נאיפול זכה כמעט בכל פרס ספרותי, כולל פרס נובל, ספר זה נחשב מהטובים בספריו. לקח לי כמעט חודש לקרוא אותו כששבועיים הוקדשו רק ל-150ע"מ האחרונים, אני נוטה לנטוש ספרים שמכניסים אותי להאטה כזו בקריאה, כאן התעקשתי מכיוון שרציתי לגבש דעה חזקה יותר לגבי ספר שמנערות רציתי לקרוא, אך לא הגעתי אליו.
הוא מתחיל מצויין, מעניין וזורם, לאחר כמחצית הספר הדברים מתחילים לחזור על עצמם והעלילה מאוד צפויה מה שגרם לרצון לנטוש.
מר ביזוואז הוא אדם שהחל מלידתו חייו מלאי תסכול, רוע, קנאה ואכזריות לכל הסובב אותו, זה נחמד בחצי הראשון של הספר אבל הופך קצת מתיש כשזה ממשיך כך.
מר ביזוואז נולד למשפחה ענייה ממוצא הודי שחיה בטרינידד- טובגו, מי שלא מכיר זה אי ממש צפונית לונצואלה בדרום אמריקה. יש שם עד היום קהילה גדולה של תושבים ממוצא הודי. גם הסופר הוא ממוצא הודי וגדל בטרינידד. קראתי במספר מקומות שהספר הוא בעצם סוג של ביוגרפיה של סבא של נאיפול. נחזור למר ביזוואז, הוריו מצליחים לחתן אותו עם משפחה אמידה בעלת מעמד ונכסים, אך הוא נותר תמיד הכבשה השחורה שבא ממעמד נחות. היחסים שלו עם אישתו ומשפחתה קרים ואנוכיים ומתוך כבוד עצמי הוא לא מוכן לעשות דבר כדי לשפר אותם. נולדים לו ארבעה ילדים שגדלים כמעט מבלי שהוא נמצא לידם. נאיפול מצייר תמונה יפה של החיים בטרינידד בתחילת המאה ה-20, האנשים, הנופים והתרבות הם החלקים החזקים בספר. אין בספר הרבה שמחה, בעיקר עצב ואכזבה על גורל וחיים ללא עתיד. ציפיתי ליותר מהספר, אך שורה תחתונה נהנתי וסבלתי איתו.

ספר מכמיר לב ובלתי נשכח על חיפוש משמעות בחיים, ועל משמעות בית במובן הרחב ביותר...אחד מספריו הראשונים של חתן פרס נובל לספרות 2001, יליד טרינידד, ו.ס. נאיפול. מומלץ ביותר!

היא רק בת שש. נכון, מטונפת, אבל בכל זאת רק בת שש. דווקא ניסיתי לשמור עליה למרות שמראש לא היה לי סיכוי. את לא יכולה לצפות מעצמך להצליח פתאם במשהו שאף פעם לא עשית, לא כי לא רצית אלא כי ידעת שאת לא יכולה להחזיק עם זה יותר מיומיים. טוב, אולי שבועיים, אפילו חודשיים, אבל ממש לא יותר. זה גם לא מתרופף בבת אחת. יש זליגה. בהתחלה מותר ברגליים יחפות, אחר כך חורף, אז גם נעלי בית זה בסדר. ואפשר לשתות מים. טוב, גם תה. יאללה קפה, שוקו, רק ארוחת ערב. וצהריים. פיקניק. אפשר לעשות פיקניק.

לנקות? טוב, אפשר לנסות לנקות. אם רק בד דוחה כתמים היה דוחה ספציפית את הכתמים שלנו ולא מאמץ אותם אל תוכו בחיבה, אם המסיר היה רחום פחות ומוכן להסתכן בפירוק הקשר הזה שנברא.

חשבתי לקנות חדשה, אבל זה יקר ובשביל מה? בשביל חודשיים? אז לפחות שיעלה פחות. ויש עכשיו חופש אז נסעתי לדרום תל אביב. בדים, חוטים, מחטים. ממש לא סיפור.

יומיים שכב הציוד הזה בבית, כי מי יודע איך להתחיל. בסוף זה קרה. הפכתי את הספה, הורדתי את הבד שמסתיר את הכל מלמטה והתחלתי לפרק. זה מפתיע, פנים של ספה. גם אם זאת חברה נחשבת, לפחות בעיני הדור של ההורים שלי. עץ מלא? כן, איפה שלא שמו סיבית שמו עץ מלא. אולי של משטחים, אולי לא מהוקצע, אבל מלא. בטח מלא. אז מה אם במוח שלי מתבהרת תמונה של הבן הגדול חוזר מחוג במתנס, כיתה ג, מדף. עץ מלא.

טוב, ריפדתי. יצא יופי, אגב.


ספה, גם מטונפת, יכולה היתה להחשב למותרות אצל מר ביזוואז. הוא לא היה עני במיוחד. בטח לא עשיר, אבל לא עני במיוחד. פשוט הודי בטרינידד באמצע המאה הקודמת. אנשים כמוני מכירים את טרינידד מהאולימפיאדות. יש שם המון רצים. המחשבה שזה בקריביים לא כל כך מתחברת, כי הודים, כושים וקריאוליים זה איכשהו לא מסתדר לי עם בר רפאלי.

נאיפול לא סנטימנטלי. לפחות לא כשהוא כותב. הוא גם מאד מצחיק, למרות שהסיפור די טרגי. המר ביזוואז הזה הוא טיפוס. ילדותי, ממורמר, חכם, שמן, מעצבן, אחד כזה שיישב מולך בתחתונים, יגרד ותוך כדי יעביר ביקורת על הנימוסים שלך. ואצל נאיפול, גם אם לא התאהבת בו, אכפת לך ממנו. לאט לאט את גם מוכנה לתת לו הנחות על רקע החיים שלו. הרי אחד שנולד עם שש אצבעות, מה שבלי שום ספק הוא סימן למזל מחורבן, ועוד כשמלכתחילה ברור שכל אפצ'י שלו הוא סימן לאסון, אחד כזה, אולי עם חינוך מתאים היה אפשר להציל, אבל כשמה שיש זה מקראות לכיתה א' או ב' או ג' או ד' שסיפק המשרד האחראי לקולוניות בממשל הבריטי, ואחרי שפגשת את המקראות שהיו בבית הספר שלך ואת מבינה את הסלקטיביות והמגמתיות שמאפיינת אותן, את לא תולה בזה הרבה תקוות.

בכלל, את מזדהה. את רואה אותו כשהוא צריך לפלס לו דרך בתוך השבט ההינדי על עשרות הילדים, האחיות, הגיסות והגיסים שחיים יחד תחת המשטר ההיררכי והפטריאכלי ואת מבינה למה הוא כל כך צריך שיהיה לו בית משלו. ואת לפעמים אפילו שואלת את עצמך אם הקולוניאליזם, שהביא איתו את המודרניזציה ואת השינויים בסולם הערכים, הוא באמת כזה נורא. וזה לא שאת חושבת שזה לא נורא, אבל את מצליחה לראות גם את היתרונות של זה, את הנשים שפתאם יכולות ללמוד ואת הילדות שלהן שאולי לא יראו בזה שהבעל שלהן מכה אותן איזה אות של כבוד, דברים כאלה.

אין הרבה ספרים שגם מעוררים הרבה עניין אישי וסימפטיה ובמקביל מצליחים להתעסק בכמות נושאים שיכולה להחזיק סמסטר שלם בכל מוסד אקדמי בלי לדבר על אף אחד מהם במפורש. זה לפנתיאון.

אחת מיצירות המופת היפות והמרשימות שקראתי בשנים האחרונות. העובדה שכה מעט אנשים קראו את הספר, מעוררת מחשבות נוגות על יחסי ציבור (ע"ע מנחם פרי :-) והיחס הלא ישיר בין איכות לבין פופולריות. נאיפול מתאר בצורה חדה ומדויקת את החברה ההודית בטרינידד, דרך עיניו התמימות של מר ביזוואז שחייו מתקדמים ממפלה למפלה. חייו הקשים והעלובים של מר ביזוואז הצליחו לעורר בי מעורבות רגשית עמוקה, מה שהכריח אותי לעצור מדי כמה עמודים ולקחת כמה נשימות עמוקות. הספר אמנם אינו קל לקריאה, אבל הוא בהחלט שווה את המאמץ. מומלץ בחום.