, טובות הנאה שונות ומגוונות, העלמת עין, סיוע בצורות שונות.. החמדנות האנושית הבאה לידי ביטוי בדו-פרצופיות המכוערת של סוהרים ושל בעלי תפקידים אחרים, הזכירה לי את התדהמה שנתקף מלך האינקה בספר "הזהב של קחמרקה" (יאקוב וסרמן), כשמתברר לו שהוא יכול לקנות את חירותו מידי הכובש הספרדי בזהב..


תוך כדי כתיבת מילים אלו אני חיה מחדש את המועקה הקשה מנשוא שהרגשתי בקריאת התיאורים הללו, הדיווחים הללו ממקור ראשון של אדם בעל אומץ נדיר, אשר בזכותו למשל, השתנה במעט היחס לאסירים בבידוד באי סן-ז'וזף, והונהג לראשונה נוהל יציאה יומיומית לשעת רחיצה בים. קשה לשמור על עיניים יבשות כשקוראים עד כמה השעה הקטנה הזו בחוץ הפיחה פתאום רוח-חיים מסוימת בנידונים הללו, הדליקה אור קטן בעיניהם המורגלות לאפילה.


בניגוד לכך עומדת כמובן האנושיות החומלת, מכניסת האורחים, רחבת הלב, מאירת הפנים. פאפיון חב רבות לדמויות אצילות-נפש אשר סייעו לו, כל אחת בדרכה, בטלטלות הנוראיות שעבר בדרך אל החופש. אם זו קהילת המצורעים שבזכותה שרד את הבריחה הראשונה, או קהילת האינדיאנים המופלאה שחי בה 7 חודשים מתוקים, או הכושי החביב שעזר לו אחרי הבריחה מאי-השדים, או ההודים בג'ורג'טאון.. כמעט בכל נקודת ציון הוא מתוודע אל בני אדם הפותחים בפניו את לבם, נותנים בו אמון מלא, מרפדים אותו ברגש חם ובציוד ככל הזקוק לו, וזה מרומם את הרוח ומעודד אותו להמשיך, להתמיד, לא להתייאש, לא לוותר על התקווה, כי לצד הרוע הטהור יכול לשכון גם טוב טהור.


לאורך כל הספר הרגשתי שאני שם עם פאפיון, כלואה, או נרדפת, או חופשיה. כן, היו רגעים שהספר זרם לי פחות, או שהייתי חייבת לעצור ולקחת הפסקה. אך הכתיבה (ולכן התרגום) היא בשפה כמעט יומיומית, קלילה, והפיכת הדפים נעשית בקצב מהיר יחסית ומתוך סקרנות. בסופו של הספר, כשהשתוקקתי כבר לסיים עם הסאגה, הרגשתי שגם שארייר עצמו כבר מאס קצת בהעמסת הפרטים ומזדרז להגיע לסיום. מעגל כמה פינות, מקצר ומסכם. חשוב להבין שעומס הפרטים בספר, גם אם הוא מלאה לעתים, הוא בבירור מכוון; היה לו חשוב, לשארייר, לתת דיווח כמה שיותר נאמן למציאות, למען ייראו וילמדו וידע העולם מה מתרחש שם, מאחורי החומות המסתוריות והחוק "היבש", וממה למעשה העלימה חברה שלמה את עיניה בשאננות מדהימה.


אני חושבת שהמסר החשוב ביותר בסיפור הזה הוא הזעקה העולה מתוכו שאומרת: אסירים הם בני אדם, לפני הכל! הם לא מספר, הם לא הפשע שביצעו, העבירה לא מגדירה אותם כי אם תכונותיהם, כישרונותיהם, ומעל הכל הפוטנציאל העצום הטמון בהם כבני אדם להשתנות, להשתפר, להחלים, לזקק את כל מה שיפה ונכון וטוב באופיים לכדי תמצית קיומם.


שורה תחתונה: ספר מרתק שכדאי מאוד לקרוא, הן ברמה ההיסטורית, המשפטית, החברתית, והן ברמה האנושית הבסיסית. כמעט כמו "הבריחה מאלקטרז" או "הרוזן ממונטה כריסטו", זוהי בדרכה יצירה בלתי נשכחת, ללא ספק.

» ביקורות נוספות של MishaEla
» ביקורות נוספות על פרפר (בתרגום רפי קינן)