חמש בבוקר אבא קם לעבודה, לפני שהוא יוצא הוא עושה סבב לבדוק שכולם חיים. אותי הוא לא בודק יותר כי אני ילדה גדולה וישנה עירומה בלילה, הוא בודק רק את אחותי הקטנה, היא עדיין ישנה עם בגדים. השעון המעורר התחיל לצעוק בשש בבוקר. אמא קפצה מהמיטה בשש וחצי, ירדה במדרגות, פתחה את דלת חדרי כדי שלא איאחר את ההסעה של בית- ספר, מפתח הדלת היא קראה לי לקום ולא עזר כלום, לכן התקרבה למיטה ושמה ידה על כתפי וקראה לי שוב לקום כי יש לי רק עשרים דקות להתארגן. אמא התעצבנה ויצאה מהחדר "שוב היא דיברה בטלפון עד מאוחר, אני אראה לה מה זה!", היא מלמלה לעצמה. כולם יצאו לעבודה ולבית ספר, ואני נשארתי לבד. באחת וחצי בצהריים אחותי חזרה מבית-ספר, היא דפקה על דלת חדרי לשאול לגבי ארוחת צהריים וכשלא עניתי לה אחרי שלוש דפיקות היא פתחה את הדלת, היא ראתה אותי במיטה ומהר סגרה את הדלת בשקט. כשאמא חזרה מהעבודה היא שאלה את אחותי איפה אני וכשהאחרונה אמרה שאני עדיין במיטה אמא רתחה מזעם. עקביה נקשו במדרגות השיש היא פתחה את דלת העץ המובילה לחדרי החשוך והמחניק ובתנועת יד מהירה העיפה את השמיכה מעליי. עוד לפני שהספיקה להבין מה היא רואה "אין לך גבולות!!!" היא פשוט השתוללה, הלב שלה פעם בקצב מסחרר ועיניה רשפו אש, ופתאום, לאט לאט הכל התחיל להירגע, עיניה התחילו לראות יותר בבהירות. שם, על מזרון הפוטון שסחבתי בוקר אחד מחדרו הנטוש של אחי שכבתי מכורבלת כולי כמו עובר לבושה בכותונת לילה לבנה ילדותית, כל הסדינים היו לבנים, צחורים, טהורים, ספוגים בדם, בדם שלי. אמא וסבתא תמיד קראו לי נסיכה אז כנראה היה זה דם מלכותי שהכתים את הסדינים. היא הסתובבה ויצאה מהחדר, סגרה את הדלת ועלתה למעלה למטבח. היא הוציאה את כוס הזכוכית שהיא אהבה ומזגה לעצמה קולה. היא גמעה מהנוזל המתוק כאילו זה הדבר האחרון שייכנס לגופה במשך עשרים השנים הקרובות. היא הניחה את הכוס על השיש והחלה לצעוד לעבר החדר שלי. הרגליים שלה קצת רעדו אבל היא התעלמה מזה. היא ירדה במדרגות, אוחזת בחוזקה במעקה הברזל, עקביה נקשו בשקט בשקט במדרגות השיש, היא פתחה את דלת העץ ועמדה בפתח. היא הציצה לעברי ואני עדיין הייתי שם. התריסים היו סגורים למחצה, נותרו רק כמה חריצים ששפכו אור קלוש אל תוך האפילה. אמא צעדה כמה צעדים פנימה ונעצרה, היא לא הורידה את עיניה ממני. לבסוף, היא הגיעה עד המיטה והתיישבה בפינה שעוד נותרה נקייה. ברגע שהיא התיישבה על המיטה היא לא הביטה בי יותר, היא בהתה בקיר הריק שממול. ככה היא ישבה עד שאבא חזר מהעבודה. שש וחצי בערב אבא פותח את הדלת הראשית הגדולה, אור נשפך פנימה. אבא אהב שהבית כולו מואר. כשהוא סגר את הדלת האור נשאר בחוץ והוא התחיל בקרב נגד החושך. הוא הדליק את כל האורות, עד שהוא היה מרוצה מהתוצאות. "הלו, מישהו בבית?" , הוא קרא במעין קול אדיש מצחיק, זה תמיד הצחיק אותי כשהוא היה עושה את זה. הפעם לא היה שם אף אחד שיצחק או יענה. הוא עלה למעלה לחדר השינה שלו ושל אמא וכשנוכח לדעת שהחדר ריק הוא ירד לקומת הכניסה וירד עוד קומה. החדר שלי הוא הראשון שליד המדרגות. הוא נכנס פנימה וכשראה את אמא נבהל. "מה את עושה פה? היא ישנה... תצאי...", הוא הביט בה כמו שמסתכלים על משוגע. הוא התקרב עוד קצת ואז הוא ראה את הסדינים. בלי לבזבז זמן מיותר אבא יצא מהחדר, עלה למטבח והתקשר לאמבולנס עם רופא שייקבע את מותי. באותו זמן אמא עדיין ישבה על הפינה הנקייה שלה ובהתה בקיר הריק, ואבא יצא החוצה לשבת באוטו שלו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה