|
הלוחמת
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
*חצוצרות*
אנחנו נתחיל מההתחלה, כאילו הפרקים הקודמים במשחק לא התקיימו.
אתם לא זוכרים את הפעולה האחרונה שלכם. מי שקם בבוקר, צחצח שיניים ויצא החוצה, מגלה שהוא פשוט פסע לתוך ענן לבן והופיע באמצע שטח זוהר עצום. הכל נראה מוחשי מאוד, ואתם לא מרגישים שהפסדתם זמן בכלל.
אתם רואים את הדמויות האחרות עומדות במרחק מה מכם, ושומעים קול מהדהד במרחבים העצומים.
"לקח לי זמן רב לאתר את החזקים ביותר מביניכם, אבל כעת הצלחתי. תרגישו חופשי להשתמש בכל הכוח שלכם כדי לצאת מפה, אני ממש לא אתנגד...אודה לכם אם תצליחו לחיות למשך הזמן הקרוב, ואם לא- תמיד אפשר להחליף אתכם."
האור הלבן מסנוור, ולהבות פורצות מעבריכם ומפרידות בין הדמויות. קיר להבות מתחיל להתפשט מאחוריכם, והדרך היחידה שנראית בטוחה היא לרוץ קדימה, אבל זה לא כל כך פשוט.
מסלול המכשולים כולל שלושה שלבים: מלכודת שאתם ממציאים, מפלצת שאתם ממציאים, ומכשול שלי.
על החלק הזה במשחק תקבלו ניקוד, שישפיע על היכולות שלכם.
כל פרק יהיה מבוסס, או יהיה בהשראת ספר או משחק מחשב. כי ככה בא לי :P אז אל תגידו לי שאני גונבת רעיונות.
1. הכוחות שלכם בלתי מוגבלים. תהיו מוכנים שלפעמים יהיו הגבלות שונות על הכוחות.
2. יצירתיות תזכה אתכם בבונוסים. ככל שאתם משקיעים במהלכים שלכם, כך התוצאה תהיה טובה יותר. כלומר, אם מתנפלת עליכם מוטציה אימתנית, ואתם כותבים "יריתי לה חץ בלב והיא כמעט מתה, כרתי לה את הראש והיא מתה." אז סביר להניח שתינצלו מהמפלצת, ויבואו עליכם שתיים נוספות. אם תפרטו ותעשו מהלכים מגניבים, תיפגעו ותפגעו ביצירתיות, כנראה שתמצאו על צווארה של המפלצת קמע להרחקת רוחות או שקיק אגוזים או כדורי תרופה. אתם לא חייבים לעשות סיפור הצלחה מכל תקיפה של מפלצת או היחלצות ממלכודת שולית, כמו קורי עכביש, אבל כל דבר אחר- ת ש ק י ע ו! אני רוצה את המשחק הזה במיטבו!
תהנו D:
|
kida☯ <font color =800080>
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
הכל היה לבן.
זה היה מעצבן, במיוחד לאור העובדה שלא סבלתי צבע לבן. למרות שוורוד היה הרבה יותר גרוע... נופפתי בידי בזעף, מנסה לפזר את הצבע הערפילאי שהקשה על הראייה. הקרקע היתה עשויה מחומר לא מזוהה, ואם זה לא מספיק מזעזע, אז הזבל הזה גם נצץ, זהר והאיר כמו סטיק- לייט מזורגג...
קול מכיוון לא מוגדר ברבר לי בשכל משהו על שלקח לו זמן רב לאתר את ההכי חזקים, ושנרגיש חופשי להשתמש בכל הכוח שלנו כדי לצאת מפה, ואם לא אכפת לנו- שלא נמות.
הבחנתי רק אז בכך שלא היתי היצור היחיד במקום. כל השאר גם נראו מבולבלים בערך כמוני, למרות שלא נראה שהם זעמו כמוני...
כן, היתה לי נטייה לעצבים. התרגזתי בקלות, וכל פעם שמשהו לא ממש הלך כמו שרציתי... טוב, לרוב המשהו הזה היה מתחיל לבעור לפתע פתאום.
ליטפתי את ארו- שרשרת הכסף ואבן האמטיסט הסגלגלה-שקופה שלי וניסיתי למצוא דרך לצאת מהקום המוזר הזה, לפני שאצית מישהו או משהו ו-
המחשבה הזו נקטעה כשהאור הלבן התחזק, סנוור אותי כהוגן והפריד ביני לבין שאר הדמויות המעורפלות. מלמלתי קללה לא ברורה כשגיליתי שקיר של להבות התפרץ מאחורי, מתקדם לאט אבל בטוח לכיווני...
אחרי הרגע שלקח לי לקלוט שאני לא מי שייצר את הלהבות, ושני הרגעים הנוספים שבהם הבנתי למרבה הבעתה שהאש הזו לא נשמעת לפקודתי- בניגוד לכל אש שאי פעם נתקלתי בה- החלטתי שזה הרגע לרוץ.
כן, אני מודה, אני- רייסין (כולם קוראים לי רייס, אין לי סבלנות לשם המתוסבך הזה...) ברחתי מאש.
בצרחות.
|
|
siris
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
תוך רגע קלטתי שמשהו לא בסדר.
שום קולות. שום ריחות. שום תחושה. אפילו לא השריקה הקלה של הרוח הקרירה בבוקר. אם לא הייתי מרגיש אדמה תחת רגליי, הייתי בטוח שאני חולם.
ליתר ביטחון המשכתי להתקדם קדימה. אחרי כמה רגעים הרגשתי את המרקם של העפר תחת רגליי משתנה. ברור שאני לא באותו מקום שבו הייתי לפני כמה דקות. מישהו-או משהו, הביא אותי לכאן. נדרכתי. לא ידעתי מה יבוא עכשיו, אבל היה ברור שמי שיכול לשלוח אותך במרחב בלי שתרגיש הוא מאוד מוכשר. ומאוד מסוכן.
"לקח לי זמן רב לאתר את החזקים מביניכם" שמעתי קול. הקול לא הגיע ממקום מסוים. ברור שמי שהביא אותי לכאן תכנן את הכל בקפידה, וכל זה עושה את המצב להרבה יותר חמור. הקשבתי למה שהקול אומר.
מבחן. החזקים ביותר. לנסות לצאת. לשרוד.
התחלתי להסיק מסקנות:
א. יש כאן יותר מאיש אחד, אבל נראה שבינתיים אנחנו נפרדים.
ב. זה מבחן. מי שלא יהיה שעשה את המקום הזה רוצה למצוא את החזקים מבינינו ולנפות את השאר.
ג. אם הוא הצליח להביא אותנו לכאן נגד רצוננו, הוא כנראה יודע כל מה שצריך עלינו ועל החולשות שלנו. הרבה אלתור יהיה דרוש פה
ד. לא לטפח תקוות. זה שהוא אומר לנו לנסות לצאת לא אומר שהוא באמת ייתן לנו להצליח.
ה. להישאר דרוך כל הזמן. המבחן יתחיל בעוד רגע, וכנראה שהוא יהיה קטלני.
אחרי שסיימתי את כל זה חיכיתי לפעולה הבאה. לא הרגשתי שום דבר.
ואז, בשבריר של רגע, הבנתי את זה. והבנתי גם עד כמה אני בצרות.
|
|
|
siris
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
הליחוך של האש מאחוריי הגיע בפתאומיות קטלנית. אם לא הייתי מרכז את האנרגיה שלי ברפלקסים כשהגעתי לפה, כנראה כבר הייתי מת.
הרגשתי את הקיר הולך וסוגר עליי, אבל חוץ מזה, לא היה כאן שום סימן למלכודת, וזה בדיוק מה שהבנתי. העדר המלכודת הוא המלכודת.
המלכודת הזאת נוצרה במיוחד בשבילי.
יכולתי לדמיין איך יצרו אותה. מלכודת מרחפת, שלא משמיעה קול ושלא יוצרת תנודות באוויר. מלכודת שהדרך היחידה לחסל אותה היא לראות אותה.
ונגד זה נתנו לי להתמודד. חייכתי במרירות. הבחור שהביא אותנו לכאן עשה מחקר רציני.
טוב, אז עכשיו אני צריך לחשוב על דרך להתמו-
הבזק פתאומי של כאב, כל כך מהיר שלא יכולתי לזהות את הכיוון שממנו הוא בא. המטח הפיל אותי לרגלי וגלגל אותי לאחור, ישירות אל תוך החומה.
עכשיו זה כבר הפסיק לשעשע. במהירותך פקדתי על העברה מיידית של חוסן אל האפידרמיס. הרגשתי את העור שלי מתקשח, ואת חום האש נחלש. קמתי במהירות על רגליי ורצתי כמה שיותר רחוק מחומת האש, ליתר ביט-
עוד הבזק, הפעם חזק יותר. אני חושב שיש כאן יותר מיצור אחד. התקפלתי בכאב וניסיתי במהירות לחשוב על תוכנית. לא רציתי להשתמש ב ז ה כל כך מהר אבל נראה שלא הייתה לי ברירה. נאנחתי. חבל.
הוצאתי את ה ז ה וחיברתי אותו אל הסוללה(כינוי למכשיר על פרק כף היד שלי). נעמדתי וייצבתי את ידי. כיוונתי אותו על שאיבה כדורית בטווח של 10 מטר לכל כיוון. זה ייגמר עכשיו. המכשיר הגיע לטעינה מלאה וצבר תאוצה...
כלום... המכשיר פשוט קפא.
שמעתי קולות צחוק מרוחקים. "באמת חשבת שזה יהיה כל כך קל?" הקול נשמע כאילו הוא מגיע מתוך הראש שלי.
נשמתי נעתקה. הוא יודע לבטל את ז ה . המצב לא סתם מסוכן. מי או מה שזה לא יהיה שהביא אותי לכאן חייב למות. אם הוא יודע כל כך הרבה, הוא מסוכן מידי.
למרות מה שקרה. חייכתי חיוך קטן. הדבר שעצר את ז ה היה קסם. אותו קסם שהפעיל את המכשירים. ובשבריר השנייה שעבר, הצלחתי לנתח את הקסם הזה. ועכשיו אני יכול להשתמש בו נגדם.
העמדתי פנים שאני מתוסכל. הוריתי לסוללה להקרין את החרב והתקפתי בתנועות רחבות. המשכתי בפעולה, ולאחר מכן כרעתי מתנשף ומותש על הרצפה. הפעלתי את הסוללה על מצב אוטומטי וכיוונתי טיימר לעוד עשרים שניות בדיוק. עכשיו הכל בידי המזל. יש לי רק ניסיון אחד.
עוד שלוש שניות..שתיים...אחת...
הרגשתי את האנרגיה מתפשטת עד לטווח היכולת שלה. נאנחתי בכבדות. נכשלתי.
אבל אז שמעתי עוד קול. קול חבטה. הרגשתי סוג קסם שונה מציף את הסוללה. הקסם הזה היה לא יציב.
היו לי רק כמה שניות. ייצבתי את ידי ושיגרתי את כל הקסם במטח מרוכז אל חומת האש. שמעתי קול כמו של רעם, ואז שקט.
התקדמתי בזהירות אל עבר הכיוון של מה שפעם היה חומת האש. אולי הצלחתי ליצור יציאה.
ואז שמעתי את המחיאות.
מחיאות כפיים לעגניות. "מרשים ביותר. עברת את החלק הראשון. אל תצפה לאותו טריק לעבוד פעמיים. מעכשיו תתיצב בפני אתגרים שונים, מעט יותר..." הקול היסס "אקזוטיים"
שמעתי ברחוק קול נורא, מעין שילוב של שאגה וצווחה.
קמתי על רגליי והלכתי בעקבות הקול.
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
המרחב היה עצום.
הצבע הלבן נמשך עד האופק, ולא נראה היה שמשהו עומד לחסום אותו. לובן בוהק ללא סוף. הדבר התחיל מעט להכאיב לעיניים שלי. חומר לבן רך צף סביב. כמו שאריות על עננים.
מרחוק ראיתי עוד מספר דמויות. מעניין אם הם יודעים מה הולך כאן.
ראשי התמלא מחשבות. איך הגעתי לכאן בכלל?! מה הדבר האחרון שאני זוכרת?
דלת חומה גדולה. מדהים. אני כישרון.
קול הדהד מרחוק, אך שמעתי בבירור כל מילה שנאמרה. משהו על כך שאנחנו החזקים ביותר ושהוא יודה לנו אם לא נמות.
תהיתי אם זה אמור להחמיא לי. מה כבר אפשר לענות על דבר כזה? 'תודה רבה, אני אשתדל.'
ברור.
הרגשתי חום מוזר לפתע, וחומת להבות החלה מתפשטת מאחורי. מיהרתי קדימה. האש הפרידה בינינו. בין הדמויות. יש לה מטרה. עכשיו כל אחד לעצמו.
מה שאומר, לרוץ ולקוות לטוב. וכמו שאמר הקול, אני אשתדל לשמור על עצמי בחיים.
תודה על האכפתיות. חלום חיי היה לעשות קול עמוק משונה מרוצה.
|
|
|
kida☯ <font color =800080>
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
כבר אחרי שלוש שניות של ריצה, הבנתי שהמהירות שלי בגופי האנושי בהחלט לא מספיקה. שיניתי צורה לדמות הפנתר שלי ושעטתי קדימה, הפעם ללא צרחות מבישות.
הבחנתי בבעיה הקטנה הנוספת בערך שנייה לפני ששיפדתי את עצמי עליה. מוטות פלדה כסופים- שנראו כמעט כמו כידונים קטלניים להבעית- הפרידו ביני לבין החלק הבטוח יותר למראה. האש, שהצלחתי להשאיר מאחורי, הגיעה אלי מהר משרציתי. בחנתי בעיון ובמבט זדוני את הכידונים הצפופים והגעתי למסקנה שהכי טוב יהיה להתפתל ביניהם.
הרעיון הזה התגלה כגרוע להחריד כשהכידון שבו התחכך הזנב השחור שלי, החליט לשלוף רעמה מפוארת של קוצים משפדיי עצמות. רטנתי משהו על כך שהחיים כל כך מחורבנים ושיניתי את צורתי חזרה.
בדמותי האנושית, היה לי קל יותר להתפתל בין המלכודות בלי לגעת בפלדה הבוהקת מידי של הכידונים- מה שכנראה שיחרר מערכת נוספת של להבים ניבזיים.
האש התקרבה יותר ויותר, ולמרות ששלחתי את כל כוח רצוני לעבר הלהבות וניסיתי לכבות אותן, זה לא פעל. היתי די בטוחה שהצלחתי להשהות מעט את ההתקדמות של הלהבות, אחרת היתי מוצאת את עצמי במצב של שישליק- על שיפוד ועל האש... (כן- יום העצמאות השפיע עלי קשות...)
ברגע שיצאתי מהחלק שבו צמחו כידונים, זינקתי שוב אל דמות הפנתר ושעטתי הלאה, מודעת מאוד לכך שהאש עדיין בעקבותיי.
|
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
(תודה סיריס ^^) (אגב, לוחמת. אשמח אם תוסיפי את זה לתיאור הדמות כי שכחתי. היא משתמשת בזוג סכינים ארוכות)
המשכתי ללכת. האש הכתיבה לי את הדרך. הבטתי לצדדים בחשדנות, לא בטוחה לאן מובילים אותי, אך לא ראיתי דבר מלבד הבוהק הלבן.
צעד ועוד צעד. התחלתי לחשוב שסתם מוליכים אותי במעגלים. מתי כבר יקרה משהו?!
התחרטתי על מחשבותי כשהקרקע נעלמה תחת הרגליים שלי.
נפלתי לתוך בור עמוק. הוא היה גבוה מכדי שאטפב החוצה ממנו, ולבן כולו. בדיוק כמו בחוץ.
סרקתי במהירות את סביבתי. הדבר הראשון שהבחנתי בו היה הלוח הגדול במרכז הרצפה. שעון משונה עם ספרות. הוא הראה 5:00:00.
ואז המספרים החלו לרוץ. יש לי חמש דקות, וכל רגע שחולף מוריד מהן.
אבל 5 דקות- עד שמה יקרה?
עמדתי בדממה. לצד הקיר הרחוק ממני ראיתי שלוש קופסאות קרטון חומות פשוטות. באוני החל להישמע תיקתוק מוכר.
הו, לא. סרבתי לחשוב על כאלה מאז הפעם בה ניסיתי להכין אחת. יש לי 5 דקות, ואז יבוא סופי.
מכל הדברים, דווקא פצצה.
ואין לי איך לנטרל אותה, גם אם אצליח לשכנע את עצמי להתקרב מספיק.
אני מביטה בשעון. כמעט חצי דקה עברה כבר. הזמן שלי מתבזבז במהירות.
"והוא יגמר בקרוב." אני שומעת את הקול מעלי. "חבל יהיה לאבד אותך. המנגנון קולי. אם תצעקי את הצופן, השעון יעצר." אני כמעט מצליחה לשמוע את חיוכו. "בהצלחה."
"איזה צופן?" אני צועקת, אך לא נשמעת תגובה.
רצתי אל הקופסאות. אולי אמצא בהן הסברים. אולי הצופן המבוקש יהיה באחת מהן.
לתדהמתי, הקופסה הראשונה הייתה מלאה בחול.
איך זה אמור לעזור לי בצופן?!
התסכול שחשתי היה רב, אך מוחי החל חושב בקדחנות. חול. זה אמור להזכיר לי משהו?
רגע. לא.
הפעם היחידה בה חול מילא תפקיד כולשהו בחיים שלי הייתה בגיל 8. לא יום שאני נהנית להיזכר בו.
בואו פשוט נסכם את זה ככה. רשע טהור, עכביש, נעליים והמון חול בתיק שלי. בכל מקום, בעצם.
והשפלה נוראית.
לא. לא ייתכן שזה הם מתכוונים. זה גיל? הכוונה היא למספר 8?
אני מסתובבת לעבר השעון ומגלה לחרדתי שנותרו לי שתיים וחצי דקות. עלי לעבוד מהר יותר.
זו מוכרחה להיות התשובה. צופן בעל 3 ספרות, ואחת מהן היא 8.
אחרי שאגלה את כולן, אאלץ עוד להבין באיזה סדר למקם אותן.
מיהרתי לפתוח את הקופסה הבאה. צעיף לבן.
וואו. זה קרה מזמן. לקחו בכוונה דברים מגילאים מוקדמים כדי שהמספר יהיה חד ספרתי.
גיל 6. מתנה שלא הייתי אמורה לפתוח. המים המלוכלכים שהעכירו את צבע הצעיף החלק.
והצעקות שאחר כך כמעט גרמו לי להתחרש.
קופסה אחרונה. הקצב עכשיו היה מהיר. תודה לאל.
הבעיה הייתה שבקופסה האחרונה היה ספר.
ספרים. קראתי המון כאלה במהלך חיי. והספר המסוים הזה היה חביב עלי במיוחד. קראתי אותו המון פעמים בגילאים שונים לחלוטין. איך אוכל לדעת באיזה גיל מדובר?
הרמתי את הספר בזרועותי. שכבה דקה של אבק כיסתה אותו. פתחתי את הספר בעמוד הראשון, והכתב העקום הבולט מיד ניער אותי.
ברור. זה העותק הזה. לא מדובר בקריאה של הספר.
יומיים לפני יום הולדת 10 שלי קיבלתי אותו כמתנה מוקדמת. גיל 9, בעצם.
בכל שנותי, שום מתנה אחרת לא הצליחה לשמח אותי יותר.
מבט בשעון מראה לי שנותרה לי עוד דקה בודדה לפני שאתפוצץ.
המחשבה מעבירה בי צמרמורת. אף פעם לא אהבתי פצצות, בלשון המעטה.
אין סיכוי שאתפוצץ עכשיו.
אני צועקת את הספרות שוב ושוב, בכל פעם מסדרת אותן מעט אחרת. אך לא קורה שום דבר. הזמן רץ במהירות מדאיגה.
"מה לעשות עכשיו?!" אני צועקת על סף איבוד עשתונות. "מצאתי את כל המספרים!"
אך אין תגובה.
אני שולפת את אחת הסכינים ונועצת אותה במרכז השעון. המספר בו פגעתי נשאר קפוא, אך שאר השעון ממשיך לתפקד. הזמן רץ.
נותרה לי חצי דקה.
אני ממקדת את המבט בשעון. המספר שהקפאתי הוא 4.
אם אצליח להקפיא את כל הספרות...
זו לא משימה פשוטה. דרוש דיוק יוצא דופן, אך לבסוף אני מצליחה לעשות זאת.
אני מתיישרת בחזרה וטומנת את הסכין בתיקי. סולם נזרק עלי מלמעלה. אני מתחמקת מפגיעתו בקושי.
"היי!" קראתי.
טוב, נו. לפחות עכשיו אני יכולה לצאת מכאן.
|
|
|
הלוחמת
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
הצעדים שלי הפכו למהירים יותר ויותר ככל שירדתי במדרגות. הוא אמר לי למצוא את השער, ולא היתה לי ברירה. תפסתי את הידית וסובבתי אותה, ונפלתי לתוך הלובן המסנוור.
מצמצתי לנוכח האור הלבן הרב. שמעתי את קולו של האדון שלי, מאיים על חייהם של כל האנשים שפה. הבטתי לצדדים. הקורבנות שלי. ואף אחד מהם לא יודע שאני לא בצד שלו.
נהמה כועסת בקעה מגרוני, וחומות האש התרוממו מאחורי ומצדדי. מה אם אני פשוט אל אשתף פעולה ואמצא דרך לברוח מכאן? אני לא רוצה לשתף פעולה עם היצור המטומטם הזה, אבל כנראה שכרגע אין לי ברירה.
אני מתחילה לרוץ, חולפת על פני האחרים.
"תזכרי, אם תשתפי פעולה לא תצטרכי להתמודד עם מלכודות." צחק הקול בראשי.
גלגלתי את עיניי. מה שתגיד. אני ממשיכה לרוץ בלי להביט לאחור.
|
|
|
kida☯ <font color =800080>
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
(לוחמת------ אימאל'ה!)
|
|
|
kida☯ <font color =800080>
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
"בשם האלים!"
עצרתי את הריצה בבת אחת כשמשהו לבן יותר מהלבן המרגיז ממילא התרומם פתאום ונעץ בי עיניים שחורות ומרושעות למדי. היצור היה דומה להחריד לאריה, אלא שגודלו היה כפול ארבע, וטפריו הכסופים נראו יותר כמו פגיונות. הוא נהם לעברי. נאנחתי לעצמי בייאוש, כנראה שהוא לא ממש ייתן לי לעקוף אותו בשלווה...
טוב, הוא לא היחיד שיש לו טפרים...
החלטתי שלחשוב יהיה רעיון גרוע ופשוט הסתערתי על היצור, משסעת כל מה שבו הצלחתי לגעת ושואגת בטירוף...
|
|
|
siris
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
קפיצה לשמאל, זינוק קדימה, גלגול. לרוץ בכל הכוח ולקוות שהוא לא יתפוס אותך.
איך לעזאזל אני אמור לחסל את הדבר הזה?
אז כשהגעתי לתוך האזור של המפלצת ריכזתי את רוב אנרגיה בשמיעה, כך שאוכל לצפות את ההתקפה של המפלצת לפני שתבוא.
זו הייתה טעות.
מכירים את זה שבסרטים מצוירים מישהו צועק כל כך חזק שמי שמולו עף מההדף? זה בערך מה שקרה לי. זה לא מצחיק. זה כואב, מטופש, וגורם לך לרצות לכרות לעצמך את האוזן. שלא לדבר על זה שזה גורם לך להרגיש כמו טמבל.
אני מניח שחוש שמיעה מוגבר ומפלצת צווחנית זה לא שילוב הכי טוב.
היה יתרון אחד לשמיעה המוגברת שלי. הצלחתי לחקות את התהליך של העטלפים, וכך צלחתי לגלות שהדבר שאני נלחם מולו הוא דרקון.
כשאמצא את מי שהביא אותי לכאן, אתן לו צל"ש על מקוריות. וחרב לגרון. ובוקס. לא בהכרח בסדר הזה.
בתכנון המקורי, מה שהייתי אמור לעשות עכשיו הוא לרכז את רוב אנרגיית התנועה בפלג הגוף התחתון, לזנק על צווארו של הדרקון ולסף אותו. למרבה הצער, בדיוק כשזינקתי על הצוואר של הדרקון, הקול נזכר לספר לי שהיה לו חשק לבטל את הסוללה שלי. אז עכשיו אני חסר חרב ותלוי על גב דרקון. לפעמים אני חושב שהיה עדיף לי להיוולד כצפרדע.
אני מפשפש בתיק שלי במהירות בעודי נאחז בכל הכוח אחר כלי נשק שימושי. הקול צוחק "כל דבר שהיה יכול לשמש כנשק כבר מזמן נוטרל. תצטרך טיפה יותר מאמץ כדי להתגבר על המכשול הזה"
בדקתי וראיתי שהוא צודק, שום דבר שם לא היה יכול לעזור לי שם. אלא אם כן...
עלה לי רעיון. הוא יכול לקחת את הנשק שלי, הוא יכול לקחת את הקסם שלי, אבל הוא לא יכול לקחת את הכישרונות שלי.
פשפשתי שוב בתיק. אולי אין שם שום דבר שיכול לשמש כנשק, אבל אולי... היד שלי תפסה אחיזה בפריט, ושלפתי אותו בניצחון. פצירה. מצוין.
החזקתי את הדרקון ביד אחת ואת הפצירה ביד שני, והתחלתי לשפשף. הדרקון השתולל כעת ביתר פראות, ידעתי שהיו לי רק כמה שניות...
היד שלי כאבה להחריד, אבל פתאום הרגשתי מרקם שונה תחת הפצירה. במהירות זרקתי ארותה וגיששתי מתחת לקשקש. עם רק הצלחתי להגיע לעור, אולי אני אוכל...
ואז זה הגיע.
זה היה לא ייאמן. מאות שנות ניסיון וידע היו אגורות ביצור הזה. דברים מופלאים, דברים שלא ייאמנו. אם רק היה לי יותר זמן...
אבל לא היה לי. שמעתי את הקול מדבר בחדווה "נו, לוחם נועז, מה אתה מתכוון לעשות עכשיו? איך אתה מתכוון להביס את הדרקון הנורא?"
חייכתי. אני לא מתכוון להביס אותו.
מצאתי גישה למאגר השפה ולמאגר החושים. חייכתי שוב. הסיכון שלקחתי היה מוצדק. כמו שהנחתי, הדרקון היה עיוור. נראה שמאוד נהנו לצחוק על חשבוני.
הדרקון הרגיש בנוכחות שלי כאן, המוח שלו היה הרבה יותר חזק משלי, וידעתי שאם ירצה, הוא יוכל למחוץ את התודעה שלי בקלות. אבל הוא נראה מתעניין בבן האנוש עם יכולת כזאת. אבל הוא דרש שאשתף אותו במאגרי הידע שלי. לא הייתי צריך להתנגד, זה בדיוק מה שרציתי לעשות. פתחתי את עצמי בפניו...
זעם. זעם גדול ונורא. חרון חזק עד שלא ייאמן. אבל זה לא הייתי אני, זה היה הדרקון. הוא שאג וצווח בזעם, עכשיו כשגילה את האמת. נתתי לזעם שלי לדרבן אותו ולהשתלב בשלו. הדרקון פרש את כנפיו, ובכבדות עלה לאוויר. הוא פנה לעבר חומת האש, והתחיל לתפוס תאוצה. הקול דיבר שוב, אבל הפעם לא היה שם לעג. הייתה שם עצבנות, ויכול להיות שאפילו ניצוץ קטן של... פחד.
"מה אתם עושים? זה לא אמור להתנהל ככה? תילחמו! קרעו אחד את השני לגזרים! הראו לי כוח אמיתי!"
"הו, אנחנו נראה לך כוח" מלמלתי "אנחנו נראה..."
הדרקון התרסק דרך חומת האש, ולא נראה שיש איזו שהיא השפעה. הוא צווח בזעם ושלח נחשולי אש לכל כיוון.
"לא! זה נוגד את החוקים! איך אתם מעזים?! אני..." הקולות הפכו לרעש ברקע, ואני התרקזתי רק במטרה, עוד כמה רגעים נהיה בחוץ ואז...
אפלה.
לא הבנתי מה קרה. אבל כמה רגעים אחרי זה הבחנתי שאני על הקרקע, הגוף שלי היה חבול ודואב, ואני הייתי מבולבל.
ואז הסתכלתי הצידה.
הדרקון שכב שם, בוער באש ירוקה. קטע בשר שלם, בדיוק במקום שבו ישבתי, נתלש מגופו, ודם פרץ במזרקה משם. כך, ברגע אחד, היצור האגדי הזה גסס ומת. ללא מחשבה אפילו. הכל נעלם.
"לא, לא, לא" שמעתי את הקול מדבר שוב. אבל הפעם הוא היה נורא יותר, כמו אבא שזועם על ילד, בגלל שהילד כבר את הקו האדום. "ישנם חוקים ברורים למה שקורה פה. אסור לך לעבור על החוקים, זה ברור"
הקול עכשיו היה קר וחסר רחמים. "עברת על החוקים, ועכשיו, איאלץ להעניש אותך"
|
|
|
kida☯ <font color =800080>
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
(עצוב.. חיבבתי את הדרקון הזה...)
|
|
|
siris
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
( גם אני. הוא הרס דברים בצורה כל כך מרשימה...
נ.ב- לוחמת! אתגר! עכשיו!)
|
|
|
הלוחמת
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
(תפסיק להתערב לי באופי של המאסטר!! שוש!! לך תהרוג דברים בצורה מפוארת כמו שאתה יודע!)
סיריס- אתה ממשיך להתקדם, אבל לא מתקרב לסיום המסלול. האש מתקרבת אליך במהירות. אתה מרגיש משהו חולף על פניך, ודברים דומים נוספים כמעט פוגעים בך. אם אתה מצליח לתפוס את אחד מהם, אתה מגלה שזה מפתח. לאחר כמה זמן אתה קולט שאתה נמצא על משהו דמוי הליכון, אבל כשאתה מנסה לזוז לצדדים כדי לרדת ממנו אתה נתקל בקירות דוקרניים. בקירות יש חור אחד למפתח, ואתה צריך להכניס אותו ולסובב כדי לרדת מההליכון בלי למות.
|
|
נטוטו
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
אני מתעוררת בשקט ומצפה להרגיש את חום גופם של כלבי המזחלת שלי לידי, הם אוהבים לעלות לי על המיטה.
אבל הם לא שם. מוזר. אני פוקחת את העיניים וכמעט מתעוורת מהלבן שמקיף אותי. זה לא שום דבר לבן, זה פשוט... לבן. אני מתעוררת ומנסה להצל על העיניים שלי אבל אין טעם. אני מאלצת את העיניים שלי להתרגל לאור הכואב.
אני מסתכלת מסביבי. יש כאן עוד אנשים, ויש להם כל מיני צורות מוזרות ביותר. אני שומעת קול שבא משומקום "לקח לי זמן רב לאתר את החזקים ביותר מביניכם, אבל כעת הצלחתי. תרגישו חופשי להשתמש בכל הכוח שלכם כדי לצאת מפה, אני ממש לא אתנגד...אודה לכם אם תצליחו לחיות למשך הזמן הקרוב, ואם לא- תמיד אפשר להחליף אתכם."
האור הלבן נהיה מסנוור אפילו יותר ממקודם, ולהבות פורצות מכל מקום ומפרידות ביני לבין השאר. והלהבות.. מתפשטות לעברי!
אני מתחילה לרוץ הכי מהר שאני יכולה.
|
|
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
הדבר הראשון שהראש שלי קלט מכל המצב הוא שאני במקום לבן. מאוד לבן, והכי נורא - מסנוור, כך שעם ראיית הנץ... זה לא היה נחמד. הדבר השני שקלטתי הוא שאגה עמומה ומוזרה, מלווה ברחש של זרדים מתפצחים.
והדבר השלישי הוא החום. הסתובבתי במקומי, וקלטתי אל מול עיניי חומת אש אדירה, מתמשכת לכל כיוון עד אינסוף, ומתקרבת במהירות. בשלב הזה כבר התחלתי לרוץ. ברקע נשמע קול עוצמתי, עמוק ומתנגן, לא בדיוק אנושי אך גם לא חייתי, דבר על טבעי, שאמר דבר מה על זה שאנחנו חזקים ושהוא מקווה שלא נמות, כך שהבנתי שאני לא היחיד. בלבול ופחד אחזו בי, כשהידיעה שדבר מה מספיק חזק לתלוש אותי מחיי, לזרוק אותי לאן שיירצה ולהכריח אותי לציית לו, אחרת אענש, והעונש יהיה מוות.
לאט לאט הצלחתי להתרחק מהחומה שעדיין בערה ומיהרה לכיווני, והרגשתי לפחות מעט הקלה, עד שמשהו צץ משום מקום והכשיל את רגליי. איזה יום מעולה, חשבתי לעצמי תוך גילגול והזדקפות. שלפתי את החרב מהנדן על גבי, והתכוננתי לקרב.
הדבר שהכשיל אותי התרומם כעת מהאדמה, נישא לגובה של כשני מטרים וחצי, מניף ידיים בעלות שלוש אצבעות גדולות וחמושות בטפרים משוננים על ראשי. קפצתי הצידה וניסיתי לרוץ לחיה המוזרה, כשרגל היצור הנחיתה עליי מהלומה אדירה, היישר לתוך הבטן. הועפתי לאחור והתרסקתי על הקרקע, כאב פועם בגופי קצובות.
המשהו הזה, מה שלא יהיה, התחיל לעצבן אותי.
זינקתי לעבר היצור, מתחמק ממכה שכוונה אל רגליי בקפיצה ומעוד אחת אל חזי ושיספתי במעלה זרועו, פוער חתך לעמוק שהגיר דם ירוק מבחיל על זרועי. הדם צרב אותה ואני צעקתי בהפתעה, זז לאחור בדיוק בזמן לגלות שהיצור, שהתאושש מהפציעה, מתכונן למחוץ את גופי בחבטה. אני קופץ, חותך את רגליו רוחב, מותיר שובל דם ירוק חומצתי ממגעיל.
היצור נופל על ברכיו, ואני מקיף אותו ועולה על גבו. נעצתי את החרב במרכז גבו וצעקתי את מילת הקסם של החרב
״טריסקטיל !״
החרב בערה ושרפה את גופו מבפנים, והבשר הנחרך השמיע קול תסיסה מחליא.
היצור צרח בכאב, פירפר מעט ונדם.
חייכתי בהקלה, ולפתע החיוך ירד לי מהפנים. חומת האש הייתה קרובה עד כדי כך שגיצים נדבקו לבגדיי.
התחלתי לרוץ כמטורף, לא מעז אפילו להביט לאחור...
|
|
אנוביס
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
הייתי באמצע קרב מול שדים כאור לבן ובוהק לקח אותי לעבר השמיים."לקח לי זמן רב לאתר את החזקים ביותר מביניכם, אבל כעת הצלחתי. תרגישו חופשי להשתמש בכל הכוח שלכם כדי לצאת מפה, אני ממש לא אתנגד...אודה לכם אם תצליחו לחיות למשך הזמן הקרוב, ואם לא- תמיד אפשר להחליף אתכם." קודם כל כמה דברים לסדר בראש:
1 יש עוד אנשים פה
2 היא פסכופתית
3 יכול להיות שגם מוות נמצא כאן.
להבות נוצרו מאחורי והתחילו להתפשט הדחף הראשוני שלי היה לרוץ אז רצתי. רצתי מהר ככל האפשר עד שמעתי נהמה מאחורי הסתובבתי, ידידי השד שנלחמתי בו היה שם:http://www.gamingrev.com/wp-content/uploads/2013/01/darksiders-2.jpg
קצת אקשן חשבתי לעצמי והפכתי לchos mode שלי: קרני אש צמחו מראשי, גופי גדל לגודל עצום, אש יצאה מעורי, וחרב אש נוצרה. זה היה קרב בין שתי יצורים יחסית מגושמים, רצתי אל השד וניסיתי לחתוך אותו, הוא תפס בידי הבוערת, ובידו השנייה שרט את גופי, עשיתי את אותו השגייה כמה פעמים, למדתי שזו הדרך היחידה להביס אותו,בפעם השלישית הוא תקף אותי וניסה לפגוע בי את טופריו, תפסתי את הידיים שלו והפכתי אתו על האדמה, הוא ניסה לפגוע בי עם היד שלו אבל לפני שהוא הצליח חתכתי את ידו, זרם של דם שחור יצא מהיד,הוא שאג בזעם וניסה לעשות את אותו הדבר עם היד השניה, גם אותה חתכתי, הוא היה חסר כל נשק וגסס אז תקעתי את החרב הבוערת בליבו. הוא נשרף ומה שנשאר ממנו היה דם שחור ואפר.
|
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
היתרון הראשון של המפלצת עלי היה הגודל. היא הייתה ענקית. היה לה גוף גדול כשל דינזאור בצבע חול, קוצים לאורך הגב ועל הזנב, שיניים חדות ובטן לבנה. הבטן נראתה כאזור הפגיע ביותר, אך המפלצת נראתה מודעת לכך ולא חדלה להגן עליה. לא הייתה לי הזדמנות להתקרב לשם מספיק כדי לפצוע אותה.
היתרון השני שלה היה השליטה בקרקע. ראיתי זאת מיד. היא יכלה לגרום לי לשקוע, לעלות או לקבור אותי.
מושלם.
מיהרתי לשלוף את זוג הסכינים שלי. המפלצת שאגה עלי והתקרבה בצעדים כבדים. ניסיתי לחמוק תחתיה אך הקרקע הלבנה זעה תחת רגלי ומצאתי את עצמי נאבקת להתרומם בעוד המפלצת מנסה לנשוך את ראשי. היא הייתה יכולה לערוף אותו סתם כך, בביס אחד.
חתכתי את האוויר באחת הסכינים והיא נרתעה. קמתי על רגלי במהירות, חורקת שיניים. היתרון היחיד שלי עליה היה הזריזות. אני מהירה אף יותר מבני אנוש, והיא גדולה, כבדה ומסורבלת.
עלי לנצל זאת.
נראה היה שהמשחק שלי מעצבן אותה. לא חדלתי לנוע, מבצעת הטעיות חוזרות. נראה שגם שכלה לא היה מפותח במיוחד כי היא לא חדלה לנסות לתקוף, אך רגע אחר כך כבר הייתי במקום אחר לגמרי.
היא השתוללה. כל הקרקע הזדעזעה. ראשה הטלטל מצד לצד ושאגה נפלטה מפיה.
סוף סוף.
מיהרתי קדימה במהירות עצומה. היא הרכינה את הראש ונסוגה, אך לא מהר מספיק.
זרקתי את הסכינים לפני. לא התכוונתי להסתכן במגע ישיר.
הן ננעצו במעלה בטנה. אנקה נפלטה מפיה, ולאחר מכן קרסה על הקרקע, קוברת את הסכינים שלי תחתיה.
הרעד בקרקע פסק.
לא התקשיתי להפוך את גופתה המתה בזכות הכפפה שלי. שלפתי את הסכינים מבטנה וניגבתי מהן את הדם על חלק אחר בבטן.
הבטתי סביב בחשדנות.
מה עכשיו?
|
|
|
אנוביס
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
המשכתי לרוץ עד שהגעתי לצוק,הסתכלתי למטה הכול היא מלא בלבה, היו כ10 עמודי אבן מסודרים בקו ישר, בצד היו מין צינורות שנזלו מהם לבה,ליד הצוק הייתה ידית ושעון, הקול אמר "משוך בידית אם אתה רוצה לחיות". משכתי בידית, לבה החלה לזרום בלחץ גבוה למטה הלבה הכלה לעלות, שמעתי קול צחוק ואז, "יש לך 60 שניות לעבור את הצוק למשוך בידית השנייה כדי לא להתפוצץ,מעכשיו" השעון התחיל לזוז, בלי לחשוב קפצתי על העמוד הראשון הוא החל להתפרק, קפצתי לשני ,50 שניות לשלישי, לרביעי, החמישי התפרק לקחתי תנופה, וקפצתי מהרביעי אל השישי, נתליתי על יד אחת מהעמוד שהחל להתפרק, משכתי את עצמי למעלה, וקפצתי אל השביעי, 20 שניות, קפצתי אל השמיני, 10 שניות, התשיעי והעשירי התפרקו, 5 שניות , קפצתי על הקיר, ואל הצד השני,נחתתי ליד הידית 2 שניות, משכתי בה השעון הפסיק והפצצות נפלו ללבה. שובל של אש ירוקה משך את עיני "מוות", קראתי לסוסי ודהרתי אחרי האש הירוקה.
(אני מוכן למלכודת שלך)
|
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
גם אני!!! לוחמת- מלכודת! קדימה!
|
|
|
אנוביס
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
(כן מלכודת, וגולגולת תגיב כבר)
|
|
|
הלוחמת
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
אנוביס- להבים עצומים בוקעים מכל עבר ואתה מתחיל לברוח. איכשהו הם תמיד צצים במקום אליו רצית ללכת, ממש כאילו הם קוראים את המחשבות שלך...*<רמז*
ג'ן-
האדמה משתנה ואת רואה דרכה את מה שמתחתיך. את דורכת על המון גופות של ארנבים לבנים שדם מכתים את פרוותם. אם את עוצרת לשניה, הארנב שעליו את דורכת צורח בצרוה מחרידה ומנסה לנשוך אותם בשיניו העצומות.
|
|
גולגולת הרעם
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
[מצטער אנשים,אני יגיב כשאני יוכל]
|
|
|
siris
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
בהתחלה הייתי דרוך. אחרי זה, התחלתי לפחד. אחרי זה התחלתי להשתעמם.
תהיתי עם זו התוכנית שלו, לשעמם אותי למוות. אם כן, היא פעלה מצוין.
אבל... היה משהו לא בסדר. איזה פרט שפיספסתי. משהו שהיה מתחת לאף שלי, אבל לא הצלחתי לקלוט אותו. לכן נשארתי דרוך כל הזמן, עד כמה שזה היה מתיש.
בשלב מסוים התחלתי להתעייף.אני עיוור, כך שאני לא ממש מבדיל בין לילה ליום, אבל אני עדיין מתעייף. ועוד הייתה חומת האש העקשנית הזאת שהמשיכה להתקרב ולהתקרב. גם ממנה הפסקתי לפחד בשלב מסוים. אחרי כמה זמן התחלתי לחשוב על ריצה לתוך האש. זה בהחלט יהיה מלהיב יותר.
מזל שה"אלה" הגיעו לפני שעשיתי את זה.
זה היה די פתאומי. קול שריקה, שמיד שמתי לב אליו, כי אין כאן קולות. זינקתי והתגלגלתי לצד. הדבר חלף ובתוך רגע נעלם. זה היה טיפה מוזר. אחרי כמה שניות, הגיעו עוד. חלקם חלפו ממש מרחק של מילימטרים, כאילו ניסו לפגוע בי. ניסיתי למצוא דפוס בתנועות שלהם, אבל באמת שלא היה כזה. בסופו של דבר לא הייתה לי ברירה, נופפתי בפאקראיות בחרב הסוללה שלי בלי סדר. למרבה ההפתעה, זה עזר. אחרי כמה דקות של השתטות(שהייתה מהנה באופן מפתיע) פגעתי במשהו קשה. בדקתי מה זה היה. כדור. ספירה. אבל הדבר הקשה שבו פגעתי היה מפתח. ואני מדבר על מפתח אמיתי, מהסוג שהיו מכניסים לחורים האלה כדי לפתוח דברים לפני מלא זמן. טוב, עם אנחנו כבר בקטע של סטימפאנק...
אבל היה דבר אחד שעוד רציתי לבדוק.
הוצאתי מהתיק שלי את מפזר החום והצמדתי אותו לרצפה. המפזר התחיל לפעול. הוא נצמד מהרצפה והתחיל להפעיל את מנגנון הלהט. הדחף הראשוני שלי היה להתיישב ליד החום ולהירגע, אבל הייתי חייב לבדוק משהו קודם. התחלתי להתקדם בקו ישר ואחיד. אחרי כמה דקות התחרטתי על ההחלטה שלי. זה היה טיפשי. עכשיו אין לי מפזר חום ואני עוד יותר עייף. אבל הייתי חייב להמשיך.רק עוד קצת.
בסופו של דבר הגעתי לשלב שכבר רציתי לקרוס על הרצפה. מזל שבדיוק באותו רגע מצאתי את מה שחיפשתי.
אוויר חם, מגיע ממקום די קרוב אליי. הלכתי בעקבות החום והושטתי את ידי. חייכתי בהרגשתי את הצורה המוכרת.
הסתכלתי למעלה "מחוכם מאוד, אני חייב להודות. מחוכם מאוד. אבל לא מספיק" החזרתי את המכשיר לתיק והפעלתי את הסוללה.
הוריתי לה לעבור למצב חרב ארוכה "המכשיר שלך אולי חכם" אמרתי "אבל האם הוא גם עמיד?" ואז תקעתי את חרב האנרגייה בקרקע.
שמעתי קולות רעש והבזק, והרגשתי גל רטט חולף באדמה מתחתיי. המכשיר דמם. שלפתי את הסוללה מהקרקע. הלכתי כמה צעדים קדימה. התחושה הייתה שונה. מצוין.
המשכתי ללכת, בטוח שבקרוב אמצא את התכלית של המפתח ההוא. גיששתי קדימה במשך כמה דקות ו...
אאוו. ממש אאוו. מי האידיוט ששם פה קיר דוקרנים?
העברתי את ידי באיטיות על הדוקרנים. ברור שהחור של המפתח נמצא פה איפשהו, אבל פתאום שמתי לב לכמה שהא קרובה. גיששתי בידיי בבהילות, מחפש אחר החור.
הלב שלי דפק במהירות. תירגע, אמרתי לעצמי, תרגע. תחשוב. נזכרתי. עטלפים. ריכזתי אנרגיה באוזניים ופלטתי צעקה.
הקול נידף מהקירות, ובסוף מצאתי את זה. החור. בידיים חלקלקות הכנסתי את המפתח לחור. נשמע קול נקישה מהקיר. נשמתי לרווחה.
ואז נפער חור ברצפה מתחתיי.
גלגלתי עיניים. קורע מצחוק.
למרבה הצער, מורת הרוח שלי לא עצרה אותי מליפול."כשאצא מפה" צעקתי בכעס בעודי נופל"אני אהרוג אותךךךךךךךךךךך"
|
|
|
siris
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
(להגיב, אנשים! להגיב!
נ.ב- לוחמת, כשאנחנו מסיימים את המלכודות אנחנו נפגשים, או שאנחנו עוד נפרדים?)
|
|
|
הלוחמת
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
אתם נפגשים, סיריס. הפרק הבא הולך להיות סוף סוף משחק ו...האמת שאני די נבוכה עכשיו, אתם לא מגיבים אז אולי צריך לעשות תיאום ציפיות ולראות למה, אבל אני חושבת שלא תגיבו גם לזה.
מה הקטע? XD)
|
|
|
אנוביס
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
(אני עדיין חושב איך לעשות תגובה יצירתית ללהבים)
|
|
|
נטוטו
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
[אצלי זה פשוט שאין לי מושג איזו מלכודת לעשות, ואני עדיין מנסה למצוא רעיון.. אפשר עזרה?]
|
|
|
siris
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
(מה לגבי מסלול מכשולים של האבדון?)
|
|
|
נטוטו
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
[אהבתי את המסלול מכשולים.. את האבדון קצת פחות. תודה ^^]
|
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
הקרקע הופכת שקופה לרגע, ומשתנה. כעת אני דורכת על המון גופות של ארנבים לבנים.
איכס. אנשים מעוותים. הגופות אמיתיות, זה לא תעתוע. אני חשה במרקם המחליא דרך הסוליות הדקות ונתקפת צמרמורת.
לרצוח כל כך הרבה ארנבים?! בשביל מה? אלא אם כן הארנבים האלה החליטו כולם להתאבד, אבל זה לא ממש סביר. אפשר לראות את הדם שמכתים את הפרווה שלהם. הוא טרי.
דם טרי. ארנבים מתים.
נפלא.
אני נעצרת. האש כבר לא רודפת אחרי. אין לי שום סיבה למהר.
רגע לאחר שהמחשבה הזו עולה במוחי, אני מתחרטת עליה. צרחה מחרידה נשמעת וכאב חד תוקף את קרסולי. אני מתכופפת ותולשת מרגלי את גופת הארנב, שכנראה אינו מת לגמרי. שקעים מדאיגים מופיעים במקום בו ננעצו שיניו והכאב ממשיך ללוות אותי. אני שומטת את הארנב וממהרת קדימה, כמה שיותר מהר. מה שלא אעשה, אסור לי לעצור.
יש לי הרגשה שאאלץ להתמודד עם סכנות גדולות יותר מאשר ארנבים בעלי שיניים חדות.
(לוחמת... מה עכשיו?)
|
|
POLLO
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
התעוררתי במיטה הגדולה שלי. קרני שמש דקיקות חדרו לחדר דרך החלון הגדול.
אור מלאכותי, כמובן. אבא אומר שהאור הטבעי יכול להזיק, ואני לא מתווכח איתו.
על השידה שליד המיטה חיכתה לי צלחת חרסינה עם כמה עוגיות. אכלתי אחת בזריזות והתלבשתי.
תוך כדי ירידה במדרגות, הרגשתי מעט סחרור. ערפל קל התחיל להקיף אותי, בתוך כמה שניות
כבר לא ראיתי כלום. "אבא?" שאלתי בתהייה. לפתע הערפל נעלם.
מצאתי את עצמי במין חלל לבן. כיווצתי את עיניי והבטתי סביב.
היו שם כמה אנשים, עוד לא הצלחתי לראות אותם בבירור.
"לקח לי זמן רב לאתר את החזקים ביותר מביניכם, אבל כעת הצלחתי. תרגישו חופשי להשתמש
בכל הכוח שלכם כדי לצאת מפה, אני ממש לא אתנגד...אודה לכם אם תצליחו לחיות למשך הזמן הקרוב,
ואם לא- תמיד אפשר להחליף אתכם." נשמע קול חזק.
אני נמצא בסכנה. העניים שלי השתנו לפתע לאדומות, והרגשתי את הדם זורם בי במהירות.
לפני שהספקתי לחשוב על משהו אחר, אש פרצה בחוזקה והתחילה לבעור מאחוריי.
|
|
|
גולגולת הרעם
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
נו באמת!טיילתי לתומי,בכוונה להרוג מישהו,ובדיוק שהתחלתי להתקדם אליו,נעלמתי באיווחת עשן.תמיד קוטעים לי את הכיף. לרגע אחד לא שמעתי כלום,לא ראיתי כלום,ולא הרחתי כלום. גילגלתי את החרמש שלי בין האצבעות,כדי להיאחז בדבר היחיד שמוחשי כרגע,עד שהעיניים שלי הסתגלו ללבן הבוהק והמסנוור.עמדתי באמצע ים עננים קטיפתיים,ומימני ומשמאלי עמדו קירות אש.האופק התמשך בצורת עננים,ולא היה שום דבר חדש יותר מהמקום שאני עומד בו. סילקתי בנפנוף יד ענן ששייט לעברי באיטיות.אני לא סובל נוף כזה,זה מסוג הנופים שפורצים מתוכם קשות בענן,או חדי קרן וורודים,או משהו בסגנון הזה.טוב אולי הלהבות לא בדיוק מתאימות.לפני שהספקתי לעשות משהו,נשמע קול רועם ועבה: "לקח לי זמן רב לאתר את החזקים ביותר מביניכם, אבל כעת הצלחתי. תרגישו חופשי להשתמש בכל הכוח שלכם כדי לצאת מפה, אני ממש לא אתנגד...אודה לכם אם תצליחו לחיות למשך הזמן הקרוב, ואם לא- תמיד אפשר להחליף אתכם.",אוי נהדר,מישהו מנסה לשחק איתי.רגע,מי זה אתם?הסתכלתי במהירות ימינה,ואז ראיתי במרחק דמות מבליחה על הרקע הלבן:מלחמה.מה הוא עושה כאן?לא מספיק שאני הבייביסיטר שלו,עכשיו אנחנו גם ביחד במשימה?במרחק עמדו עוד דמויות,שביננו נחצצו חומות אש.נהדר,משימה קבוצתית...מאחורי הבליחה פתאום חומת להבות,והתחילה להתקדם לעברי.התחלתי לרוץ במהירות,ושובל עשן שחור השתחל מאחורי.הצעדים שלי הפכו לקלים,והגברתי את המהירות.הגוף שלי היה מכוסה עשן,והטביעות רגל שלי בעננים הפכו לשחורות.פתאום תפסו אותי שרשראות,וסביב הראש שלי הוצב אקווריום שחוסם את האוויר שלי. מולי יש מסור לניסור עצים[עגול כזה],שמתקדם לעברי.אני יכול להוריד את האקווריום בעזרת קצת גמישות,אבל לפני שאני עושה משהו אני שומע קול:"אני לא הייתי עושה את זה. הראש שלך צריל להישאר במיכל הזה במשך שעה,כדי שתוכל להשתחרר,ולקחת את המפתח[הופיע מפתח ומכונה לידי],להכניס אותו למכונה לפני שהאזור שאתה נמצא בו יתפוצץ.כל הכוחות שלך נשללים עד שתצא מהמלכודת.המפתח יעצור את הפיצוץ,ואתה תוכל להמשיך.אם תנסה להוריד את האקווריום קודם,המסור ינסר אותך לפני שתוכל לעשות משהו.בהצלחה,ואתה תצטרך את זה".מה?הכוחות שלי נשללים,וזה אומר שאני לא ישרוד את השעה הזאת.העברתי דקה בחשיבה מהירה:'אולי אני יוריד את האקווריום ועוד יספיק לברוח?לא הייתי סומך על זה...אולי?-לא...המחשבות שלי התחילו להתערפל.אני מאבד חמצן.עצמתי עיניים,וניסיתי לחסוך בחמצן.הגשתי מטושטש,והרגליים שלי התחילו לאבד תחושה.אדים התחילו להתערפל על הזכוכית.פתאום עלה לי רעיון,אבל הוא לא נעים במיוחד.טוב,אני מוות,שום דבר לא נעים לי במיוחד...מיששתי את הצוואר שלי,ולחצתי בנקודות שונות,עד שעליתי על הנקודה שהחניקה את הנשימה המעטה שלי. הטופר שלי באצבע המורה נשלפה,וכיוונתי אותה בדיוק לעבר קנה הנשימה שלי.דקרתי בעדינות את הצוואר שלי,ס"מ מעטים מהעורק הראשי.זרזיף דם ירד מהצוואר שלי,אבל תחושה נפלאה של אוויר חדרה לריאות שלי[מי שלא הבין,דקרתי את קנה הנשימה כדי שיכנס אוויר].האוויר נכנס בהדרגה,אבל הוא השאיר אותי בחיים.הדקות התארכו,ושקעתי למין טראנס בין הכרה לחוסר הכרה.לפתע שמעתי קול נקישה עמומה,ופקחתי עיניים.האקווריום נפל לרצפה הרכה בקול נקישה עמומה.ידעתי שאין לי הרבה זמן:זינקתי לעבר המפתח,והכנסתי אותו במהירות אל המכונה.קול התיקתוק שליווה את הפצצה פסק.נשמתי בהקלה,והמשכתי בדרכי...
[זה בסדר?]
|
|
|
גולגולת הרעם
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
הדימום מהצוואר הפסיק בזמן שרצתי.הרגליים שלי כבר הבזיקו באש ירוקה,והשאירו שובל להבות.עצרתי לפתע כששמעתי שאגה:מולי התגבש מצללים גוף בגובה 4 מטרים,עשוי רקמות ושרירי מתכת,שראשו גולגולת עם עיניים זוהרות באור כחול ולבן בוהק.כל גופו היה מוקף בשילוב של אש וברקים כחולים ולבנים,אבל הוא הקרין קור מקפיא עצמות,מה שהיה די מפתיע.גופו היה גדול ושרירי,וארבעת ידיו היו שריריות בהתאם.מכתפיו יצאו דוקרנים ארוכים ומאיימים.הוא החזיק בשתי ידיים שוט עשוי ברק טהור,שבקצתו יש חוד ברק,ובידיו האחרות הוא החזיק נגינטה עצומה עם חוד קרח ואש כחולה.הוא דיבר כמו מסור חשמלי חלוד,לא צליל נחמד במיוחד.הנגינטה שלו ירדה בתנועת שיסוף לעברי,ואני התגלגלתי אחורה שניות ספורות לפני שהלהב פגע בי.פתאום הרגשתי גל הדף,וכל הגוף שלי פרכס ועף אחורה.או,יופי,הלם חשמלי...הוא הצליף עם השוט,ואני קפצתי הצידה וחסמתי את החוד עם החרמש.יריתי כדור אש כחולה תוך כדי גלגול,וזה פגע בחזה שלו והדף אותו אחורה,אבל לא עשה לו נזק ממשי.השלכתי בעוצמה את החרמש עליו,והוא התחמק בצחוק מתכתי.החרמש עף מאחוריו ונעלם.הוצאתי את שתי החרבות שלי בדיוק בזמן לחסום את הנגינטה שלו.הוא סיחרר את הנגינטה בסיבובים,ואני הייתי צריך להגן במהירות מכל סיבוב קטלני של הנשק,וגם להגן עם החרב השנייה את הצלפות השוט שלו.השוט שלו נכרך סביב החרב שלי,ואיבדתי את הריכוז:הספקתי לקפוץ אחורה שניה לפני שהנגינטה שיספה לי את הצלעות,אבל הנגינטה ירתה גל הדף של להבות וברק,שהעיף אותי אחורה בטילטול,וגרם לי לחטוף הלם חזק.קמתי בטשטוש חושים-קו שחור של אפר ובשר חרוך חצה את החזה שלי.נשמתי נשימה עמוקה,והזדקפתי תוך כדי שכאב חד דוקר לי את הצלעות.השלד התקדם אלי כדי להנחית את המכה הסופית.פתאום הבזיק משהו מאחורי היצור:החרמש.הוא הסתחרר באוויר לעבר השלד,וננעץ בכוח בגב שלו.השלד שאג בכאב,ושלף את החרמש בנטף של נוזל שחור.ניצלתי את ההזדמנות הזאת,ונתתי לתחושת אופוריה להשתלט עלי:כנפי עצמות וצללים צמחו מהגב שלי במהירות,ואני עצמי גדלתי קצת.שלפתי את השוט שלי,ואמרתי:"או,כן,גם לי יש אחד כזה".שלפתי פגיון במהירות,ובתנועה אחת שיספתי את מוט הנגינטה שלו,שנפלה בחבטה.השוטים שלנו הבזיקו באוויר,וניצוצות עפו באוויר[לא ניצוצות מהסוג שאתם חושבים -_-].הוא סובב את השוט שלו,והשליך אותו לעברי,כדי לשפד אותי עם החוד.החוד שרט אותי בצלעות,וכאב גדול הציף אותי.בתנועה אחת הצלפתי אם השוט לראש של השלד,והטפרים נתפסו עליו.משכתי בכוח את השוט לעבר הפגיון שלי:הלהב נתקע עמוק בתוך החזה של השלד,והוא צעק.משכתי אותו למטה,והטחתי את הראש שלו שוב ושוב.לבסוף הוא תפס את השוט שלי בידיים שלו,והעיף אותי אחורה,לא רעיון טוב-כשעפתי באוויר,משכתי בכל כוחי,ובעזרת הכוח שהוא השליך אותי,קרעתי את הראש שלו מהגוף.הגוף חסר התנועה שלו התמוטט והתפורר לאפר.לקחתי את הראש שעוד היה תלוי על הטפרים בשוט,ואמרתי,"זה יכול להיות תוספת נחמדה"...
[אני מוכן למלכודת,יההההההההההההההה!!!]
|
|
|
גולגולת הרעם
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
[יש לי הוכחות חותכות שזה עובד:ראיתי את זה באבודים ובמסור]
|
|
|
הלוחמת
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
(לא עובד. אתה צריך לדקור במקום מסויים בעדינות, ואז לשאוף בצורה מסויימת כדי ליצור וואקום, אחרת אתה סתם מת.
לא משנה, הערות אחר כך. נגיד שעשית את זה.
אגב, חשבתי שזה ברור, הכוחות שלכם לא נלקחים מכם, זה כל הקטע של הפרק!)
|
|
|
גולגולת הרעם
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
הוא נלקח ממני רק לשניה,פשוט רציתי לאתגר את עצמי,סליחה...
|
|
|
נטוטו
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
אני ממשיכה לרוץ עד שאני נתקלת בכניסה למבוך צמחייה. הלהבות מתקדמות באיטיות, כאילו רוצות שאני אכנס. אין לי ברירה, אני נכנסת.
אני מתחילה ללכת במבוך ומסתכלת סביב. הלהבות כבר לא עוקבות אחרי, וזה טוב. אבל אני לא יכולה עכשיו לצאת החוצה, וזה רע. אני עוצרת במקומים. מכאן והלאה הריצפה עשוייה מאדמה, אבל אני מרגישה שלא כולה באמת אדמה. אני מסתכלת אחורה ולצדדים, מנסה לראות אם יש דרך אחרת.
הדרך נכסמה.
על הקיר שחסם את השביל ממנו באתי יש מראה. אני ניגשת להביט בה. אני לא מסתכלת על ההשתקפות שלי אלא על הרקע. אני רואה כמה חלקי אדמה, אלה שאני חושבת שהם לא באמת אדמה, כאילו.. זוהרים. יכול להיות שהיא מראה לי איפה בטוח לדרוך? אני מרימה קצת אדמה מהריצפה וזורקת אותה על אחד הקטעים הזוהרים. ה"אדמה" שם התלקחה ברגע ושלחה פרץ חום אדיר לכל עבר. אני מתכופפת ומכסה את פניי בידיי עד שפרץ האש נפסק.
אוקי.. אז החלקים הזוהרים במראה שלי מסוכנים.. אני הופכת את הצבעים שלהם לצבע אדום, כדי שאני אדע איפה לדרוך. אני מגיעה לאמצע השביל ואז אני קולטת שהחלקים המסוכנים יוצרים אותיות.. כתוב פה משהו!
אני קוראת את מה שכתוב.
"זאת רק ההתחלה"
זה אומר שיהיו עוד קטעים כאלה במבוך?
אני מרימה את האדמה שאני דורכת עליה, ואותי איתה, עד לסוף השביל. אני מרימה את ראשי למעלה, אל הלבן הבוהק וצועקת "קדימה! תנסה אותי! מה השלב השני?!"
|
|
|
הלוחמת
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
גולגולת- בלי אזהרה, סילונות חומצה מציפים את האדמה. תוך כמה דקות תצטרך לשחות בחומצה, אבל סוף הדרך ממש קרוב. אתה חייב למצוא דרך לעצור את הסילונות, שקופצים כל עשרים שניות. יש לך לוחות מתכת תלויים מהאוויר, אבל הם לא בגודל המתאים. החומצה המיוחדת יכולה למוסס אותם. אם לא תעצור את זה, תגיע לקו הסיום בתור ערימת אפר.
|
|
The Doctor
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
הכל היה לבן. שמעתי קול שלא הכרתי מהדהד בכל המקום. "לקח לי זמן רב לאתר את החזקים ביותר מביניכם, אבל כעת הצלחתי. תרגישו חופשי להשתמש בכל הכוח שלכם כדי לצאת מפה, אני ממש לא אתנגד...אודה לכם אם תצליחו לחיות למשך הזמן הקרוב, ואם לא- תמיד אפשר להחליף אתכם." הקול אמר. הבנתי שיש כאן עוד אנשים. הסתכלתי לצדדים וראיתי עוד 10 אנשים בעירך לא היה לי זמן לספור, שמעתי אש מתלקחת מאחורי. עמדתי במקום עם הפנים לאש ולא זזתי. הושטתי ידיים והתרכזתי בכל כוחי לשנות את האש לחומר אחר. האש נגעה בידיים שלי והרגשתי שהאש לא משתנה. שמעתי את הקול אומר בזילזול "באמת חשבת שזה יעבוד?". התחלתי לרוץ נגד כיוון האש והתרחקתי.
|
|
|
siris
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
טוב, אחרי הנפילה ה(ממש)לא הכרחית, שנראה שהפילה אותי לקומה זהה לקומה מעליה,ואחרי שקמתי על רגליי, ביצעתי שוב הערכת מצב
שוב היה שקט. שקט מידי. דברים רעים קורים כשיש שקט. נארתי דרוך
וכמה רגעים אחרי זה הרגשתי אוושה מאחוריי. ידעתי. אני כזה חכם ^_^.
מה שלא ציפיתי לו הוא המהירות.הדמות נעה בזריזות מפתיעה. לשם שינוי הייתי דרוש לכל כוח הריכוז שלי כדי לחמוק ממנה. אבל התנועות של הדמות לא היו מחוכמות, והיה ברור שהיא לא רגילה לקרב פנים אל פנים.
התכוונתי לפרוק אותה מנשקה, אבל כשתפסתי במפרק כף ידה הימנית שהחזיקה בחרב וניסיתי לסובב אותו. הופתעתי כשלא הצלחתי. היא תפסה בצווארוני והניפה אותי בקלילות מעליה.נחבטתי ברצפה והתגלגלתי כמה מטרים ממנה. ניתחתי את הנתונים במהירות. מהירות גבוהה. סופר יד ימין. לא בקיאה בלוחמה בפגיון. אחרי כמה רגעים הגעתי למסקנה שעליי להעמיד פנים שאני חבול מכדי לקום. הנערה זינקה לעברי במהירות. היא רכנה לידי והתקרבה לעברי עם. יכולתי להרגיש בפעימות ליבה המואצות פחד. זה שימושי.
"בסדר, חלאה" היא מלמלה "תגיד לי איך אני יוצאת מהמקום המטורף הזה או שאני-"
ניצלתי את העובדה שהיא הנמכה את הגנתה ובמהירות בעטתי בשוקה. הנערה כשלה לרצפה בכאב ואני ניצלתי את ההזדמנות ובתנועה חלקה פרקתי אותה מנשקה, הפלתי אותהעל הרצפה מתחתיי ותפסתיאת ידה השמאלית מאחורי גבה בנעילה. הנערה התפתלה ונאבקה
"תעזוב אותי, חתיכת-"
"תגידי" קטעתי אותה "אם הייתי נבל שיצר תוכנית על ענקית, יצרתי עולם חלופי, חקרתי את הישויות החזקות ביותר על היבשת ואולי אפילו בעולם ולכדתי אותם כאן, האם הדבר הראשון שהייתי עושה זה לצאת לטיולים ברחבי הכלא שלי?" שאלתי בארסיות
הנערה הפסיקה להתפתל. "מצטערת" מלמלה "הייתי בטוחה שאתה עוד איזה מלכודת או משרת שלו" נאנחה
קמתי מעליה ושלחתי לה יד לעזור לה לקום "גאבין" אמרתי ברשמיות. "לין" השיבה
ואז היא בעטה בי בבייצים.
התקפלתי בכאב."למה זה היה טוב?" מלמלתי בשיניים חשוקות
שמעתי את אוושת האוויר כשמשכה בכתפיה. "זה הגיע לך" אמרה בעצבנות "מה היה השם שוב?"
בשלב זה לא היה לי חשק גדול לחזור עליו, אבל אמרתי "גאבין" חזרתי בשקט.
"גאבין. שם מוזר. אתה לא מגיע מאמנולדיה במקרה, נכון?" היא אמרה בביקורתיות
"לא בפעם האחרונה שבדקתי" אמרתי בלעג. הסתובבתי והתחלתי להקים את נקודת העצירה שלי.
לא הייתי צריך לראות כדי להרגיש את מבט הנערה נעוץ בי. לבסוף היא התחילה לדבר. "אתה יודע. מפזר החום שלך לא מרותך כמו שצריך. הוא ייתפרק אם לא תשמור עליו במצב טוב. והמייצבים של הבית-ברגע שלך רופפים. אתה חייב ללמוד להתייחס לציוד שלך כמו שצריך"
נאנחתי בעייפות ופניתי הצידה. "את רוצה לעשות את זה?" שאלתי "את מוזמנת"
"יופי" אמרה בענייניות. למרבה ההפתעה, תוך כמה דקות היא סיימה לבנות את המחנה.
היא הייתה טובה בבנייה. בדיוק כמו-
לא! נשבעת לעצמך שתפסיק לחשוב על זה!די!
"אתה בא?" קטע אתי הקול של לין(עכשיו כבר שיננתי אותו במוחי) התקדמתי לעבר המדורה.
"אתה יודע להכין תה טוב?" שאלה "אני מתה מצמא"
אז שלפתי את הערכה והתחלתי לעבוד. ותוך כמה דקות לגמנו תה מול מפזר החום.
|
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
(לא פגיון!! זוג סכינים!)
הרושם הראשוני שהיה לי כשהבטתי בגאבין היה פחד.
סרקתי אותו דרך העינית שלי. לא ייאמן עד כמה הוא היה חזק. כל פריט לבוש כמעט אצר בתוכו אנרגיית קסם, וגם מתוכו יכולתי להבחין בכוח מסוים. זה גרם לי להרגיש מאויימת. פלא שתקפתי?
אוי, נו. זה גרם לי להרגיש די רע עם עצמי. תקפתי אדם חף מפשע.
כן, כן. עאלק אדם ועאלק חף מפשע. הוא הרי הגיע לכאן, בכל זאת. אין סיכוי שהוא סתם מישהו.
בעצם, אם חושבים על זה ככה, גם אני לא אמורה להיות סתם מישהי. נו, טוב. אז שיהיה חף מפשע ><.
"אז," פתחתי בטבעיות. "גאבין. ספר קצת על עצמך. אם אנחנו צריכים לשבת ולהירקב במקום הלבן הזה כדי שלפחות נדבר, לא?"
|
|
|
kida☯ <font color =800080>
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
(סליחה על העיקוב....)
האריה הארור סרב בתוקף למות.
זה היה יכול להיות משעשע על גבול החולני בכל יום אחר, אבל כרגע, זה רק גרם לי להשתגע עוד יותר.
טוב, היו לי את כל הסיבות בעולם להשתגע- היתי במקום לבן ערפילי ארור, והמקום הדפוק זהר אם זה לא מספיק, קיר של אש רדף אחרי, וכידונים מטורפים ניסו לעשות ממני קבבים.
ועכשיו החתול...
שסעתי את עורפו תוך כדי זינוק מעליו, מצליחה להתחמק רק בנס מהכפה מרסקת העצמות שהטיח לעברי. נחתתי על רגל ומיהרתי להסתער הצידה, לפני ששיניים אימתניות יינעצו בראשי. לרוע המזל, לא ממש הצלחתי להתחמק מהטפר הכסוף שהבזיק משמאלי, והוא שיסע חתך שרף למדי לאורך צלעותי. למרבה המזל, בגוף הפנתר לא ממש הרגשתי כאב כמו שהרגשתי בגוף אנושי, ככה שה היה נסבל. נהמתי והחלטתי שזה הרגע להשתמש בכל הקלפים הארורים...
הצתתי את עצמי, כן- באמת עשיתי את זה...
האש רחשה סביבי, הופכת את הזוהר הלבן המזורגג ההוא לכתום צהוב נחמד יותר. האריה הופתע למדי, כנראה שהיה משהו לא הגיוני במיוחד בפנתרה שחורה בוערת כמו הסנה הדבילי של משה.....
לא הנחתי לו להתעשת, זנקתי, נועצת את טפרי בגבו ונצמדת אליו בחיבוק חתוליי- ענק קטלני בניחוח פרווה ובשר חרוכים. בו זמנית, חפרו ניבי בעורפו. טלטלתי את ראשי באלימות, מטיחה את ראשו של האריה בקרקע.
זה לקח הרבה יותר זמן משציפיתי, אבל הוא מת לבסוף. ולא ממש היתי בטוחה אם הצלחתי לשבור את מפרקתו או שהוא נשרף למוות פשוט.
לא חשבתי שזה משנה במיוחד.
ירדתי מהגופה המטוגנת וטפפתי הלאה בדריכות...
(מכשול, לוחמת, יקירתי... @_@)
|
|
|
הלוחמת
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
קידה- האש שלך דועכת בפתאומיות. את מרגישה קור בתוך החזה שלך, שהולך ומתפשט. קיר האש מאחורייך עוצר, והלהבות הופכות לכחולות. את מרגישה את כוח האש מתחיל להתפוגג, את חייבת להגיע לאש כדי להתחמם אבל כל רגע שבו את מתעקבת הסוף מתרחק יותר ויותר. זה תלוי רק במהירות שלך.
|
|
|
The Doctor
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
הידיים שלי נשרפו, איך בדיוק האיש הזה יודע למה אני מסוגל?!
בזמן שרצתי בכל מקום שהלכתי אליו או רציתי ללכת אליו צמח מהרצפה עמוד אבן שחסם את דרכי.
איך אני אמור לצאת מזה?!
ניסיתי לבלבל את העמודים אבל זה לא הצליח. ניסיתי לעצור במקום ולתת לאחד מהם בוקס כדי שיתפורר.
זה הצליח! ניסיתי להפוך אחד מהם לגרגירי חול וגם זה הצליח! אבל ברגע שגמרתי להפוך אותו לגרגרי חול שמעתי את האש שוב מאחורי. המשכתי לרוץ אבל הפעם עם ידיים פרוסות לצדדים כל עמוד שנגעתי בו הפך לחול.
|
|
|
siris
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
הרמתי גבה. משום מה לא חשתי צורך גדול לחלוק את פרטיי האישיים עם נערה מוזרה שאני בקושי מכיר. מצד שני, אין שום דבר חשוב במיוחד שאני צריך להסתיר ממנהץ בעיקר לא במקום כזה.
אולי חוץ מ...
לא. די. זה לא חשוב. הרמתי את פניי לכיוון מפזר החום. "קוראים לי גאבין. אני מסדלינור. אנ-"
"סדלינור!" היא קראה בהפתעה. "אבל סדלינור קרסה לפני שנה וחצי, ומאז לא נשאר שם אף בעל קסם.
משכתי בכתפיי "עזבתי לפני שזה קרה. לא ממש אכפת לי מהמקום הזה" אמרתי באגביות.
"רגע אחד." היא אמרה בחשדנות. "הרי היה את הבחור הזה ששלט שם על הכול והוא שאב לכולם את הקסם, לא?"
הנהנתי ולקחתי עוד לגימה מהתה ברוגע. הנערה המשיכה "זה היה ככה עד ש-" היא עצרה. חייכתי.
"זה לא יכול להיות" היא אמרה ברעד "א-אתה ה..מהפכן?" היא שאלה
הנחתי את כוס התה על הקרקע לצידי. "אז ככה הם קוראים לי עכשיו. בהתחלה זה היה הנוקם, את יודעת." חייכתי בשדוניות לעברה. "מה זה היה אחר כך?" הרהרתי "נדמה לי...האינקויזיטור? המוציא לפועל?"
שמעתי את הנקישה של פיה נפער. "אבל אתה כל כך צעיר. חשבתי-"
"שה"מהפכן" הוא איש מבוגר בסוף שנות השלושים לחייו, בעל צבא שצועד מאחוריו ופלוגה שלמה של מדעני אל-קסם לצידו" השלמתי. "כן, הרוב חושבים ככה. בשלב מסוים מתרגלים לזה"
"אז" חייכתי אליה בחביבות "מאחר שאת מכירה אותי כבר כל כך לעומק, אולי תספרי לי קצת על עצמך?"
|
|
|
kida☯ <font color =800080>
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
קיפצתי לי לדרכי וכשחלפו הדקות ושום דבר נורא לא קרה, הרשתי לעצמי להיות גאה בי. האריה ההוא היה איום רציני, ואני חיסלתי אותו תוך עשרים דקות בערך. המהמתי בסיפוק ותהיתי אם אולי יש בסופו של דבר תועלת בלהיות קטלנית כל כך...
ההשתחצנות שלי הסתיימה באחת כשהבחנתי בכך שכל ארבעת כפותי קפואות לחלוטין. רטנתי והתכוונתי לשלוח כמה להבות לחמם לי את הרגליים, אבל משהו עצר אותי.
הרגשתי חלולה. כאילו מישהו ינק ממני את כל כולי והשאיר את הגוף הריק לעמוד שם, באמצע המקום הארור בלובנו הזה, כשקיר מזורגג של להבות רודף אחרי, דוחק אותי בטירוף הלאה והלאה...
התחלתי לחשוד שההרגשה המוזרה שלי היא היסטריה טהורה כשתפסתי שהקור רק מתגבר ואני לא מצליחה להצית אש. קיללתי, הטמפרטורה ירדה במהירות מדהימה, וכבר לא הצלחתי להרגיש את הזנב. היתה לי הרגשה שאני לא באמת רוצה לעצור ולברר מה יקרה הלאה, היה לי קר מדי לזה.
פניתי לאחור והתכוונתי לשעוט את קיר האש, אבל גיליתי שאני קפואה מדי לזוז. זה כבר באמת היה מלחיץ. שלפתי את טפריי וגררתי את עצמי אל קיר הלהבות- שמשום מה הכחיל ונעצר. מלמלתי קללות ושמחתי על שאני לא בגופי האנושי, לפנתרים לפחות יש פרווה.
סנטימטר אחר סנטימטר, מטר אחרי מטר- ככה משכתי וגררתי את עצמי אל האש. הריקנות בתוכי היה מבעיתה, אז ניסיתי להתעלם ממנה בכך שהתרכזתי רק בדבר אחד: חייבת- להגיע- אל- האש!
רגליי האחוריות- רגליים שהיו מסוגלות לתמוך בנקל בגוף כבד, שרירי וגדול ואיכשהו גם היו חזקות מספיק כדי להרים את כל המשקל הזה לאוויר בזינוקים מדהימים בגובהם- קרסו תחתי. יבבתי כשהקרקע הקפואה פגעה בבטני, הזחילה שלי נעשתה נואשת יותר, מבועתת יותר, וקצת מהירה יותר...
לאחר כחמישים מטרים, התחלתי להרגיש שיפור כלשהו בטמפרטורה, ולאחר כמה מטרים נוספים, הצלחתי בערך להחזיר לעצמי את השליטה בגופי. משם והלאה, הדרך נעשתה קצרה יותר.
גנחתי בהקלה כשהחום של הלהבות הכחולות המשונות חדר אל עורי וחימם את עצמותיי הרועדות. אבל הריקנות שבחזה שלי עדיין לא אפשר לי להרגע לגמרי. אפילו רק המחשבה על חיים ללא כוח האש שלי הפחידה אותי עד מוות, לא יכולתי לשאת את הרעיון שהטירוף הזה עלול באמת לקרות.
לא לי, לא לרייס- שליטת האש.
לעזאזל, בבקשה, רק לא זה...!
|
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
"בסדר," מלמלתי ונעצתי את מבטי באדמה. "שמעת פעם על סאלפא? זה לא מקום גדול במיוחד."
"כן," אמר, פניו חתומות. "גרת שם?"
"עם כל המשפחה שלי," מלמלתי. "היה לי אח קטן." חיוך קטן התגנב לשפתי. "הוא תמיד היה מצליח להוציא אותי מהכלים."
לא הייתי בטוחה למה אני מפרטת עליו בכלל. אבל לא סיפרתי על זה לאף אחד. אף אחד לא ביקש לשמוע. כולם כבר שמעו את הסיפור שלי.
"זוכר את השריפה שהייתה בסאלפא?" שאלתי.
הוא נד בראשו.
"ניסו להשתיק את כל העניין. טענו שזו הייתה הצתה בזדון. בכל אופן, הבית שלי נשרף. באמצא הלילה. עם כל האנשים שהיו בתוכו. אני באותו הלילה ישנתי בצריף הקטן שלי בחצר. התעוררתי רגע לפני שהאש הגיעה לצריף. היא התחילה להתפשט, אני קפצתי מהחלון. הוא לא היה גבוה במיוחד, אבל לא שמתי לב ונפלתי על שיח מלא בקוצים עם הפנים. העין שלי נפגעה, אבל הצלחתי להסתדר. עברתי ממקום למקום, מצאתי לעצמי חומרים. כמה משפחות הסכימו לדאוג לי ולספק את צרכי. הכנתי לעצמי את זה," הצבעתי על העינית. "כדי שאוכל להחזיר את הראייה שלי לקדמותה. אפילו שיפרתי אותה. אני די טובה ביצירת דברים."
ניסיתי לחייך. "עוד משהו?"
|
|
|
The Doctor
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
(מישהו יכול לעזור לי עם המפלצת??)
|
|
|
siris
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
הנדתי בראשי בהרהור. למה היא מספרת לי את כל זה?
במיוחד חשבתי על אחד הדברים שהיא אמרה "היה לי אח קטן שהצליח תמיד להוציא אותי מהכלים"
זה נשמע בדיוק כמו-
~~~~~~~~~~~~
"אתה תמיד מצליח להוציא הכל מהמקום שבו הוא צריך להיות, אה, קטנצ'יק?" פנים מחייכות מסתכלות על הילד מלמעלה. לוקחות ממנו את הדבר שבו הוא שיחק. הפנים התעוותו להבעת שובבות. "אוי, מה עשית פה? לא, אסור לחבר את הדברים האלה ביחד זה מסוכן.
הילד מרים את מבטו. "מה יקרה אם נפעיל את זה, אלה?" הוא שואל בתמימות. אלה מביטה לעברו בחיוך.
"טוב" היא אומרת בלחש "זה כל המסתוריות. אל תדאג, אני אגלה את זה. ואז אני אספר לך"
הפנים של הילד מאירות."את מדהימה אלה." הוא מביט בפניה המחייכות שוב.
פנים שעכשיו צורחות בפחד ובכאב. הוא לא יכול לעשות כלום. היא הולכת למות. היא הולכת למות ו-
התנשפתי בבהלה. זה תפס אותי לא מוכן. לא הבנתי את זה. למה עכשיו? כבר חודשים שלא היו לי את החזיונות האלה.
הנערה שלידו נשמעה מבוהלת "אתה בסדר?" שאלה בלחץ "נהיית שקט פתאום ולא ענית לי ואתה-"
"אני בסדר תקעתי אותה בעייפות. "אולי כדאי שננוח קצת."
בדיוק עמדתי להירדם כששמעתי רעש מרוחק. מעין תסיסה ולחשושים. קמתי במהירות על רגליי, אבל לא הרגשתי כלום. הרעש נשמע רחוק. הערכתי שהוא היה במרחק של 200 מטר מצפוני.
התקרבתי במהירות אל הנערה. "לין,לין" לחשתי. היא הסתובבה לעברי בעייפות. "מ-מה?מה?" מלמלה.
"קומי" לחשתי. "משהו מוזר מתקרב אלינו". היא נגעה במשהו, כי שמעתי צליל של נקישה בקרסטל, ובן רגע הייתה על הרגליים. מעין מכשיר מרענן. על זה לא שמעתי. זה עבודה שלה?
"שמעתי רעש מוזר שמגיע מצפון" אמרתי במהירות. היא הסתכלה על הכיוון שלעברו הצבעתי ונשימתה נעצרה.
"זה.... אש. קיר של אש. כחולה. ולא חמה כנראה, בהתחשב בעובדה שאנחנו לא מרגישים אותה בכלל" אמרה בהפתעה
אש כחולה. אתגר חדש? יכול להיות. או אולי בכלל מתמודד נוסף.
הרמתי את מפזר החום וקיפלתי את הבית-ברגע. "בואי נזוז" אמרתי.
היא שתקה לכמה שניות. "אמממ.. גאבין?"
פניתי לעברה בעייפות. "מה עכשיו?"
"הזכרתי את העובדה שאני נוהגת לישון בבגדיי התחתונים?"
כמעט פרצתי בצחוק. "גם בחברת זרים?" שאלתי בלעג.
היא משכה בכתפיה. "טוב, אתה עיוור. ומלחיץ. ואתה לא מהסוג נראה מהסוג ש-"
"בסדר, הבנתי" אמרתי בייאוש. "תמהרי" שלחתי לעברה.
תוך כמה דקות היא הייתה מוכנה. ואנחנו התחלנו ללכת לעבר האש.
|
|
|
הלוחמת
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
אסור לכם לעזור לאחרים.
סיריס וג'ן, משהו מעיף אתכם לאוויר. אתם מנותקים מהאחרים, בתור ענן עשן סגול. אתם לא רואים אחד את השני, ומרגישים חולשה פתאומית.
כל מי שגומר את המסלול שלו מצטרף אליכם וקורה לו אותו הדבר.
|
|
|
siris
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
(לא רצינו לעזור לאחרים. רצינו למצוא את קידה. היא כבר השלימה את המשימה שלה, לא?)
|
|
|
נטוטו
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
אני ממשיכה להתקדם במבוך, ומנסה לפנות פניות קבועות: ימינה, שמאלה, ימינה, ישר ושוב - ימינה, שמאלה, ימינה, ישר
כבר עברתי עוד כמה מכשולים מאז המכשול הראשון. עברתי כבר.. קירות שניסו לסגור עליי (עשויים בחלקם מאדמה, כמובן - זה היה קל) חדר עם קירות מתכת שהייתי צריכה להצמיד אליהן יהלומים מסוימים על פי סדר מסויים (אני פשוט גאונה!) ועוד כל מיני שטויות בסגנון הזה. אני חייבת להודות שציפיתי ליותר.
אז עכשיו אני פשוט הולכת לי במבוך ומצפה לאתגר הבא שלי.
היי - מה יש שם? אני מבחינה במשהו שנראה כמו.. יציאה! אני רצה את הפתח ויוצאת מהמבוך.
חבל שעשיתי את זה.
הפתח נסגר מאחורי ברגע שיצאתי מהמבוך, אז אני מתחילה לבחון את הסביבה החדשה. אוקי אופאל, מה יש לנו כאן, הא? אני שואלת את עצמי במחשבות. המממ.. אני בתוך כלוב. לא - לא כלוב! זירה! זירת.. מטדורים.. סגורה. כן, אלה המילים לתאר את המקום הזה. זירת מטדורים סגורה. כבר שמעתי על כאלה מקומות.
יש כאן כמה דלתות נעולות, הרבה מושבים ריקים..
פתאום נשמעת טריקת דלת מאחורי.
אה, כמובן! איך שכחתי? בכל זירת מטדורים יש גם שור!
רק שהשור הזה ענק.
ויורק חומצה, מסתבר.
"אאאאאההההה!!!!!"
|
|
|
The Doctor
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
לפתע הופיע מולי שור רובוטי עם ברקים מסביבו. מה זה אמור להיות??? הוא נשף עלי ברק והתחשמלתי. הוא התחיל לרוץ לעברי וניסה לנגוח בי. תפסתי אותו מאחת הקרניים וישר הרפיתי. למה שחכתי שהיד שלי נחרכה! שלפתי את הפגיון שלי וניסיתי למצוא לו פגם בשיריון. מצאתי! הכנסתי לא את הפגיון לעין. הוא התחיל לצרוח והכניס את הקרן שלו לתוכי. התעצבנתי ותפסתי אותו והרמתי. בזמן שזרקתי אותו החלטתי להפוח אותו לחרב ברק לשימושי. לקחתי את התיק שלי ושפכתי מים על הפצע.
(לוחמת שחכתי ברקע שלי את יכולה לשנות את הציוד שלקחתי מהבית למה שיש לי (חבל, פגיון ותיק עם אוכל ומים)
|
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
(סיריס, אני אהרוג אותך!!!!!! אני ישנה בבגדים נורמליים!!!!!!!!!!!!!)
חשתי בפרץ אוויר חזק רגע לפני שהגענו אל האש. התרוממנו לאוויר. ענן עשן סגול אפף אותנו. גאבין התפתל ובעט בידיו ורגליו בחיפוש אחר דבר מה לאחוז בו. הבנתי אותו. וודאי קשה מאוד לא להצליח לראות. אין לו שום דרך לדעת מה קורה.
"תרגע," פלטתי ביובש. "אני מניחה שתיאלץ להתרגל לדברים כאלה."
תפסתי בכף ידו עם ידי השמאלית, הרגילה. העינית הראתה לי את כוחה של הגלימה שלו. היא מספקת לו מידע על הסביבה. הוא אמור לדעת שאנחנו מרחפים, אך זה בכל זאת מלחיץ בשבילו.
טוב, כך הנחתי לפחות.
"תודה," מלמל והידק את אחיזתו בידי.
הנהנתי והתיישבתי ישיבה מזרחית באוויר, נועצת מבטים נוקבים בעיניו הלא- רואות.
"את יודעת," מלמל לבסוף. "לא ממש סיפרתי את זה למישהו..."
"מה?" שאלתי.
"טוב, את סיפרת על הקטע של השינה, אז הנחתי שאת צריכה לדעת. אני אף פעם לא מוריד את הגלימה והחליפה שלי."
"אף פעם?" שאלתי באי אמון. "גם לא כדי להתקלח או משהו?"
"אני לא מתקלח," אמר.
השתתקתי.
(אהה!!!! נקמה!!!! ^^)
|
|
|
kida☯ <font color =800080>
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
היתי די בטוחה שהגרוע ביותר כבר מאחורי כשהרגשתי את החלל בחזה שלי מתחיל להתמא. האוויר התחמם באיטיות והאש הפכה פחות ופחות כחולה ויותר כתומה ולוהטת. התחלתי להרתע לאחור, אך מצאתי את עצמי פתאום מרחפת- בשם כל הרוע!- בתוך ענן סגול מעצבן...
נו, לפחות הצבע הלבן הדבילי הזה הפסיק להטריד אותי.
|
|
|
POLLO
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
העפתי מבט קצר לאחור. האש התפשטה במהירות והתקדמה לעברי.
הגברתי את קצב הריצה, כשלפתע קלטתי פס ירוק ודקיקי באוויר. נעצרתי בפתאומיות.
במהרה הצלחתי להבחין ברשת עצומה שמורכבת מפסים דקים בצבעי כסף וירוק, מין משבצות שיוצרות קיר. זה אמור להיות כלוב?
שלפתי את הסכין וניסיתי לחתוך את אחד החוטים. הסכין עברה דרכו וכלום לא קרה.
שלחתי בחשש את ידי לכיוון החוט, הוא הרגיש קר, אבל מוצק ויציב.
"החוט הופך למוצק רק כשאתה נוגע בו." נשמע קול חזק בראשי, אותו הקול ממקודם.
הרגשתי את החום בגבי, האש כבר קרובה. הבטתי למעלה, הרשת המוזרה הזאת נגמרת בנקודה כלשהי.
נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי לטפס.
מדי פעם הבטתי אחורה, האש הייתה קרובה והזעתי.
ואז, הנחתי את הרגל במקום גבוה מידי. החלקתי. צעקתי.
הייתי תלוי רק ביד שמאל על קיר הטיפוס, ועוד משהו, הקיר התחיל להתלקח!
התאמצתי והנחתי את הרגל במקום הנכון.
טיפסתי בזריזות וכשהגעתי לקצה התהפכתי והתחלתי לרדת לכיוון הרצפה, על הצד השני של הקיר.
כשהייתי בגובה מתאים, קפצתי למטה ונחתתי בקלילות.
התנשפתי וחזרתי לרוץ במהירות.
|
|
|
נטוטו
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
כשאני מסיימת לצרוח השור כבר עבר חצי זירה. בחיי, הזירה הזאת גדולה!
אני ממש לא יודעת מה לעשות, אז אני עושה את הדבר הראשון שעולה לי לראש: אני משנה צבעים. כן, כמו זיקית. למזלי, השור התבלבל והתחיל להתרוצץ לכל עבר. הוא מחפש משהו להתנגש בו, אני מניחה. אני משנה את צבע הקרקע לאדום בכל מקום שהוא דורך עליו. זה משגע אותו.
ועכשיו למופע הסיום!
אני עושה לו כלוב מאדמה, על חלון קטן מאבן שקופה כלשהי. אין לי מושג איך קוראים לה, אבל אני מרגישה שהיא חזקה.
כל כך מצחיק לראות ככה את השור, אבל האמת שאני קצת מרחמת עליו. הוא נראה כל כך אומלל..
נראה לי שמיהרתי קצת עם קריאות הניצחון, כי שכחתי שהשור יורק חומצה. הוא ממיס בקלות את הכלוב שהכנתי לו. ואני כל כך השקעתי!
אני מבינה שאני חייבת קודם לפגוע לו בפה. אבל אני לא יכולה לעשות כלום בלי להרוג אותו.
ואולי זה בדיוק מה שאני צריכה לעשות?
אני מוצאת אבן חן חדה במיוחד לא רחוק מתחת לאדמה ומזמנת אותה אליי. אני שמה לשור מחסום לפה מאדמה וגם מחסום לרגליים שלו כדי שלא יוכל לזוז. אני יודעת שהמחסומים לא יעצרו אותו לנצח, אבל אני לא צריכה נצח. אני רק צריכה קצת זמן..
אני לוקחת נשימה עמוקה ואוחזת באבן החדה כמו בסכין. אני רצה אל השור ותוקעת את האבן הכי עמוק שאני יכולה בצוואר שלו, ואז שולפת ודוקרת שוב ושוב עד שאני בטוחה שהוא מת.
(המצאתי מלכודת, מפלצת, ונשאר לי רק מכשול ^^)
|
|
|
הלוחמת
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
נטוטו- חיצים נורים ממקום כלשהו מעלייך. כל חמש שניות יש גל של שבעה חיצים.
שימי לב שהחיצים נורים מעלייך בקשת, כלומר להשתטח לא יעזור, ויש לך מאה מטר עד סוף המסלול.
|
|
|
siris
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
נעצרתי והסתכלתי בכיוון הכללי שלה. השתררה שתיקה מביכה בינינו.
עלתה לי בראש מחשבה בסגנון 'למה לעזאזל סיפרתי לה את זה?' אבל זה כבר קרה ולא ממש היה חשוב.סובבתי את ראשי באיטיות, מנסה להבחין במשהו.לא שמעתי כלום. החלטתי להתקדם.
"אנחנו צריכים לזוז. הכל בסדר אצלך?"
"אני הועפתי, התגלגלתי, הושפלתי ושמעתי דברים שהייתי יכולה לחיות את חיי ביופי ובנחת בלעדיהם, ועכשיו אני תקועה בתוך ענן עשן סגול. כן, מעולם לה היה טוב יותר" השיבה בכעס.
חייכתי. "אם כך, כדאי שנתחיל לזוז, לא כך?" חייכתי והתחלתי ללכת.
שמעתי עושה מנסה להדביק אותי "רגע-אני לא- אני- היי, חכה לי!" צעקה מאחוריי. הנדתי בראשי בעייפות.
אחרי כמה רגעים היא הגיעה אליי ותפסה בכתפי "חכה רגע! לאן אנחנו הולכים?" התנשפה
סובבתי את ראשי לכיוונה "אני חושב ששמעתי משהו מהכיוון הזה. אולי עם נתקדם מספיק נמצא עוד אנשים. אבל אנחנו צריכים להתקדם מהר או שנאבד אותם.תמהרי" אמרתי בקוצר רוח מופגן
"אבל אני רואה.לא כמוך, העשן הסגול מפריע לי.אני עלולה לאבד אותך" אמרה בענייניות
הרהרתי בעניין כמה שניות, ולבסוף פתחתי את התיק והוצאתי ממנו קופסה קטנה והושטתי לה "משקפיי מגן. הייתי מצפה שגם לך יהיו, בהתחשב ביעילות שלך" הערתי
הבעת פניה הזדעפה "אני מאמינה שהכי קל לראות את מה שבונים עם העיניים, ולא עם כל מיני הסחות דעת" אמרה בקרירות
משכתי בכתפיי ,בואי נלך"
"רגע!" קראה. הסתובבתי ברוגז. ,אני עדיין לא רואה כלום,והשמיעה שלי פחות טובה. אני יכולה בטעות להתרחק ממך."
הושטתי את ידי "פשוט תדאגי לא לעזוב אותי בטעות"
קולה רעד מעט "לא, לא התכוו-"
"אין לנו זמן!" אמרתי בכעס
היא נאנחה. "בסדר. בוא נתקדם" אמרה בשקט.
אחיזתה התהדקה בכף ידי "קדימה, נער זקן, תוביל את הדרך"
|
|
|
The Doctor
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
(אני מחכה למכשול שלך לוחמת)
|
|
|
הלוחמת
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
אוקי. ראי, האדמה מתחילה לקרוס לתוך עצמה ואתה מחליק יותר ויותר לתוך משהו שנראה כמו תהום. יש לך זמן מוגבל לצאת משם וחול נשפך מטה וגורר אותך איתו.
|
|
|
נטוטו
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
(אוקי, אני אעשה את זה מהר כדי שתוכלי להתחיל פרק חדש כבר - לא באלי לעכב את כולם O.O )
ברגע שהשור מת אני שומעת חבטה מאחורי ואני רואה מסלול ריצה מלא בחול. יש שם אדמה קשה למטה, אני מרגישה בזה. זה יכול לעזור לי לסיים את המסלול הזה מהר יותר. לפני שאני יוצאת מהזירה אני מעריכה את המרחק מכאן ועד לסוף המסלול. זה נראה כמו.. מאה חמישים או מאתיים מטרים.
אני חושבת שבאמת לא תזיק לי קצת ריצה, אז אני מחליטה שלפחות הפעם הקול המיסתורי דווקא עשה לי טובה.
אני מתחילה לרוץ.
אני עוברות בערך חצי מהמסלול כשהחץ הראשון נורה. אני מתחילה קצת להלחץ ומגבירה את הקצב. ליתר ביטחון אני יוצרת מחסום של אדמה מעליי. האדמה היא מחסום מעולה, אבל עדיין פה ושם חודרים כמה חיצים, אז אני צריכה להחליף את המחסום הנייד שלי מדיי פעם. נשארו לי רק עוד חמישים מטרים בערך, אני לא אמות עכשיו.
אווחחחח נמאס לי!! אני מעלה את עצמי ואת המחסום. אדמה מקיפה אותי מכל עבר, אבל זה לא נורא אם זה מה שיעזור לי לגמור עם המסלול הזה כבר.
אני מגיעה לקצה המסלול ו..
(מה לעשות עכשיו?)
|
|
|
The Doctor
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
פתאום נפער חור באדמה והתחלתי ליפול אליו. נפל איתי חול שמשך אותי למטה יחד איתו. לקחתי את החבל ואת הפגיון והתחלתי לקשור. זרקתי את הפגיון למעלה והתחלתי לטפס. אחרי הרבה זמן הצלחתי. החזרתי את החבל לתיק ואת הפגיון לנדן. שפכתי עוד מים על הפצע ולפתע ראיתי עשן סגול שסוחף אותי למעלה.
|
|
|
גולגולת הרעם
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
עזרה!אני לא מצליח למצוא דרך לעבור את המלכודת!
|
|
|
גולגולת הרעם
לפני 12 שנים ו-5 חודשים
פרץ החומצה עף מולי,וכמעט מוסס לי את הפרצוף.אין לי הרבה אפשרויות,ואני חייב לחשוב מהר:לנסות לרוץ?הסיכון גדול מדי.פתאום עלה לי רעיון:לקחתי את משטח המתכת,והתכוננתי.ספרתי עשר שניות,ובעשר,פרץ שוב הסילון חומצה.אוקיי,זה לא הולך להיות קל.אני לא יכול לעוף מעל זה,אבל...חיכיתי שבע שניות בדיוק,ואז קפצתי בכל הכוח שלי,והסילון פגע במשטח:הסתחררתי באוויר בלי שליטה,והמשטח שהלך והתמוסס נפל לידי.עצמתי עיניים,ואז נחתתי על המשטח שקרוב לסוף.הוא התנודד,ובשניה אחת לפני שחומצה פרצה ואיכלה אותו,קפצתי,והגעתי לסיום.[סליחה על התגובה הקצרה,אין לי זמן]
|
|
