ווהה... אפילו אני כבר שחכתי מהקבוצה הזו XD

טוב, אז בגלל שאני כותבת את החלק הבא אני חייבת לומר מראש - אני יודעת שיהיה טוויסט בלתי נמנע בעלילה ודמויות (כי אני חייבת עוד דמויות כדי לקשר בין כולם).
אז. א' - נופיר, סטינגריי, סבבה מצידכן שאני עומדת לסובב את העולם על צירו?
וב' - מודיעה מראש על הוספת דמויות.

די אנגל'ו את חייה בכלל???
אנחנו נאלץ לדלג עלייך S:

זה קצר ממש, ועלוב בטירוף. תיהנו.

העיר הייתה מכוסה פיח.
זה מה שרפונזל זכרה מאותו ערב. פיח ודם וערפל בשמיים. כמעט לא יכולת לראות את הדרך שלך. רפונזל עקבה אחרי שובל דם אקראי, נזהרת לא להחליק עליו. בזמנים ההם היה מקובל לעקוב אחרי שביל דם, כמו פירורי הלחם של הנזל וגרטל, כדי למצוא את דרכך בחזרה הביתה. היו הרבה שבילי דם, אבל השכונה הייתה קטנה, ואם היה לך מזל, השביל שבחרת היה שייך לאחד משכניך.
לרפונזל היה מזל. השביל הוביל אותה לבניין שלה. הוא נמשך עד אחת הקומות הראשונות ואז נעצר. היא הניחה שהוא שייך לאחד הצעירים ההוללים, אלה שהוריה תמיד ניסו לשדך לה, בידיעה כי כל אחד שהוא צעיר וחי הוא מציאה. אולי לפושע הקטן הזה שעובד במפעל התרופות. איך קראו לו.
לא משנה. זה לא היה עניינה. לא עניין אותה למה היה שובל דם עד לסף דלתו, כשם שלא עניין אותה האם היה בסדר, או האם מת, או האם כל שכניה לבניין מתו באחת. ככל שזה נוגע אליה, לא היה לא אכפת כל כך אפילו אם מטאור היה משמיד את כדור הארץ באותו רגע ממש. רפונזל רק רצתה לחיות את היום. לשרוד את היום. לנשום דרך היום.
כן, שמעתם נכון. רפונזל. זה היה שמה. הוא נגזר עליה, הקללה הפרטית שלה, בידי הורים עם חוש הומור בעייתי וידע מצומצם של אגדות.
היא נולדה לתוך אחת התקופות החשוכות בהיסטוריה, והוריה, משום מה, רצו להאמין ששם של גיבורה מסיפור אגדה יעזור לה להשיג, כנגד כל הסיכויים, סוף טוב. אבל סוף טוב היה מצרך נדיר במיוחד בעולם שלהם. חוץ מזה, מה שרפונזל ידעה והוריה לא, היה שאגדות אף פעם לא מסתיימות טוב. שום דבר אף פעם לא מסתיים טוב. אגדות פשוט יודעות לעצור ברגע המתאים, שנייה לפני שהכל משתבש. הן נותנות את האשליה של סוף טוב. אשליה ותו לא.
ככה גם רפונזל הרגישה. כאילו היא בעצמה אשליה. צללית על גב סדין.
היא המשיכה לטפס למעלה. למרבה האירוניה, הבית שלה היה בקומה העליונה. ממש כמו רפונזל במגדל.
היא לא יכלה לבטא מספיק כמה היא שנאה את שמה.
דלת ביתה הייתה פתוחה מעט. לרוב זה לא היה מפתיע אותה, אבל היום, אולי בגלל שובל הדם, משהו קר התיישב בבטנה. היא פתחה את הדלת בהיסוס.
רעשים נשמעו מכיוון המטבח. נדרש לה כל כוח רצונה כדי לא להסתובב על עקביה ולפתוח בריצה. הדבר היחיד שעזר לה היה שהזכירה לעצמה שהיום הוא יום טוב למות בו כמו כל יום אחר.
היא צדקה. היה מישהו במטבח. בחורה. היה לה אקדח.
רפונזל שמעה יריה, והרגישה את עצמה נופלת. המחשבה האחרונה שלה הייתה האם הוריה ישמעו על כך, וכמה זמן יעבור לפני שמישהו ימצא את הגופה שלה.
במקום כמו זה, אתם מבינים, לא היה יוצא דופן למות פתאום בערב, כשבבוקר בכלל לא חשבת שלא תחיה לראות את הבוקר הבא. אם לא היו הורגים אותה היום, היא הייתה מתה מתישהו אחר. זה לא שינה דבר. בתוך תוכה, היא הרגישה, היא הייתה מתה כבר שנים.

יש מצב שאתם עושים עוד סיפור אחד בבקשה?

כן, יצא לי קצר ומעפן. אני בטוחה שאתם תצליחו לעשות עם זה משהו טוב יותר.
נ.ב
התחלתי לכתוב את זה אחרי סיור במפעל של חברת תרופות שמיוצרות מחלבונים. אל תתפלאו אם יש הרבה מזה ><'
--------

אם זה היה סרט, היא הייתה אמורה לנשק אותו. דל הרגיש מרומה.
הוא שילם במיטב כספו הגנוב כדי לראות את הסרטים האלה. לכן הוא השתדל לזכור אותם. מה שהוא זכר, זה שתמיד כשגבר ואישה מאיימים אחד על השני הם מתנשקים בסוף, או לכל הפחות לא הורגים אחד את השני.

הוא שמע עצמות מתרסקות, למרות שהוא אמור להיות כבר מת. הוא הצליח גם להתרומם, למרות שהוא אמור להיות כבר מת. גם לעמוד ולהסתכל על גוש העור והדם שפעם היה איש. האיש שריפד לו את הנפילה.
"תודה."
אולי כמו שדל שמע, גם האיש הזה ישמע למרות שהוא אמור להיות כבר מת.
דל עזב את האיש, והמשיך. אם הוא עדיין לא מת, אימא שלו תהרוג אותו כשהוא יגיע הביתה. אם הוא לא יגיע הביתה, הוא ימות מהכדורים שתקועים לו בגב.
אולי הוא היה צריך לא להקשיב לאימא שלו עוד פעם אחת אחרונה.

העיר קמה מסביב למפעל התרופות. ככל שהיא התרחבה ככה היא הייתה מלוכלכת יותר ויותר. במרכז היה החדר הטהור ביותר. בלי אנשים שיעשו צרות. רק מכונות.
באזור של דל, היו מסננות הדם הגדולות. הן הוציאו מהדם את החלבונים שבו או משהו בסגנון. זה כל מה שדל זכר מההכשרה שלו. זה, ואת השותף שלו גארו ברי שאמר לו להתעלם מהאנשים שנכנסים ומגיעים. אימא שלו לימדה אותו להתרחק מצרות, אז הוא התעלם כמו שאמרו לו.
הוא התעלם כל כך טוב שכשראה אותם יוצאים מרחוב מסוים, הוא הלך בדיוק לכיוון ההפוך שאליו הם הלכו. הבעיה הייתה שהם הסתובבו יותר מדי באזור שלו. לפעמים לקחו לו שעתיים לרדת למטה להרים חולצה שנפלה מהחבל רק בגלל שהוא ראה אותם ברחובות וניסה להתחמק מהם.
כל פעם שהוא ראה אותם פעימות הלב שלו מנעו ממנו לנשום. הוא ידע שהוא לא מי שהם מחפשים, ובכל זאת הוא היא מפוחד לגמרי. אולי כי עם כל מבט ארוך מדי, השתהות לידם ברחוב, הוא יכל להפוך להיות מי שהם מחפשים. מי שהם מחפשים תמיד מת.
הם מביאים אותו למסננות הדם של דל, ובזמן שדל מפנה את הגב הם שואבים את כל הדם של מי שהם חיפשו עד שהוא מת. אחר כך הם מקבלים את התשלום על הדם, בדרך כלל תשלום של שש או שבע תרומות רגילות.
לפחות יש היגיון במה שהם עושים. הם מקבלים כסף כשהם נפטרים ממישהו שעושה להם בעיות.
כשחזר הביתה היום בערב לא היה לו כבר כוח. לריב עם אימא שלו, או לתהות לאן היא נעלמה הפעם, או להיתקל בכל השכנים שהיא שנאה. הוא טיפס על הגג של הבניין מהשאריות של מדרגות החירום. זה היה ארוך בהרבה מהעלייה במדרגות עד הבית שלו, אבל זה היה הרבה יותר מרגיע להיות למעלה. המקום בו זה רק הוא, וכל השטויות האנושיות למטה לא יכולות לגעת בו.
כשהוא סוף סוף הגיע, הוא בהתחלה סתם שכב ככה על הגב, והסתכל על השמיים. אחר כך הוא חשב כל מיני דברים שהוא שכח ברגע שהוא סיים לחשוב אותם. אחר כך הוא גרר את עצמו לקצה של הגג והסתכל למטה.
הם היו שם.
הוא התרחק מיד. שלא יראו אותו. אחרי דקה של רעד דל הבין משהו.
הוא עדיין על הגג. הם לא יפגעו בו.
בכל זאת הוא מצא את עצמו ממשיך בכיוון הנגדי להם. עובר מגג לגג. כל פעם שהם פנו שמאלה הוא פנה ימינה, כל פעם שהם נדחקו לסמטה הוא ניתר מעל הסמטה הנגדית לה. ככה הוא המשיך, עד שהוא לא ראה אותם יותר.
הוא ירד בזהירות, בודק את השטח. אולי לא מספיק בזהירות, כי הוא נחת בדיוק לתוך פח אשפה עמוס במיוחד.
לא נורא.
הוא הוציא כמה שקיות כדי לצאת החוצה, כשהוא שם לב שאחת השקיות שונה. הוא הדף אותה מעליו, והיא נקרעה מקצה משונן של איזו פסולת. תיק בצבץ מתוכה.
הוא פתח את השקית, ואת התיק. ובתוכו הייתה כמות הכסף הגדולה ביותר שהוא ראה אי פעם בחיים שלו.
בסדר, זה לא נשמע הרבה ביחס אליו, כי הוא אף פעם לא ראה הרבה כסף בחיים שלו. אולי... כמות כסף שיכלה לקנות חצי עיר הוא תיאור מדויק יותר.
למה שמישהו יזרוק כסף?
אם הוא זורק את הכסף, הוא לא צריך אותו. אם אף אחד לא צריך משהו, ככה אימא אמרה, אפשר לקחת אותו.

כשהבוקר הגיע, דל המשיך ללכת. אם הוא כבר מת, זה לא משנה. יצא לו פעם לחשוב מה יקרה אם אימא שלו תמות, אבל הוא אף פעם לא חשב על המוות שלו. זה היה רחוק מדי. דל אמור להיות בן שמונה עשרה לפחות, כי הוא כבר לא צריך ללכת לבית הספר. זה כל מה שהוא יודע. הוא יכול להיות בן שמונים עכשיו ולא תהיה לו שום דרך לדעת כי הוא לא ראה אף פעם מישהו בן שמונים.
החיים שלו הם כמו בית ספר בלי שעון. יכול להיות שנשארה דקה אחת ויכול להיות שנשאר נצח. כל מה שיש לעשות זה להעביר את כל הזמן במתח של הדקה האחרונה.
הוא יכול לחזור למקום בו הוא מצא את הכסף. הוא יכול לעזוב את התפקיד ליד מסננת הדם. הוא יכול לשכור גג שלם ממנו רק יסתכל על השמיים ועל האנשים למטה, כמו שעשה עד עכשיו.
אבל עד עכשיו הוא נחשב חי.
היו לו עוד עשרה דברים לעשות. ברגע שיתחיל כל העיר תדע. האנשים שאיבדו את הכסף, האישה שירתה בו על הגג, אימא שלו, הבוס ורוגן שאימא זורקת עליו עציצים.
ברגע שיתחיל הוא מת. כמו עכשיו.
אז מה זה משנה? אולי הם פשוט יתעלמו מקיומו, כמו שעשו עד עכשיו.

אף קרן שמש לא חדרה את ענני הערפיח שכיסו את העיר. הרחוב היה מלוכלך כמו תמיד ופס נוזל עם ריח חשוד חצה אותו בקו עקום.
דל תהה האם אנשים אחרים מרגישים שזו התחלה חדשה.
דל תהה אם מישהו יחליק על שביל הדם מאחוריו.

טוב אני חושבת שזה דיי לא עובד :S
אז שאלה : זה אפשרי לסגור/למחוק קבוצה?

אני יודעת שהבטחתי לכתוב עד יום רביעי, אבל הייתי קצת עמוסה. עד יום רביעי הזה מקסימום. כבר יש לי את הרוב :)

אוקיי נמאס לי לחכות שנים...
Stingray תשלח את החלק הראשון בקרוב ^^

וואוו זה כלכך ננטש...
שנה עד שמצאתי את הקבוצה...
מטרקיס- יש לך עוד יומים או שפשוט נעבור ישר לStingray...

תקשיבו אני לא כתבתי אף פעם ...אז כמה עמודים זה הולך להיות??ולא לפתח ציפיות ממני.......

אפשר לבסס את ההתחלה על ספר מוכר ,נגיד שהמשיך לא משהו...ואז כל אחד ימשיך את החלק שלו.....

אף אחד
לא לוקח
את ההתחלה.


מה עושים? T~T

היי נרשמתי....ממ אני רוצה קחת את הסוףף!! רק לא את ההתחלה....מ מתי מתחילים ..אגב למי שהביא תרעיון ,אחלה ריעון!!

אני מה זה לא סגורה על היכולת שלי לכתוב סיפורים.. אבל ממש בא לי.. אז לא יודעת.
אבל זה רעיון ממש מגניב, ואני חושבת שבאחת מהתחרויות גיבוש כבר היה את זה.

תרשמי אותי בשביעי :)

אגב חוקים, אפשר להוסיף כאלה לגבי טוויסטים בעלילה וזה? העמדות של הדמויות והמצאות של דמויות חדשות? נראה לי שזה יהיה נורא לא הגיוני אם תבוא דמות חדשה או יותר בכל חלק.

זה רעיון נורא נחמד, אני רק חייבת להזהיר שניסו את זה בעבר בסימנייה, ואפילו די הרבה אנשים זרמו, אבל בסביבות החלק השמיני אנשים התחילו לשכוח ולא לכתוב וזה גסס. כמו כן, רצוי לתת הגבלת זמן לכתיבה. נגיד שבוע לכל אחד. כדי שלא יחכו נצח לכל חלק. אגב, תרשמי אותי בחלק השלישי.