סורי שהדבר הראשון שאני כותבת עליו בקשר לספר, זה שבסוף התודות, הסופרת מודה לשתי שורות משיר של טיילור סוויפט.
אני סוויפטית אז לא אכפת לי, כי בעיניי כל איזכור חיובי של טיילור סוויפט הוא דגל ירוק.
ברור לי שאולי הייתי צריכה להתחיל בכך שנראה לי שאהבתי אותו יותר מאשר את ה"האותיות הקטנות"(הספר הראשון), אבל בחירות נעשו.
אז קצת רקע על הטרילוגיה, זה הספר השני בסדרת רומנים רומנטיים בשם דרימלנד, שעוקבת אחרי שלושה אחים עשירים שקיבלו משימות מסבם המנוח שעליהם למלא אם הם רוצים לקבל את החלק שלהם בירושה, וכל אחד מקבל ספר משלו.
בספר הזה אנחנו עוקבים אחרי דקלן, האח הבכור צריך להתחתן ולהביא ילד אם הוא רוצה להיות מנכ"ל החברה, משרה שכרגע שייכת לאביו שאותו הוא מתעב.
יש לו עוזרת בשם אייריס שאנחנו כבר די יודעים שהוא נמשך אליה מהספר הראשון, הספר על רואן האח האמצעי.
והנה משהו שראיתי כבר על כמה ספרים ואני שמחה שהוצאות ספרים התחילו לעשות ב-2023, שזה לכתוב את רשימת הטרופים (קטגוריות) בכריכה האחורית.
הם כתבו: מיליונר, גראמפי סאנשיין, נישואי נוחות, מערכת יחסים מזוייפת, ורומן במשרד.
היה רגע בספר שבו זה היה מאוד ברור שלשניהם יש דאדי אישיוז, ואני זוכרת את עצמי צוחקת ברגע שזה נקלט לי לגמרי.
היו כמה רגעים מצחיקים, אפילו בוטים, הרמיזות המיניות מהצד של דקלן היו מאוד מהנות עבורי, כי הן מהסוג שקצת מזעזע אותך אבל עדיין מפתה איכשהו.
אבל אני לא אובייקטיבית, אולי עבור אחרים זה קצת לא מתאים, אבל אני חושבת שזה מהנה.
הסמאט היה בינוני, בהתחשב באינטנסיביות ובשתלטנות שדקלן ביטא, זה היה די ונילה.
אבל זה גורם לי לתהות אם אני צריכה לנסות לקרוא ספר אירוטי מאוד על מנכ"ל עשיר ומרושע שהדרך שלו להדליק אותך זה להגיד שהוא רוצה לחנוק אותך או לסטור לך בישבן.
כאילו, אני לא ממש קוראת ספרים בשביל הסמאט, אבל קראתי כל כך הרבה שמה שאני כבר קוראת מתחיל להיות נורא משעמם.
-
הספרים האלה כתובים טוב, אבל לא יודעת, משהו חסר.
אולי זה שהסמאט בינוני מעיד על משהו עמוק יותר, ואולי זה שמשהו בכתיבה תמיד נשאר בתחום המקובל, בכך שהוא לא מפתיע יותר מדי.
כמובן שהיו הרבה דברים שונים מעניינים ברקע, כמו המשפחה של אייריס, ומערכת היחסים בין האחים, והיריבות בין דלקן לבין אביו שהרים עליו ידיים ושתה יותר מדי, זה שהחבר הכי טוב של אייריס הוא קאל האח הצעיר… כאילו, יש הרבה שמעניין, אבל זה כאילו לא נחרט אצלי מספיק.
את "האותיות הקטנות" אני בקושי זוכרת.
אני זוכרת שהוא היה כתוב טוב ושנתתי לו ארבעה כוכבים, אבל באמת שלא התלהבתי ממנו למרות זאת, כי הכתיבה של לורן אשר טובה אבל משהו לא חודר אותי מספיק.
אני כן מתעניינת לגבי הספר האחרון כי קאל נשמע מעניין, ושונה מרואן ודקלן.
הספר הראשון היה צפוי בכך שרואן מתאהב באחת העובדות שלו, וגם דקלן מתאהב בעוזרת שלו, ושניהם טיפוסים רגזניים שמחייכים רק אל אישה אחת.
אז אני מסוקרנת לגבי הספר האחרון, כי זה נראה שהסיפור של קאל הולך להיות שונה לגמרי מהסיפורים של האחים שלו.
-
באופן כללי זה ספר טוב, שכתוב טוב, שהנושאים בו רבים וכן מעניינים באופן כללי, אבל ההגשה שלהם לא הכי מעמיקה.
לכן התחושה הכללית היא שהספר לא ישאיר חותם, למרות שכן קרו בו דברים שכיף לחשוב ולהרהר עליהם, ואני לא מדברת על הסמאט, כי אני בכנות לא ממש זוכרת את הסמאט.
היו כמה משפטים לאורך הספר שרציתי לציין לעצמי, שזה בהחלט סימן טוב, אבל בלהט הקריאה לא טרחתי לרשום לעצמי את העמוד של אף אחד מהם, מלבד אחד.
זה קצת מוזר שלמרות שהרגשתי צורך לציין לעצמי משהו מצחיק או מפתיע שקראתי, אני איכשהו לא זוכרת מה זה היה.
וזה מה שאני מנסה להגיד, משהו חסר לי בספרים האלה, הייתי רוצה חווית קריאה עשירה יותר, ואולי זה לא ראלי לצפות לזה מספר כזה.
הקצב של הכתיבה מספיק מהיר כדי שהספרים יהיו קלים לקריאה, הקריאה באמת זורמת בקלות, אבל אולי אני מעדיפה קצב יותר איטי כשזה נוגע לאינטימיות והיכרות מעמיקה עם הדמויות.
זה מזכיר לי את "תרמית האהבה הספרדית", שלמרות שנתתי לו ארבעה כוכבים, עדיין בחרתי בו כספר האהוב עליי משנת 2023.
האופציות האחרות אגב היו "קולו של ארצ'ר" או "הנסיך האכזר".
ממש אהבתי את תרמית האהבה הספרדית כי הוא העביר אותי משהו, הוא לא הניח לדברים לעבור בקלות, אני עדיין זוכרת עד כמה קטלינה רצתה לרדת במשקל לקראת החתונה של אחותה, ואני עדיין זוכרת את איך שהיא צבטה את ארון בישבן, ואני זוכרת גם את רגע השיא של הספר והסצנה שבה הם התאחדו, ואני עדיין זוכרת את איך שארון דיבר על קטלינה ועל הפעם הראשונה שהוא פגש אותה, כשהיא נתנה לו מתנת ברוך הבא עם פתיתי שלג בשיער… זאת פשוט הייתה חוויה.
וזה מה שאני אוהבת, אני אוהבת לזכור את הצביטה הזאת בישבן ולמה, ואיך דמיינתי את זה, בניגוד לפה שאני גם זוכרת שאייריס צבטה את דקלן בישבן... אבל אני אצטרך להתאמץ יותר כדי לעלות בראשי למה ואיך דמיינתי את זה.
אתם מבינים מה אני מנסה להגיד?
ספר אחד הופך ממש ברגע זה לחלום מעורפל, וספר שני נשאר חוויה שאני עוד מתענגת עליה.
אני לא מבינה אבל אני יודעת שמשהו חסר, כמו בחור שנראה מושלם למוח שלך, כזה שאפילו הפגמים שלו לא מפריעים לך, אבל משהו בו פשוט לא מתחבר לך איתך.
זה כמו להתנשק עם מישהו ולזהות שהטכניקה שלו טובה, אבל עדיין להרגיש כלום.
זה כמו להיכנס לבית יפה, אפילו מפואר, לחשוב שהוא נראה מדהים, אבל עדיין לא לרצות לגור בו כי בתוך הלב שלך יש בית אחר.
-
זה הספר הראשון שאני קוראת ומדרגת ב-2024, אז אני רק מבהירה שאני משנה את שיטת הדירוג שלי מאובייקטיבית + התחושה האישית שלי, למה שפאקינג מתחשק לי.
יש ספרים שקראתי שנה שעברה שנתתי להם דירוג אובייקטיבי, והיום אני פשוט מתענה מזה שאני לא יכולה לשנות את הדירוג שלהם לפחות, ואני לא הולכת לשנות בדיעבד כי בטח הייתה לי סיבה לתת להם את הדירוג שנתתי להם אז.
אני גם חושבת שככל שאני קוראת יותר ספרים, אני נהיית הרבה יותר נוקשה עם הדירוג שלי, כנראה בגלל שיש לי הרבה למה להשוות, לכן אני מעדיפה לדרג ספרים רק לפי התחושה והחוויה שלי איתם בזמן קריאתם.
כי באמת לא מעניין אותי אם באופן אובייקטיבי ספר מסוים כתוב טוב - אם החוויה שלי הייתה סתמית, ב-2024 הוא הולך לקבל שני כוכבים ומטה.
_
<i>"עם כל יום שעובר, דומה שהוא מתעקש יותר שנבלה יחד. בין אם אנחנו אוכלים ארוחת ערב ביחד, או שהוא עובד על הטאבלט שלו בזמן שאני צופה בטלוויזיה מול האח לפני השינה, אני לא מצליחה להיפטר ממנו.
מעולם לא חשבתי שהוא ירצה לבלות איתי כל כך הרבה זמן מרצונו החופשי. ייתכן שלרוב הנשים לא היה מפריע להתקרב לבעלים המזויפים שלהם, אבל אני מרגישה כאילו אני מאבדת מיקוד. כאילו אני שוכחת את הסיבות שבגללן חשבתי שלעולם לא נהיה זוג מוצלח.
אם להיות באמת כנה עם עצמי, המחשבות שלי החלו להיסחף לאט־לאט מידידות לעבר דגל אדום גדול המכונה התאהבות. ואני לא מדברת על התאהבות מהסוג הגופני. אני מדברת על המשיכה הלופתת את הנשמה ומפתה את החלק השבור בי להיפתח אליו לחלוטין, ולהתעלם מההשלכות."</i>