“*הביקורת נכתבה בעקבות פרק 5 בלבד* (עמודים 175-212) לספר הזה הגעתי אחרי עדנה מחודשת בספרי עיון בפילוסופיה. החלטתי לחרוג מהרגלי בקודש ולקרוא קצת יותר על ניתוח ופרשנות ופחות על ספרי מבוא שבדרך כלל מלאים בקורות החיים של בין שבעה ושניים עשר פילוסופים בתקופות המסודרות בסדר כרונולוגי. לשמחתי לא התאכזבתי. פרק חמש מדבר על סיפורו של קפקא "במושבת העונשין". ספר קפקאי במלוא מובן המילה, עם סוף מצמרר (ותחילה ואמצע מצמררים לא פחות) שכולל לא מעט gore וגם כמה בחירות משונות של הגיבור (קשה לקרוא לו גיבור מאחר והעלילה לא נעה בזכותו בדיוק) שמעלות לא מעט תהיות (ועל כך אחד בפרקי הספר עוסקים בו, דהההה). לצורך הבנת השאלות שפורש בפנינו פרופ' פרוש, ולצורך ההבנה של הפילוסופיות השונות שמתחרות בניהן לתת פרשנות מתקבלת על הדעת, הוא נאלץ ובצדק לספיילר מעט. ולכן, הקטע הראשון בפרק זה כולל את תמצית הסיפור (לא ארחיב עליה פה). בהמשך הפרק פרוש מציב את השאלות שלו (וגם חלק מתשובותיו) ורק בהמשך מובא הניתוח של הסיפור על פי ההוגים המוזכרים בכותרתו. דבר זה הוגן ועושה חסד עם הקורא. בראש ובראשונה זה אומר שפרוש מביא את הפרשנות שלו, ולכן לא ניתן יהיה להגיד על הספר שהוא רפלקציה בלבד של ההוגים המדוברים. מה שכן, ישנה איזושהי תחושה במהלך הקריאה בו שפרוש נזהר יתר על המידה לחרוץ את פרשנות הסיפור בעזרת פילוסוף אחד ולא אחר. משנה הזהירות הזאת מנוגדת לחלוטין לניתוח המעמיק והאיכותי שמביא פרוש לאור ה"שופנהאואריזם" וה-"ניטשהאיזם", כלומר מוטיבים של שני הענקים הללו ש*אכן עוברים כחוט השני* בסיפור, כולל מוטיבים דתיים, פרשנות לסבל ומשמעות החיים. היה בקלות ניתן לוותר על אותן התנצלויות או אזהרות מפני שיש סיבה מצויינת שהמחבר מביא דווקא את אותם הוגים, וגם אם לא ניתן להסביר את הסיפור לאורם ב100% אלא רק ב75%, נסלח לו על זה. הסיפור של קפקא קשה, קשה מאוד לקריאה, וקראתי אותו לראשונה רק אחרי שסיימתי לקרוא את פרק 5 שעוסק בו. הוא קשה לא בגלל השפה הספרותית. העלילה שלו מסתבכת ונעשית מאוד לא אנטואיטיבית בשלב מסויים. סיימתי אותו עם תחושה שאין לי שום מושג "איך הגעתי לפה". ניזכרתי בהיותי ילד, בנסיעות שלי ושל משפחתי לאילת מחיפה, איך שהתעוררתי משינה במושב האחורי של האוטו וממש לא הבנתי איפה אני נמצא בדרך שבין לבין. עושה הרושם שחוסר ההתמצאות במניעיהם של הדמויות- או- מדוע בחרו מה שבחרו- היא איננה מקרית ע"י קפקא. הוא רצה להשאיר את הקורא מבולבל, כי אנשים מבולבלים נאלצים לחשוב ולבוא עם פרשנות משלהם, ואנשים מבולבלים יטו לריב אחד עם השני בקרב דיאלקטי ונסיונות הוכחה. קפקא רצה מאיתנו הקוראים שלו את כל אלו, וכל אלו הרי זה משובח, כי בעצם הם אלו שמעלים סיפור ליצירת אמנות מבריקה.”

“*הביקורת נכתבה בעקבות פרק 5 בלבד* (עמודים 175-212) לספר הזה הגעתי אחרי עדנה מחודשת בספרי עיון בפילוסופיה. החלטתי לחרוג מהרגלי בקודש ולקרוא קצת יותר על ניתוח ופרשנות ופחות על ספרי מבוא שבדרך כלל מלאים בקורות החיים של בין שבעה ושניים עשר פילוסופים בתקופות המסודרות בסדר כרונולוגי. לשמחתי לא התאכזבתי. פרק חמש מדבר על סיפורו של קפקא "במושבת העונשין". ספר קפקאי במלוא מובן המילה, עם סוף מצמרר (ותחילה ואמצע מצמררים לא פחות) שכולל לא מעט gore וגם כמה בחירות משונות של הגיבור (קשה לקרוא לו גיבור מאחר והעלילה לא נעה בזכותו בדיוק) שמעלות לא מעט תהיות (ועל כך אחד בפרקי הספר עוסקים בו, דהההה). לצורך הבנת השאלות שפורש בפנינו פרופ' פרוש, ולצורך ההבנה של הפילוסופיות השונות שמתחרות בניהן לתת פרשנות מתקבלת על הדעת, הוא נאלץ ובצדק לספיילר מעט. ולכן, הקטע הראשון בפרק זה כולל את תמצית הסיפור (לא ארחיב עליה פה). בהמשך הפרק פרוש מציב את השאלות שלו (וגם חלק מתשובותיו) ורק בהמשך מובא הניתוח של הסיפור על פי ההוגים המוזכרים בכותרתו. דבר זה הוגן ועושה חסד עם הקורא. בראש ובראשונה זה אומר שפרוש מביא את הפרשנות שלו, ולכן לא ניתן יהיה להגיד על הספר שהוא רפלקציה בלבד של ההוגים המדוברים. מה שכן, ישנה איזושהי תחושה במהלך הקריאה בו שפרוש נזהר יתר על המידה לחרוץ את פרשנות הסיפור בעזרת פילוסוף אחד ולא אחר. משנה הזהירות הזאת מנוגדת לחלוטין לניתוח המעמיק והאיכותי שמביא פרוש לאור ה"שופנהאואריזם" וה-"ניטשהאיזם", כלומר מוטיבים של שני הענקים הללו ש*אכן עוברים כחוט השני* בסיפור, כולל מוטיבים דתיים, פרשנות לסבל ומשמעות החיים. היה בקלות ניתן לוותר על אותן התנצלויות או אזהרות מפני שיש סיבה מצויינת שהמחבר מביא דווקא את אותם הוגים, וגם אם לא ניתן להסביר את הסיפור לאורם ב100% אלא רק ב75%, נסלח לו על זה. הסיפור של קפקא קשה, קשה מאוד לקריאה, וקראתי אותו לראשונה רק אחרי שסיימתי לקרוא את פרק 5 שעוסק בו. הוא קשה לא בגלל השפה הספרותית. העלילה שלו מסתבכת ונעשית מאוד לא אנטואיטיבית בשלב מסויים. סיימתי אותו עם תחושה שאין לי שום מושג "איך הגעתי לפה". ניזכרתי בהיותי ילד, בנסיעות שלי ושל משפחתי לאילת מחיפה, איך שהתעוררתי משינה במושב האחורי של האוטו וממש לא הבנתי איפה אני נמצא בדרך שבין לבין. עושה הרושם שחוסר ההתמצאות במניעיהם של הדמויות- או- מדוע בחרו מה שבחרו- היא איננה מקרית ע"י קפקא. הוא רצה להשאיר את הקורא מבולבל, כי אנשים מבולבלים נאלצים לחשוב ולבוא עם פרשנות משלהם, ואנשים מבולבלים יטו לריב אחד עם השני בקרב דיאלקטי ונסיונות הוכחה. קפקא רצה מאיתנו הקוראים שלו את כל אלו, וכל אלו הרי זה משובח, כי בעצם הם אלו שמעלים סיפור ליצירת אמנות מבריקה.”