אפילו שמה שרשמה נצחיה אני דוקא נהניתי לקרוא את זה ואני לפי דעתי זה ספר טוב. 

קודם אני יגיד לכם על מה מסופר: זה על בחורה אחת מאירלנד שהיא הילדה הכי קטנה במשפחה שלה וזה בתקופה שאחרי מלחמת העולם השניה והמשפחה של הילדה הזאת זה משפחה עניה של פועלים. בגלל שאין עבודה באירלנד כל הבנים הולכים לעבוד באנגליה והמשפחה הזאת עושה מה שיכולה בשביל לשלוח את הילדה הזאת לאמריקה לברוקלין בשביל שיהיה לה סיכוי שיהיה לה שמה חיים טובים.

הספר יש לו כמה חלקים שזה מתחיל באירלנד ואחר כך בברוקלין וזה סיפור שקורים בו הרבה דברים.

המה שהתלוננה עליו נצחיה זה שלא מתארים את הרגשות של הבני אדם בסיפור. אני חושב שעשו ככה בכונה בגלל שהם אחד עם השני לא מדברים על הרגשות שלהם יעני בשביל שכל אחד רוצה שהאחרים לא ידאגו בשבילו הוא לא מספר להם מה שעובר עליו אז כמו שהוא לא מספר להם הוא לא מספר גם לנו. לי לא היה בעיה עם זה גם כי יש הרבה משפחות שאצלם זה ככה וגם בגלל שאני חושב שמה שמסופר זה מספיק בשביל שתשים את עצמך במקום שלהם ותבין לבד איך הם מרגישים. גם זה שהזאת שמסופר עליה זה בחורה צעירה שאף פעם לא דיברו איתה בשפה כזאת של רגשות אז היא גם קשה לה להבין על עצמה מה היא מרגישה ואתה מבין את זה וזה דוקא היה מוצא חן בעיני.

בקיצור קראנו אותו הספר אני ונצחיה ובאותו הזמן ויצא לנו שני דברים הפוכים יעני כל אחד יכול למצוא באותו סיפור דברים אחרים שיקח ממנו. ככה זה ספרים.

ספר, מה הוא צריך? עלילה, דמויות, דילמות ורגשות. ספר עלילתי, הכוונה. ספר עיון זה כללים אחרים.

ספר צריך עלילה להתבסס עליה ולספר אותה. הוא צריך דמויות שעליהן סובבת העלילה, הוא צריך דילמות בין הדמויות השונות או בין הדמויות לאירועים, שהרי בלי דילמות אין עניין בקריאה, והוא צריך רגשות כדי לבנות את הקושי של הדמויות בהכרעה בדילמה בין צד לצד. בלי רגשות אין הרבה טעם בעלילה, בדמויות או בדילמות כי אם נרצה עובדות נקרא ספר עיון.

בספר ברוקלין יש עלילה. בחורה צעירה עוזבת את משפחתה ואת מולדתה כדי למצוא לעצמה עתיד טוב יותר מעבר לאוקיינוס. אייליש לייסי היא הגיבורה הראשית, אבל יש לה אמא, ואחות, ואחים. ומעבר לים יש לה בעלת בית, כומר שפורש עליה את חסותו ומגוון אנשים ונשים שהיא פוגשת, כולל בחורים נחמדים ורומנטיים משני צידי האוקיינוס. הספר עוסק במגוון סוגיות ודילמות - הגירה, זרות, קליטה, געגועים, פערי מעמדות, אפליה גזעית ועוד. לכאורה יש בו הכל כדי לייצר עניין אצל הקורא ולרתק מההתחלה ועד הסוף.

הבעיה היא שאין בו רגשות. כל העלילה נקראת במין השטחה קרטונית של מה שקרה. אירועים קורעי לב מתוארים מתוך אותה כתיבה שגרתית מייבשת של אירועי היומיום כמו קניית בגדים והכנת אוכל. לא מספיק לכתוב על משהו שהוא עצוב, או טרגי או מתסכל או יוצר ייאוש מר, צריך שהקורא ירגיש את הרגשות האלה, וינסה לא לצעוק תוך כדי לגיבורה שתפסיק לעשות את ה שהיא מתכננת לעשות כי יהיה רע ומר אם לא. הכל נכתב במין רידוד ומתוך שיוויון נפש, וכך הוא גם נקרא. מה שמחריף את שיעמום הקריאה הוא התוספת של גיבורה שעושה תמיד כמדומה את הדבר הנכון והנדרש, וכמעט אף פעם לא מתפתה לכיוונים אחרים שעלולים להיות שליליים יותר.

בקיצור - כוונות טובות, ביצוע חלש מאוד, ואפשר לוותר.

'ברוקלין' הוא ספר של דור. סיפור ההגירה מאירלנד אל ארצות הברית במחצית השניה של המאה העשרים מתחיל להישמע פה ושם, זכור לי סרט בעניין וכן איזכורים נוספים.
'ברוקלין' מכוון את המצלמה אל אייליש, נערה אירית מאנסקורת', אביה נפטר לפני שנים אחדות והיא מצליחה לגרד בחיפושי העבודה שלה רק שעות עבודה בודדות בחנות לא ממש סימפטית. לאייליש שני אחים גדולים שכבר היגרו לאנגליה לחפש את דרכם, אחות מוכשרת שזכתה בתפקיד מוצלח כמנהלת חשבונות בחברת דיוויס ואם מבוגרת התלויה במובנים רבים בילדיה. אייליש מתבשרת במהרה כי אחותה הטובה רוז דאגה לה לכל הסידורים הנדרשים למעבר לניו יורק. היא מפגינה כלפי חוץ שמחה ואושר של בת מזל, אך פנימה חרדה מאוד מן התלישה מן הבית המוכר והעולם שעד עכשיו חשה מובנת בתוכו.
כמו השיר "אורן" של לאה גולדברג, גם ספר זה מצליח להעביר באופן חזק "את זה הכאב של שתי המולדות". אירלנד נשארת מושא געגוע והשתייכות, אשר ממשיך ונוכח גם בקהילה, כמעט גטו, האירית אליה מגיעה אייליש בברוקלין. במובנים רבים נראה כי ההשתייכות הזו מסייעת לאייליש שלא להפוך עלה נידף ברוח באנונימיות הקפואה של ארה"ב. כדרכה, הקהילתיות לא פעם חונקת, לוקחת בעלות או הופכת חטטנית. אייליש תצטרך שוב לעמוד מול הבחירה שלה ולהכריע שוב את הכף, כמעט נטשתי את הספר בנקודה זו, שכן משהו העיק ורבץ עליי באופן קצת משכנע מדי, ובכל זאת, הצלחתי לשמחתי לסיים את הספר.
אמנם אייליש היא גיבורה מופנמת, אין פרצי רגשות או שיתופים אינטימיים נלהבים, עבורי כקוראת זה כלל לא הפריע, אולי דווקא אפשר לשאת את העלילה המורכבת באופן מוצלח (למעט המשבר בחלק האחרון בו אולי כבר חשתי מקורבת יתר על המידה לחייה). ספר נעים ומעניין, מומלץ

לא פעם שאני מוצאת את עצמי מתרגזת מההגדרות שהז'אנרים מגבילים את הספרים שיצאו לאור בעולמנו. ולא רק בגלל ש"שרלוק הולמס" זה לא מתח וריגול בלבד ו"אשמת הכוכבים" זה לא רומן בלבד, הרי הם משלבים בתוכם נושאים רבים ומגוונים. המחאה שלי יותר בגלל ההגדרה- "ספרי פנטזיה".
כי מלבד הספרים הבודדים שנכתבו בעקבות מסע אישי שעברו הסופרים שלהם (שגם בספרים האלו משולב המון פנטוז) מלבד אלו, כל ספר שיושב כיום על כל מדף בעולם הוא פנטזיה. אז בוקר טוב לכולם! אם לא שמתם לב כל ספר שאתם קוראים הוא פנטוזו האישי והמופרח של אדם שבדרך כלל רחוק ממכם יבשות!
אני חושבת שספרים הם דבר מבורך וסופרים ראויים להערצה. אבל למה לנסות להשכיח מהקוראים היקרים את העובדות בשטח? כי בעיני, להיכנס לחנות ספרים ולמצוא את ספרי מדע בדיוני ופנטזיה מוגבלים במדפים שלהם ולצידם ספרי רומן שמוגבלים גם הם במדפים שלהם- זאת סיטואציה של שקר ומרמה.

אז מה יש לנו כאן? "ברוקלין" מספר את סיפורה של אייליש לייסי, נערה אירית מעיירה שקטה באניסקורתי-אירלנד. ואף על פי שהספר והעלילה לא שייכים לז'אנר הפנטזיה, גם הם מפונטזים היטב.
את ברוקלין קראתי פעמיים. פעם אחת באכזבה גדולה ופעם אחת בהנאה רבה. "ברוקלין" מסוכן, הוא מתיימר להיות מאוד מעניין- עלילה פשוט מצוינת שמלווה בדמויות בעלות אופי מקורי, הגירה מארץ לארץ, זוגיות ישנה וחדשה ומשפחה שתומכת ולא מרוצה בעת ובעונה אחת. כל אלא מלווים את אייליש במסע שלה להתחיל את חייה החדשים ולהתחיל לחשוב על עצמה ועל עתיד שמגיע לה בזכות.
אבל, ויש פה אבל גדול מאוד. הכתיבה נהדרת, שלא תבינו אותי לא נכון, אך משהו בהשתלשלות האירועים ובאופי העלילה מאוד מאוד מאוד פשוט. בקריאה ראשונה הגדרתי את זה אחרת- עלוב, שטוח, משעמם. בקריאה שנייה נזכרתי שהגדרות הן נוראיות ומגיע לספר הזה הזדמנות נוספת ואני שמחה שנתתי לו אותה. כי מצאתי שהוא ספר נהדר, מסודר ואפילו מרתק.

למה הוא פשוט? כי הוא לא מותח אפילו מעט, כי הוא לא מרגש מידי, כי הוא לא מבהיל או מבחיל או משאיר שום תחושה עזה אחרי קריאתו או בזמן קריאתו. הוא מספר סיפור יפיפה על נערה פשוטה שמחפשת את הדרך שלה בעולם שלנו, בלי חירטוטים, בלי דרמות, בלי הצגות ובלי אקשן מיותר.
אייליש מספרת כיצד היא מתמודדת עם ההתלבטות שלה בין ארץ מולדתה הבטוחה אל ארץ שוקקת חיים שעלולה לגרום לה ללכת לאיבוד. היא מבינה שהיא בוגרת מספיק בשביל להפסיק להקדיש את חייה לשגרה חסרת תועלת ורוצה סוף-סוף לעשות משהו בשביל עצמה ובגדול. אייליש מתמודדת עם מכשולים שטמונים לה כמוקש בדרך ומגלה שלהתגבר עליהם זאת ההרפתקה הכי מדהימה שהייתה לה בחיים.

בתקופה הזאת של החיים שלי אני מוצאת חיבור מדהים עם הדמות של אייליש, עם השאיפות שלה והמטרות שלה והדרך המסורבלת והמאוד מציאותית ופשוטה שהיא עוברת. אז נכון, הוא לא מעורר רגשות עזות והוא לא מלא באקשן. אבל הוא הספר הכי מציאותי שקראתי במשך כל ימי חיי.
נכון שגם הוא מפונטז, אבל באשר לספרים שמתיימרים להיות מציאותיים כמו "ברוקלין", הם כולם בדיחה לידו. לפעמים כל האקשן והמתח שהסופרים ממלאים בו את דפי הספרים שלהם, אותו האקשן והמתח שגורם לנו להתאהב בספר ולקרוא אותו בשקיקה- הוא בעצם השקר הגדול שכל-כך נעים ומעניין לקרוא. אבל אלו הם בדיוק ספרי הפנטזיה הגדולים ביותר, למרות שאנחנו מגדירים אותם תחת הז'אנרים המציאותיים.

הכתיבה של קולם טובין נעימה ועדינה. אפשר מאוד להתחבר לספר שחיבר, אבל רק בתנאי שלא תצפו לקרוא כאן סיפור אדיר. כי הספר הזה לא אדיר בכלל. הוא נעים ומתחשב ורגיש ועוטף ורגוע ואמיתי מאוד.

עלילה יפיפייה ומתחשבת בפרטים, אך הרגשתי שהסופר חושב שאם הוא ייתן שימת לב מרובה לפרטים קטנים זה יצור תחושה שאישה באמת מספרת את הסיפור.
אך הספר היה שטחי ומשעמם בלי תיאור של הדברים החשובים להבנת העלילה , בשונה מניקולס ספארקס לדוגמה, שמתאר את הרגשות ואת החוויות החשובות ביותר לקורא כדי להבין "מי נגד מי" ואת הלך הרוח. רעיון העלילה היה באמת יפה עם פוטנציאל גדול כי הסופר כן שם את האצבע על נקודות חשובות אבל זה הרגיש כאילו ראיתי את העלילה מבעד לזכוכית מלוכלכת ומטושטשת , נשארתי מבולבלת גם בסוף.
לכו תראו את הסרט גרסה הרבה יותר עקבית ונגישה.

ביקורת מרגיזה בעוד 3.. 2.. 1..
אני די רוצה בחזרה את השעות שהלכו לי לפח על קריאת הספר הזה.
ועצוב לי לרשום את זה. להסבר-
הוא היה יכל להיות ספר הרבה יותר טוב, אם לא היה מסופר בדרך הלא מעניינת ומשעממת בטירוף שבה הוא כתוב.
זה הרגיש לי כאלו קראתי רשימה ארוכה של דברים שאני צריכה להספיק לעשות בשבוע הבא.
שום דבר לא הלהיב אותי. לא הרגשתי שיש בספר מישהו שחיי, הספר היה מת. חסר רגשות ותמוהה.
הרעיון מעולה בעייני. ושוב, היה יכל להיות כתוב טוב יותר. הרבה יותר.

סיפורה התמים והנוח של אייליש מקסים.
רגשותיה המעורבים בין אירלנד- לברוקלין. ובין טוני- לגים. היו הדרמה היחידה שהחזיקה אותי לגמור את הספר. זה נשמע מגוחח בהתחשב שזה נשמע מעניין. הרי משולש אהבה ובחירה כואבת בין שתי ארצות יכל להיות סיפור טרגדי מעולה. והוא אכן יכל להיות. לולא רוב הספר היה עובדות חסרות חיים כמו-
אני יוצאת מהמקולת. אני הולכת לכיוון הבית. אני פותחת את הדלת. אני מריחה את התבשיל שגברת קיו הכינה. אני אוכלת את התבשיל שגברת קיו הכינה. אני מתקלחת. אני יוצאת עם טוני. אני חוזרת מהפגישה עם טוני.

זה היה משגע. ואני לא יודעת איך סיימתי את הספר הזה.
והעניין שהכי הרג אותי, וכמובן שזה קצת "על טעם וריח אין מה להתווכח" אבל זה היה כל כך מרגיז ונדרש. ספויילר הספר מסתיים בכך שאייליש רוצה את גים. אבל פאקינג חוזרת לטוני. אז אני שואלת, -ל-מ-ה-?- למה לעזאזל. סוף ספויילר

הדירוג שאתן לספר מתחלק לשניים הפעם:
הדירוג שמגיע לספר להלן- 10\3
הדירוג שמגיע לספר לולא היה כתוב שונה עם אותה העלילה בדיוק- 10\9

אוף, היה מתיש לכתוב את הביקורת הזאת.

כבר בדפים הראשונים הספר "אילץ" אותי להאט את הקצב לקצב שלו וזה היה מאוד מהנה. בעיניי לא סיפור האהבה הוא המרכזי בספר אלא הפשרות שאנו נאלצים לקבל במהלך חיינו כשאין באמת שחור ולבן.

מצטערת, לא הצליח לגעת בי ולא לשכנע אותי בשום צורה. לא בסיפור האהבה, לא בעצב הפרידה וכו' וכו'
בזבוז של זמן

ספר טוב,לא שטותי מדי וגם לא רציני מדי.היה בו משהו שמאוד נגע לי ללב...ממליצה בהחלט.