סיימתי שלושה ספרים החג, כי ככה יצא שהייתי קרובה לסוף של שלושה ספרים בו זמנית, וזה אחד מהם.
זה השלישי בטרילוגית "דרימלנד", של שלושה אחים עשירים שצריכים לעקוב אחרי הצוואה מגוחכת של סבא שלהם אחרת הם לא יקבלו את חלקם בירושה.
הראשון הוא על רואן האח הצעיר שצריך לנהל את דירמלנד לתקופה מסוימת (כמו דיסנילנד), השני הוא על דקלן האח הבכור שצריך להתחתן ולהביא יורש על מנת להיות המנכ"ל של הכול, והספר הזה הוא על קאל.

הספר הזה קצת שונה מהקודמים, כי קאל מאוד שונה מהאחים שלי, הוא לא גראמפי למשל, כמו רואן, והוא לא אחראי ודומיננטי כמו דקלן.
אני תמיד מרגישה קצת רע להגיד שאני מזדהה עם דמות גברית דפוקה, אבל קאל מתמודד עם התמכרות לאלכוהול כבר כמה שנים, וזה נושא מרכזי מאוד פה.
אני בטוחה שלא כל קורא היה מחבב קאל למרות שהוא פגום וחלש בצורה מסוימת, הסיבות שלו לשתות יכולות להראות מאוד מגוחכות, כי הוא בסך הכול מקבל סוג של משוב מהאחרים והוא לא חיובי.
מכירים את זה שאם תתמקדו בפגם אחד בפנים שלכם, זה ישנה את כל הדרך שאתם רואים את עצמכם?
אז ככה זה עם קאל, הוא לא רואה את הצדדים החיוביים שלו, והוא לא מתמודד טוב עם לחץ, והדברים שמלחיצים אותו קשורים בעיקר לבעיות שיש לו עם המשפחה שלו ועם עצמו.

כשהוא לחוץ הוא שותה, זה העניין.
וזה מאוד מאוד לא מושך, אבל אני מצאתי את זה מעורר אמפתיה.
זה פשוט מעגל שהוא איכשהו מצא את עצמו בתוכו, כמו שיש גברים שעדיין מוצאים את עצמם כועסים בצורה לא פרופורציונלית ואפשר לזהות שהם מגיבים ממקום מאוד פצוע ולא בוגר עדיין - אז ככה אני רואה אותו, הוא לא התבגר כמו שצריך באיך שהוא בחר להתמודד עם הבעיות שלו.

התחלתי לקרוא את הספר הזה בגלל שההקדשה שלו דיברה אליי במיוחד בתקופה הזאת, יש פה עניין של ערך עצמי ואיך שאנשים יכולים סוג של לנפנף אותך ולהתייחס אליך כמקרה אבוד כי הם לא רואים אותך מתפתח.
קאל אולי ממש עשיר, אבל מסתבר שזה לא קונה את הכבוד של אחרים, וכשיש לך אבא מחורבן שדואג להגיד לך שאתה חסר ערך בכל הזדמנות שיש לו, זה מאוד לא משנה.
יש לו קרן נאמנות, הוא לא צריך לעבוד, והוא סוג של מסתובב חסר תעסוקה בין הרגליים של האחים שלו, כשהם תוהים "מתי הוא יתחיל להיות מעורב יותר בחברה?"

זה ספר רומנטי ובכל זאת לא כתבתי מילה על הרומנטיקה, ואני מניחה שזה מעיד על הדברים שהכי נגעו לי אישית בספר הזה.
אז המשימה של קאל היא למכור את הבית קיץ של סבא שלו, וכתוב בצוואה שהוא צריך גם ללון שם בקיץ, אבל אז הוא מגלה שהאקסית שלו גרה שם, והיא טוענת שזה הבית שלה.
יש לה ילדה, וזה מתוק.
אני באופן אישי אוהבת ספרים עם ילדים.

מבחינת הסמאט (סצנות מין), זה מאוד בוטה.
כמעט ברמה שיכולה להיראות לא מתאימה לדמויות, אבל אני באופן אישי חושבת שזה די נורמלי, כשזה נוגע לסקס, איך שאנשים מדברים על סקס ועושים סקס לא צריך להיות ברור מאופי שלהם.
אבל הדברים שקאל אומר שערורייתיים, ברמה של "וואו. מאיפה זה בא?"
ואני אהבתי את זה, אני אוהבת הפתעות, ויש לציין שזה לא חלק כזה גדול מהסיפור, אין פה מלא סמאט או משהו, אבל הסמאט שיש קצת פורנו גרפי באווירה שלו.
אין לי משהו ספציפי שעולה לי לראש, אני האמת לא כל כך זוכרת, זה היה טוב ולא מפורט מדי לדעתי, אבל אולי לא מספיק אינטימי מבחינת התקרבות הדמויות.

לאנה, האקסית של קאל, היא אמא חד הורית חביבה.
אין לי ממש מה להגיד עליה מעבר.
אני לא זוכרת מעבר.
אני זוכרת שהיא ממש רוצה להגן על הילדה שלה מפני קאל, היא לא רוצה שהיא תיקשר אליו מדי ואז תיפגע ממנו, מה גם שהוא אלכוהוליסט והיא עצמה לא שותה אלכוהול בגללו.
אין לה סבלנות לשטויות האלה, היא ממש מבהירה שהוא לא יכול לשתות אם הוא רוצה להיות בחייה ושהוא צריך להיגמל, ובכללי יש הרבה מטען שם בגלל הדברים שהוא עשה בעבר ואיך שזה השפיע עליה.

אני לא יודעת, אני חושבת שסיפורי "הזדמנות שנייה" לא חביבים על כולם, אבל אני בינתיים עוד לא מבינה למה.
אז אני לא יכולה להגיד אם זה נעשה כאן טוב או לא, כי אני לא בטוחה איך זה נראה כשזה לא נעשה טוב.

קיצר, אני לא זוכרת אם בכיתי, יש מצב שכן.
הלב שלי ממש יצא אל קאל במקרים מסוימים, כשהוא הגיב בחרדה לאיך שאנשים דיברו אליו והתייחסו אליו.
זה לא משהו שמושך בגבר, אבל אני לא קוראת רומנים כדי שהדמויות הגבריות בספר ימלאו איזשהו צורך ויציגו איזשהו אידאל גברי.
יש לו לב טוב, הוא ממש חמוד עם הבת שלה, והוא אוהב לקנות לה מתנות ולהשתמש בהון שלו כדי להגשים לה את החלומות.
וזה יכול להיות דוחה, אבל אני די בסדר עם זה, הלוואי שכל הגברים היו דוחים ומנסים לפייס אותי עם מתנות ועם נתינת עזרה.
הרי זה העניין לדעתי שפשוט לקנות למישהי דברים לא מתקן דברים, אבל כשאתה קונה כדי לתקן, כדי לשפר את הסביבה שלה או את מצב הרוח שלה, זה פשוט יוצא מאוד מתחשב, בעיקר שאתה גם הטיפוס שרוצה לעזור פיזית לעשות דברים כמו לשטוף כלים ולהסיע את הילדה.

קיצר.
יהיה טוב לומר שמבחינת תיאום ציפיות, לא לצפות לרומנטיקה קלילה.
קצת שונה מהשניים הראשונים, אבל אני באופן אישי התחברתי.
לדעתי הוא לא נופל מהשניים הקודמים ברמת האיכות ומתעלה עליהם מבחינת העומק והמורכבות שהוא מציג.

סורי שהדבר הראשון שאני כותבת עליו בקשר לספר, זה שבסוף התודות, הסופרת מודה לשתי שורות משיר של טיילור סוויפט.
אני סוויפטית אז לא אכפת לי, כי בעיניי כל איזכור חיובי של טיילור סוויפט הוא דגל ירוק.
ברור לי שאולי הייתי צריכה להתחיל בכך שנראה לי שאהבתי אותו יותר מאשר את ה"האותיות הקטנות"(הספר הראשון), אבל בחירות נעשו.

אז קצת רקע על הטרילוגיה, זה הספר השני בסדרת רומנים רומנטיים בשם דרימלנד, שעוקבת אחרי שלושה אחים עשירים שקיבלו משימות מסבם המנוח שעליהם למלא אם הם רוצים לקבל את החלק שלהם בירושה, וכל אחד מקבל ספר משלו.

בספר הזה אנחנו עוקבים אחרי דקלן, האח הבכור צריך להתחתן ולהביא ילד אם הוא רוצה להיות מנכ"ל החברה, משרה שכרגע שייכת לאביו שאותו הוא מתעב.
יש לו עוזרת בשם אייריס שאנחנו כבר די יודעים שהוא נמשך אליה מהספר הראשון, הספר על רואן האח האמצעי.
והנה משהו שראיתי כבר על כמה ספרים ואני שמחה שהוצאות ספרים התחילו לעשות ב-2023, שזה לכתוב את רשימת הטרופים (קטגוריות) בכריכה האחורית.
הם כתבו: מיליונר, גראמפי סאנשיין, נישואי נוחות, מערכת יחסים מזוייפת, ורומן במשרד.

היה רגע בספר שבו זה היה מאוד ברור שלשניהם יש דאדי אישיוז, ואני זוכרת את עצמי צוחקת ברגע שזה נקלט לי לגמרי.
היו כמה רגעים מצחיקים, אפילו בוטים, הרמיזות המיניות מהצד של דקלן היו מאוד מהנות עבורי, כי הן מהסוג שקצת מזעזע אותך אבל עדיין מפתה איכשהו.
אבל אני לא אובייקטיבית, אולי עבור אחרים זה קצת לא מתאים, אבל אני חושבת שזה מהנה.

הסמאט היה בינוני, בהתחשב באינטנסיביות ובשתלטנות שדקלן ביטא, זה היה די ונילה.
אבל זה גורם לי לתהות אם אני צריכה לנסות לקרוא ספר אירוטי מאוד על מנכ"ל עשיר ומרושע שהדרך שלו להדליק אותך זה להגיד שהוא רוצה לחנוק אותך או לסטור לך בישבן.
כאילו, אני לא ממש קוראת ספרים בשביל הסמאט, אבל קראתי כל כך הרבה שמה שאני כבר קוראת מתחיל להיות נורא משעמם.
-

הספרים האלה כתובים טוב, אבל לא יודעת, משהו חסר.
אולי זה שהסמאט בינוני מעיד על משהו עמוק יותר, ואולי זה שמשהו בכתיבה תמיד נשאר בתחום המקובל, בכך שהוא לא מפתיע יותר מדי.
כמובן שהיו הרבה דברים שונים מעניינים ברקע, כמו המשפחה של אייריס, ומערכת היחסים בין האחים, והיריבות בין דלקן לבין אביו שהרים עליו ידיים ושתה יותר מדי, זה שהחבר הכי טוב של אייריס הוא קאל האח הצעיר… כאילו, יש הרבה שמעניין, אבל זה כאילו לא נחרט אצלי מספיק.
את "האותיות הקטנות" אני בקושי זוכרת.
אני זוכרת שהוא היה כתוב טוב ושנתתי לו ארבעה כוכבים, אבל באמת שלא התלהבתי ממנו למרות זאת, כי הכתיבה של לורן אשר טובה אבל משהו לא חודר אותי מספיק.

אני כן מתעניינת לגבי הספר האחרון כי קאל נשמע מעניין, ושונה מרואן ודקלן.
הספר הראשון היה צפוי בכך שרואן מתאהב באחת העובדות שלו, וגם דקלן מתאהב בעוזרת שלו, ושניהם טיפוסים רגזניים שמחייכים רק אל אישה אחת.
אז אני מסוקרנת לגבי הספר האחרון, כי זה נראה שהסיפור של קאל הולך להיות שונה לגמרי מהסיפורים של האחים שלו.
-
באופן כללי זה ספר טוב, שכתוב טוב, שהנושאים בו רבים וכן מעניינים באופן כללי, אבל ההגשה שלהם לא הכי מעמיקה.
לכן התחושה הכללית היא שהספר לא ישאיר חותם, למרות שכן קרו בו דברים שכיף לחשוב ולהרהר עליהם, ואני לא מדברת על הסמאט, כי אני בכנות לא ממש זוכרת את הסמאט.

היו כמה משפטים לאורך הספר שרציתי לציין לעצמי, שזה בהחלט סימן טוב, אבל בלהט הקריאה לא טרחתי לרשום לעצמי את העמוד של אף אחד מהם, מלבד אחד.
זה קצת מוזר שלמרות שהרגשתי צורך לציין לעצמי משהו מצחיק או מפתיע שקראתי, אני איכשהו לא זוכרת מה זה היה.
וזה מה שאני מנסה להגיד, משהו חסר לי בספרים האלה, הייתי רוצה חווית קריאה עשירה יותר, ואולי זה לא ראלי לצפות לזה מספר כזה.
הקצב של הכתיבה מספיק מהיר כדי שהספרים יהיו קלים לקריאה, הקריאה באמת זורמת בקלות, אבל אולי אני מעדיפה קצב יותר איטי כשזה נוגע לאינטימיות והיכרות מעמיקה עם הדמויות.

זה מזכיר לי את "תרמית האהבה הספרדית", שלמרות שנתתי לו ארבעה כוכבים, עדיין בחרתי בו כספר האהוב עליי משנת 2023.
האופציות האחרות אגב היו "קולו של ארצ'ר" או "הנסיך האכזר".

ממש אהבתי את תרמית האהבה הספרדית כי הוא העביר אותי משהו, הוא לא הניח לדברים לעבור בקלות, אני עדיין זוכרת עד כמה קטלינה רצתה לרדת במשקל לקראת החתונה של אחותה, ואני עדיין זוכרת את איך שהיא צבטה את ארון בישבן, ואני זוכרת גם את רגע השיא של הספר והסצנה שבה הם התאחדו, ואני עדיין זוכרת את איך שארון דיבר על קטלינה ועל הפעם הראשונה שהוא פגש אותה, כשהיא נתנה לו מתנת ברוך הבא עם פתיתי שלג בשיער… זאת פשוט הייתה חוויה.
וזה מה שאני אוהבת, אני אוהבת לזכור את הצביטה הזאת בישבן ולמה, ואיך דמיינתי את זה, בניגוד לפה שאני גם זוכרת שאייריס צבטה את דקלן בישבן... אבל אני אצטרך להתאמץ יותר כדי לעלות בראשי למה ואיך דמיינתי את זה.

אתם מבינים מה אני מנסה להגיד?
ספר אחד הופך ממש ברגע זה לחלום מעורפל, וספר שני נשאר חוויה שאני עוד מתענגת עליה.
אני לא מבינה אבל אני יודעת שמשהו חסר, כמו בחור שנראה מושלם למוח שלך, כזה שאפילו הפגמים שלו לא מפריעים לך, אבל משהו בו פשוט לא מתחבר לך איתך.

זה כמו להתנשק עם מישהו ולזהות שהטכניקה שלו טובה, אבל עדיין להרגיש כלום.
זה כמו להיכנס לבית יפה, אפילו מפואר, לחשוב שהוא נראה מדהים, אבל עדיין לא לרצות לגור בו כי בתוך הלב שלך יש בית אחר.
-

זה הספר הראשון שאני קוראת ומדרגת ב-2024, אז אני רק מבהירה שאני משנה את שיטת הדירוג שלי מאובייקטיבית + התחושה האישית שלי, למה שפאקינג מתחשק לי.

יש ספרים שקראתי שנה שעברה שנתתי להם דירוג אובייקטיבי, והיום אני פשוט מתענה מזה שאני לא יכולה לשנות את הדירוג שלהם לפחות, ואני לא הולכת לשנות בדיעבד כי בטח הייתה לי סיבה לתת להם את הדירוג שנתתי להם אז.
אני גם חושבת שככל שאני קוראת יותר ספרים, אני נהיית הרבה יותר נוקשה עם הדירוג שלי, כנראה בגלל שיש לי הרבה למה להשוות, לכן אני מעדיפה לדרג ספרים רק לפי התחושה והחוויה שלי איתם בזמן קריאתם.
כי באמת לא מעניין אותי אם באופן אובייקטיבי ספר מסוים כתוב טוב - אם החוויה שלי הייתה סתמית, ב-2024 הוא הולך לקבל שני כוכבים ומטה.


_

<i>"עם כל יום שעובר, דומה שהוא מתעקש יותר שנבלה יחד. בין אם אנחנו אוכלים ארוחת ערב ביחד, או שהוא עובד על הטאבלט שלו בזמן שאני צופה בטלוויזיה מול האח לפני השינה, אני לא מצליחה להיפטר ממנו.
מעולם לא חשבתי שהוא ירצה לבלות איתי כל כך הרבה זמן מרצונו החופשי. ייתכן שלרוב הנשים לא היה מפריע להתקרב לבעלים המזויפים שלהם, אבל אני מרגישה כאילו אני מאבדת מיקוד. כאילו אני שוכחת את הסיבות שבגללן חשבתי שלעולם לא נהיה זוג מוצלח.
אם להיות באמת כנה עם עצמי, המחשבות שלי החלו להיסחף לאט־לאט מידידות לעבר דגל אדום גדול המכונה התאהבות. ואני לא מדברת על התאהבות מהסוג הגופני. אני מדברת על המשיכה הלופתת את הנשמה ומפתה את החלק השבור בי להיפתח אליו לחלוטין, ולהתעלם מההשלכות."</i>

הכריכה שלו נראית קצת שונה פנים מול פנים, ולא בקטע רע.
אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל אני חושבת שזה כמו שתיקחו את הכריכה שאתם רואים כאן, תבהירו אותה קצת, ותוסיפו עליה פילטר כחול.
אני מדברת על זה, כי רק עכשיו אני מבינה למה התפלאתי ממנו כשפתחתי את החבילה וראיתי אותו פיזית בפעם הראשונה.

הכריכה המהממת כבשה את ליבי, והספר עצמו היה מספיק איכותי, אבל לא ממש יוצא דופן בתכנים שלו.
הסמאט היה טוב, ואני מרגישה צורך להסביר למה אני מתכוונת כשאני אומרת את זה:
1. העיתוי שלו היה טוב.
2. כמות הפעמים שבהן הוא התרחש הייתה נורמלית.
3. היה מספיק גיוון באקטים.

(הבהרה: סמאט זה סצנות מיניות.
ואני מבהירה את זה כי זאת פעם ראשונה שאני משתמשת במילה הזאת כאן, ואני לא יודעת עד כמה היא מוכרת.)
-

הדיבור קצת קיטשי, אבל אני חושבת שזה בסך הכול רומן רומנטי/אירוטי מעולה למתחילים.
וכמו שכבר ציינתי, לא ממש ראיתי משהו יוצא דופן בו, אבל הוא בהחלט עשוי טוב.
אין שגיאות כתיב תודה לאל, ורואן רכושני בצורה מקסימה, בצורה שגורמת לו להיראות יותר סנטימנטלי מאשר שתלטן.
ולמרות שזה לא מצא חן בעיניי לראות שיש פלייליסט שמצורף בהתחלה, כי אני לא מאלה שאוהבים את זה, זיהיתי בו כמה שירים טובים.
עכשיו כשאני מקשיבה לו דרך ספוטיפיי, אני יכולה להגיד שאני נהנית ממנו. (The fine print - lauren asher)

הטרופ הראשי כאן בעיניי הוא "גראמפי סאנשיין". (הבהרה: טרופ הכוונה לנושא נפוץ בז'אנר)
אם תלכו לרשימת הנושאים(טרופים) שבדרך כלל יש באתר עברית, תראו שכתבו שיש בספר הזה גם פער גילאים, וזה לא משהו שאני באופן אישי ציפיתי אליו כשבחרתי בספר הזה. והאמת, גם בקושי שמים לב.
באיזשהו שלב בספר מציינים את זה שרואן מבוגר מזהרה בשבע שנים, ולא ידעתי את גילו, אז שיערתי שהוא בטח בסביבות גילאי השלושים, שלושים ושתיים, ואז בהמשך אושר שזהרה בת עשרים ושלוש.
אז אני באופן אישי לא הייתי קוראת את הספר הזה בשביל הטרופ הספציפי הזה, כי בעיניי הוא בקושי הורגש כאן מעבר לאולי איזושהי בדיחה בנושא, ואני אישית בקושי הרגשתי שזה בגלל משנה משהו.
אני חושבת שצריכים לכתוב שפער גילאים הוא אחד מהנושאים רק כשזה באמת מורגש.

אז מהתקציר אנחנו יודעים שרואן צריך לשפץ את "דרימלנד", פארק שעשועים, על מנת לקבל את החלק שלו בירושה של סבו.
כדי לעשות את זה בהצלחה הוא שוכר זהרה, ועכשיו כשאני קוראת את החלק של זהרה בתקציר אני קולטת שמה שכתוב שם קצת מעצים את מה שתכלס קורה בספר הזה.
בכל אופן, אז הוא שוכר את זהרה, ומהתקציר אנחנו כבר יודעים שהוא מנשק אותה ושהוא איכשהו הגיע למצב שבו הוא מתכתב איתה בשם בדוי.

תראו, הספר הזה באמת כתוב היטב, אבל אני חושבת שההשפעה שלו חלשה, לפחות בחוויה שלי.
כי זה נשמע מגניב לא?
הוא מנשק את העובדת שלו ואז מתחיל להתכתב איתה בשם בדוי ובחלק שלה בתקציר כתוב שמשהו משתנה ביניהם כשהיא מגלה את הסוד שלו… ובעיניי זה פשוט נשמע יותר טוב ממה שזה באמת.
בעיקר החלק של "מגלה את הסוד שלו".
אל תצפו לאיזה סוד מדהים, ולא אכפת לי אם זה ספוילר בעיני מישהו, כי זה פאקינג מגוחך-
הסוד שהיא מדברת עליו בחלק שלה בתקציר, זה שהוא עושה את כל העבודה שהוא עושה בדרימלנד כדי לקבל את החלק שלו בירושה, ושאחרי שהוא יבצע את המשימה הוא יעזוב את דירמלנד כדי להיות סמנכ"ל כספים עבור אחיו הגדול. (דקלן, שבגלל הצוואה של סבו צריך להתחתן ולהכניס מישהי להיריון כדי להפוך מנכ"ל.)

אני ללא ספק רוצה לקרוא את ההמשכים שיש לסדרה הזאת, כי כן מעניין אותי אם שני האחים הגדולים יותר של רואן, קאל ודקלן, הצליחו לעמוד במשימות שלהם ולקבל בירושה את החלק שלהם במניות החברה.
כי הספר הזה כבר מציג לנו את שלושתם, ואנחנו כבר יודעים פחות או יותר מה סבא שלהם ביקש מהם לעשות, והם די תלויים אחד בשני, כי אם אחד מהם לא יעמוד במשימה, אז המניות שלו ילכו לאבא שלהם, ומסתבר שהם מתעבים אותו ולא מוכנים שזה יקרה.

זה רומן טוב בעיניי, אפילו שהתקציר גורם לספר להישמע הרבה יותר אפל ממה שהוא באמת. עדיין נהניתי ממנו. ואם לקרוא את הספר הזה בשביל טרופ כלשהו, אז בעיניי קצת בשביל ה-"רומנטיקה בעבודה", אבל בעיקר בשביל ה-"גראמפי סאנשיין".
אני באופן אישי חושבת שאני פחות מתחברת לטרופ של הגראמפי סאנשיין, באופן כללי, ואני תוהה אם אלו שכן אוהבות עפות על הספר הזה.

גראמפי סאנשיין, למי שלא יודע זה כשדמות אחת היא חייכנית, חברותית ומוחצנת בעוד שדמות אחרת היא מסוגרת, רגזנית וקרת לב.
בדרך כלל האישה היא הסאנשיין והגבר הוא הגראמפי, וזה מה שקורה כאן, ואני חושבת שבגלל זה הספר הזה קצת בסיסי בעיניי.
ממש אל תבואו עם ציפיות גדולות, ואל תצפו שזה שרואן הוא הבוס שלה הופך את הספר לאפל, כי בפועל הוא לא הבוס הישיר שלה והיא לא עובדת איתו ישירות.

אז בשורה התחתונה, אני חושבת שאפשר ליהנות מהספר הזה כשבאים אליו עם הציפיות הנכונות.
תצפו לקיטשיות, כי רואן רואה את זהרה כשמש חייכנית שאין מצב שהיא פאקינג אמיתית, וזהרה רואה את רואן כבוס קר לב ונוקשה שבקושי מחייך, ושהיא מצפה ומחכה להוציא ממנו חיוך.
אני חושבת שהרומן הזה עושה את כל מה ששאר הרומנים עושים בצורה טובה, אבל בצורה נכונה מדי. בצורה של: "אלו כללי הרומן רומנטי" ו-"ככה תעשי את זה נכון ובצורה שאינה פרובלמטית".
בעיניי, פשוט אין לו את האקס פקטור שהוא צריך על מנת להיות עבורי ספר של חמישה כוכבים.

למרות שהפעם החלטתי שלא לקחת ציטוטים מהספר, ולכן גם לא סימנתי לעצמי את החלקים שאהבתי, אני עדיין רוצה לתת לכם טעימה מהספר.
הציטוט הבא לא עושה ספוילר, אבל אני באופן אישי ממליצה למי שרוצה לקרוא את הספר לוותר עליו, רק כי אני יודעת שאני בתור קוראת הייתי מעדיפה להיחשף לסצנה הספציפית הזאת דרך הספר עצמו, ולא דרך ביקורת.
הציטוט מכיל שפה גסה
_


"אם תדברי אליי ככה שוב מול אנשים אחרים -"
"תן לי לנחש. אתה תפטר אותי. זה קצת צפוי מדי לטעמי אבל אני מכבדת את זה, מאחר שאתה הבוס."
הוא מסתכל עליי כאילו הוא לא מסוגל להאמין שדיברתי אליו כפי שדיברתי. ולמען האמת, גם אני לא מאמינה. והפעם אני לא בדיוק יכולה להאשים את בקבוק היין באומץ או בטיפשות שלי. משהו בו גורם לי לרצות ללחוץ לו על כל הנקודות הרגישות. אני רוצה לראות את רואן האמיתי, זה שמתחת לכל שכבות הקרח והאדישות.
גבותיו מתכווצות. "אני מסוגל לעשות דברים יותר גרועים מזה."
גל של צינה נורה במורד גבי. "למשל?"
"לא נראה לי שאת רוצה לדעת."
אני מעמידה פנים שהאיום שלו לא מטריד אותי, אף על פי שליבי דוהר. "כדאי מאוד שיהיה לך זין עצום שיגבה את הגישה הזאת, אחרת אנשים עוד עלולים להתאכזב."
"את מוזמנת לשלוף סרגל ולבחון את התיאוריה הזאת."
"השארתי את זכוכית המגדלת בבית, אז אולי מחר." אני בטוחה לגמרי שהילדה הטובה שבי עזבה אותי מזמן.
משהו משתנה בינינו. עיניו מתכהות כשהוא בוחן אותי. אני לא בטוחה אם הוא רוצה לחנוק אותי, לפטר אותי, או לזיין אותי עד שאיכנע לו. "את תמיד כל כך קשה?"
"אני לא יודעת. אתה תמיד כזה שמוק?"