ספר קצר יחסית (120 עמודים), מתאים לקריאה רציפה אבל לא קלילה.
העלילה עוסקת בתחושת הריקנות שיכולה להופיע גם כשהחיים נראים מושלמים מבחוץ - עבודה, זוגיות, שגרה ומטרות שממשיכים לרדוף אחריהן בלי לעצור לשאול אם בכלל טוב לנו. הספר מתאר את המרדף האינסופי הזה, ואת התחושה שגם כשמשיגים משהו, כמעט מיד מתחילים לרצות את הדבר הבא.
רציתי לחבק את הדמות הראשית ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר, ומצד שני לטלטל אותה שתפסיק לפחד ותתחיל לחיות.
הסוף היה די מדכא, אבל אמיתי.

ספר קצר זה, ממחיש את ההבדל בין החיים שהגיבורה מור מתכננת, לבין הריק הפנימי ממנו היא סובלת.
היא מחפשת עבודה ולאחר מאמץ מוצאת. מחפשת דירה ולאחר תלאות מוצאת. מחפשת חתן ולבסוף מוצאת. נדמה שמור לוקחת את חייה, שמה אותם בטבלת אקסל ומתכננת אותם לפרטי פרטים. אך בנפש שלה היא מרגיש לא אהובה, תמיד משהו חסר, משהו מתקלקל, והיא נתקלת בפער בן החיים היפים והטובים לבין החיים האמתיים אשר מלאים באכזבות.
ככל שמור מתקדמת מבחינה כלכלית וחומרית, היא חשה ריקה וחלולה בלי אף נפש שתבין אותה. היא לבד ולמרות כל המאמצים כאשר היא מתכננת את חתונתה היא מגלה כמה מעט חברות יש לה, וגם הן לא ממש חברות.
בתור ילדה הייתה מור בודדה והבדידות הזו מלווה אותה כל חייה.
הזדהיתי עם תחושת הריקנות של מור ועם המרחק בין החיים החיצוניים לבין החיים הפנימיים שהם מורכבים ומלאים סדקים.
הספר הוא ממש חדש יצא בידיעות ספרים בסדרה ניירות ערך.
עורכת הספר: סלין אסייג. ספר קצר מאוד 119 עמודים.
אני ממליץ על הספר הוא ממצה קול של דור שלם ומביא גיבורה תלושה וחלשה נפשית.

תום הדני נוה שירת בצבא ביחידה מובחרת. בספר זה הוא כותב על שני חיילים המודחים מיחידה מובחרת רגע לפני סוף המסלול.
הכתיבה של הסופר כישרונית לעתים נדמית כמו שירה ולעתים כמו עלילת מתח.
שני החיילים מתוסכלים מהדחתם ורוצים לנקום במפקד שהדיח אותם.
הסופר לוקח את העלילה לרצועת חוף הים שם הם נחשפים למספר טיפוסים.
לאורך הספר מופיע הגיבור הראשי והקורא נחשף למחשבותיו, רצונותיו ותשוקותיו.
אהבתי את סגנון הכתיבה שמזכיר שירה ואת התמציתיות בה בנוי הספר.
הספר בנוי רובד על רובד ולאט לאט נחשפים הקוראים לעלילה דרמטית, מלאת רגש וזעם. הספר בהחלט נוגע בנקודות רגישות בחברה הישראלית ובצבא בפרט.
יש בפרוזה של הדני עדינות רבה המציגה את שעובר בראשם של חיילים צעירים ומציגה את עולמם הפנימי העשיר ורב הגוונים.
עורכת הספר: סלין אסייג. הספר הוא חדש יצא בחודש האחרון.
נהניתי מהספר הוא מקורי מאוד מיוחד מאוד ומלא בהפתעות.
מומלץ לכולם.

"אחות לפליאדות" הוא אחד הספרים הכי הכי הכי הכי (כבר כתבתי הכי...?) טובים שנכתבו אי-פעם בשפה העברית.

הוא מעמיק לאין שיעור, מלא ברבדים ובמשמעויות, כתוב כאילו שכתבה אותו ג'ניפר איגן (זוכת פרס פוליצר, כן?) או זיידי סמית'. או השילוב המושלם שביניהן.

הספר מפליא בכל כך הרבה דברים, כל כך אוונגרדי (אוונגרדי זו המילה המדויקת), מרתק וייחודי - שנותרתי חסרת מילים - הן בעת קריאתו, הן בסיומו.

אנא תקראו אותו ותבינו מה זו כתיבה עברית מודרנית אמיתית. מי זו - ועד כמה זו - אורית אילן המופלאה.

לא יודעת.
כן זו לא ממש ביקורת מקיפה. זה מסוג הספרים שלדעתי מוכיחים שכתיבה טובה לכשעצמה לא תמיד מספקת את הסחורה. כדי להשלים את התמונה צריך שלכתיבה יחבור סיפור שהקורא במקרה הזה - אני, ימצא בו עניין. גיבורים שהולכים איתך לאורך כל הדרך ויש לך עניין בהם.
סיימתי את הקריאה בתחושה של ניכור ובמידה רבה חוסר עניין.

מתחיל מצויין, ולאט לאט גולש מטה אל החוסר עניין. המשכתי, אולי ..
נטשתי באמצעו.

"אחות לפליאדות" – ספרה השלישי של אורית אילן והזוכה בפרס ספיר הטרי.
שם הספר "לפליאדות"- מגיע משבע הנימפות במיתולוגיה היוונית של ארטמיס (הציידת, הבתולה, האלה של המרחבים, חיות הבר והירח), שבעה כוכבים המתגלים בשמי הלילה בעגן הים התיכון.
בתחילת פברואר 2002 נהרג בתאונת דרכים אבנר כהן- בעלה של הגיבורה מיקה המספרת את סיפורה לאורך הספר. היא עוברת לגור מדירת הסטודיו שלה ברמת אליהו לדירה של אחיה שעבר לשבדיה. שם היא פוגשת בשכנה החדשה שלה לילי- עיתונאית והן נהיות לחברות. מהר מאוד הן מוצאות עצמן חברות בקבוצה שמנהלת המיסטיקנית המסתורית עמליה.

חלק א:
"הבלתי מובן "(פברואר -אפריל 2004):
"כבר מזמן רציתי לדבר איתך על הקבוצה הזאת", אמר, "בייחוד מאז- "שוב אותו הנהון בעיניים מושפלות. ממתי נהיה כל כך עדין נפש?" אבל בכול זאת, אני הבנקאי שלך, חשבתי שזה לא יתאים"
(..) "הידקתי את ישיבתי על הכיסא. "מה זה גורו?" שאלתי.
(..) בסוף הוא אמר, "גורו, לא גורו- מה זה חשוב עכשיו?".
(..) דני לקח כרטיס ביקור על סמל הבנק וכתב עליו מספר טלפון ושם שיכולתי לקרוא (..)
עמליה בת-אור.
"קחי את זה", הוא אמר." תתקשרי עליה". אמרתי תודה, תחבתי את הפתק לכיסי וקמתי ויצאתי משם".
(ע"מ 28, פרק 4).

מיקה מילנר שהייתה בתאונה עם בעלה אבנר שנהרג סובלת מטראומה ודיכאון. מפגש עם דני הבנקאי שלה ("סגן מחלקת פיקדונות עובר ושב") משתף אותה בקבוצה של עמליה ששינתה לו את החיים והוא סס להפנות לקוחות עליה .

בהמשך מיקה מילנר מכירה את שכנתה לילי- סטודנטית לדוקטורט באנתרופולוגיה, את בעלה אלכס וילדיהם שהם עוד תינוקות. היא עוברת מדירת החדר ברמת אליהו לדירה של אחיה שעבר בשבדיה (תוך כדי היא משלמת שכירות לשתי המקומות).

מיקה מגיעה למפגש הראשון בפתח תקווה- היא מגיעה בשמונה ועשרים בבוקר, שהמפגש התחיל ושמונה ומנפנפים אותה והיא חוזרת כמו שבאה.

"לפני שהייתי מגיהה עבדתי בספק חברת סטארט-אפ, ספק פרויקט במימון הצבא שהיה קשור באינטליגנציה מלאכותית" (ע"מ 63, פרק 16).
הגיבורה מיקה עובדת ארבעה חודשים בהגהה ובעברה גם הייתה סטודנטית. בהווה הסיפורי מסכימים לשחררה אחרי שהגיעו למסקנה שהיא צריכה "לעבוד על עצמה".

"בשביל זה אתם באים לפה. אבל זאת הטעות שלכם, זה בדיוק הטעות שלכם. אתם מקווים שאם תבואו כל שבוע ותלמדו קשה ותתאמצו ותשתדלו תהיו ילדים טובים תקבלו את הפרס שלכם, תקבלו את הגמול שלכם ותשתנו. מה הגמול שלכם?
שתש-ת-נו. אבל הגיע הזמן שתכניסו לכם לראש שאין שום קשר בין מה שתעשו לבין מה שיקרה.זה מה שאתם צריכים להבין. את זה אתם באים ללמוד פה"
(ע"מ 74-פרק 18).

"החיים זה לא גן ילדים! אין פה גננת שתרוצו אליה ותבכו לה שזה לא פייר. הכל לא פייר!
החיים הם לא ציפורי הנפש המצייצות שלכם שעולות לי על העצבים. מתי כבר תבינו את זה?".
(ע"מ 85-פרק 22).

עמליה בת אור נוזפת במשתתפים במפגש, כולם יוצאים מושפלים. בסוף "הבלתי מובן" דני מוחלף בשאול הג'ינג'י בבנק .
רגשי טינה והארה דצמבר 2003-ינואר 2005:

אפיזודת "רגשי טינה והארה" מתמקדת בדמותה של שכנתה וחברתה הקרובה של מיקה – לילי. היא נשואה לאלכס ויש להם שתי ילדים שכבר גדלו. האחד מיכאל (נונו) המבלה את זמנו כנער מתבגר עצל החברה שלו בירושלים. הבת השניה- נווה ילדה שלא מדברת עם אמא לילי ובעלה אלכס יוצא מהבית מוקדם בבוקר לעיתים קרובות והיא מתמודדת עם תסמין "הבית המתרוקן" שחובות אימהות שמשפחתם המשיכה הלאה. היא סטודנטית שנים רבות ושוקדת על דוקטורט באנתרופולוגיה. היא נפגשת בדויד עמיר- בחור בשלהי שנות ה-40 לחייו שגר ביישוב קהילתי בצפון. הוא מדריך רוחני שגר בבית טיפולי והוא מסביר לה על חייו במסגרת תחקיר על מורים רוחניים שהיא עושה לעבודת הדוקטורט שלה.

האורגניזם החי 10-15 בינואר:

הפרק מתרכז בעיקר בדמותו של אלכס- בעלה של לילי. הוא עובד בחברת ביטוח ומחפש את עצמו. הוא באמצע החיים ודואג למשפחתו-ביתו נווה הייתה שלוש שנים ב הבמבורג בגרמניה, שם פצחה בזוגיות לסבית עם בריגיט והן מגיעות לבסוף ארצה.

"דירת נופש באופקים? איך קוראים למורה?
עמליה. היא כבר אמרה לו. (..) כשהוא שואל מתי דברה עם נווה היא מהססת ומסבירה שבעיקרון הם בלי טלפון טלפונים בריטריט, אז אי-אפשר ממש להיות בקשר. אבל יש מספר חירום ליתר ביטחון;
(ע"מ 211-פרק 10).

דירת נופש באופקים? עכשיו שיתרגמו את "אחות לפליאדות" לאנגלית וערבית סוף סוף כול העולם ישמע על אופקים! ועוד דירת נופש של עמליה בת אור שאוספת אנשים מבולבלים במצוקה לטקסים קבוצתיים. האם זו בכלל כת?

בין לבין, הילד:
*ספוילר בקטע הבא*
"ואף פעם לא הבנתי את החוצפה שהיתה לך לתבוע את הנהג. מה נדחפת ככה לתוך העניינים שלנו?
אוושת אוויר כשהיא נרכנת לעברו. "מה אמרת?"
"אבא שלי מת ואת עשית קופה מהמוות שלו".
מיקה מתרוממת. נעמדת מעליו, שואלת אם בשביל זה רצה לפגוש אותה, אם בשביל זה חיכה שנתיים.
זה מה שהוא רצה לדבר עליו?
זה מה שחשוב?
"לך תגדל קצת", היא אומרת, "ושלא תתקרב אלי יותר".

אביו של "נונו"/מיכאל נהרג. אימו לילי לא סיפרה על כך לחברתה הטובה מיקה. מיכאל, כעת נער בן 17 שחוזר לתל אביב וגר עצל אימו לילי. הוא עובד בחנות דיסקים-מוזיקה קלאסית וקובע פגישה בשבת עם מיקה. איך שהם נפגשים הוא מטיח במיקה שהסיבה שהיא משכנעת את לילי להיות חברה שלה ולשמור קשר עם משפחתה היא הצורך שלה בלילי כעדה לטביעה שהיא מארגנת נגד חברת הביטוח בגין תאונת הדרכים של בעלה לשעבר אבנר כהן.

חלק ב'
האחרת":

"זה בשמונה בערב, ביום שלישי". הוא הוציא פיסת נייר מהכיס שלו וקרא ממנה בקול רם:
"עמליה בת אור, רחוב השומרים 17, פתח תקווה. קומה ראשונה, דירה 2".
זה לא הרחוב, זה לא הבית, אבל זו עמליה".
(ע"מ 277-פרק 3).

מיקה מגיע ישר לבית של עמליה "בת אור" לנסות להוציא את ביתם של לילי ואלכס- נווה. היא לא רוצה לעזוב...
אחות לפליאדות נובמבר דצמבר 2005:

אלכס מביט מחלון ביתו בלילה ורואה את שבעת הכוכבים על שם הנימפות שבמיתולוגיה. מיקה לא רוצה לקחת אחריות על גורלה של נווה ביתם והם משלימים עם גורלם ומקבלים את זה שמיקה מעבר לחברה היא בסך הכול סתם שכנה.

שובו של המודחק 11 במרס 2006:

נווה שבה הביתה...

רגע קדוש אוגוסט 2005-אוגוסט 2006:

בסוף "אחות לפליאדות" עוזבת הגיבורה מיקה את דירת אחיה וחוזרת לדירת החדר ביד-אליהו. מדברת עם "מתנדב" על החוויה שעברה ולבסוף אורית אילן עושה רפלקסיה לכול הסיפור- כאשר הגיבורה פוגשת אישה זקנה ומדברת איתה...

"אחות לפליאדות" הוא רומן ישראלי המדבר על העידן הנוכחי בה קואצ'רים כדוגמת ג'ורדן פיטרסון פופולריים ואנו חיים בעידן של שלהי "קורונה" וחוסר ודעות.

זה לא מישל וולבק, זה לא שי עגנון, אך "אחות לפליאדות" הוא רומן רחב שלעניות דעתי טוב מהספרים שזכו בשנים האחרונות בפרס, ויחד עם זאת משלב את מה שמשותף לספרות ישראלית עכשווית –
אף סופר עכשווי (מלבד וולבק) לא ימציא את הגלגל מחדש...
אך הם נכתבים בצורה קריאה ושוטפת וכזה הוא "אחות לפליאדות" שמפליא לשלב גם עלילה קצבית ודמויות המשקפות את מצב האדם בימים טרופים שכאלה.