פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1592 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים עננים - פרק שלישי. לינוש :)
פרק שלישי:
טוב עד כאן, אני לא מסוגלת להמשיך לספר לכם עוד, מכיוון שזה פשוט כואב מדי. אם רק הייתי יכולה לחשוב אז על דרך להתגבר על כל מה שקרה לי בהמשך, אולי לא הייתי במקום הנורא הזה היום. או שאני רק מנסה לחשוב על דרכים שהיו לי, כדי למנוע את כל הכאב הזה שנגרם לי. אני פשוט מיואשת, אני מרגישה שאני כלואה בגוף של עצמי, שנמצא במקום הדוחה והמפחיד הזה, ואני נגעלת מהתחושה הזאת. פשוט בא לי לקרוע את עצמי מגופי, ולהמריא גבוה גבוה לשמיים הכחולים, בעלי העננים המדהימים והרכים. לשכב לי בנחת על ענן לבן ורך כצמר גפן, ולהתנתק מהמציאות הנוראה הזאת לעד. כל כך רציתי לא להרגיש כלום, לא לחשוב על שום דבר בעולם, להיות כמו ענן חסר דאגות ולא לסבול בכלל. כמה שזה כיף להיות פשוט ענן, ענן בעל צורה כלשהי, או ענן בעל צורה לא מוגדרת, או סתם ענן קטן שרק נולד. אני רוצה להיות ענן! אני רוצה לחיות גבוה גבוה בעננים, להרגיש את הרכות שלהם בכל תא ותא בגופי, ולהיות ענן בעצמי. אוף, אני שוב מרגישה את הדמעות זולגות על לחיי, בזמן האחרון קשה לי יותר ויותר לרסן אותן. בזמן האחרון אני רק בוכה כל הזמן, בוכה ובוכה ורק בוכה, נראה שכבר שכחתי איך מחייכים. המחשבות הרעות האלה מעיקות עלי מאוד, הן נכנסות לי לראש, ולא יוצאות משם. בקצב הזה אני באמת אשתגע, ואני רוצה להאמין שאני לא פסיכית, בכל אופן עדין לא. איך יוצאים מהדיכאון הזה, אני לא יודעת את התשובה לשאלה זו, וזה רק גורם לי להרגיש עוד יותר גרוע. הדמעות ממשיכות לזלוג מעיניי, ואני כבר לא מנסה לרסן אותן. שוב אני מתחילה לרחם על עצמי, למרות שאני יודעת שרחמים עצמיים רק מראים על חולשה, ואני רוצה להאמין שאני לא חלשה. אני רוצה להאמין בהרבה דברים, אני רוצה לחשוב על עצמי רק דברים טובים, להאמין שבאמת יש לי סיכוי לצאת מהמקום הזה, לצאת מה"בית חולים לחולי נפש" הזה! לשכוח מהסיוט הזה לעולמים! ושוב אני מתחילה לבכות, וכמות הדמעות שיורדות לי מהעיניים היא פשוט לא אפשרית. אני מתפלאת איך נשארו לי עוד נוזלים בגוף, אם אני בוכה כל כך הרבה בזמן האחרון. אני חושבת שכמות הדמעות שלי היתה יכולה למלא את הכינרת, רק חבל שדמעות הן מלוחות. אני מנסה להירגע, אך לא מצליחה, לדמעות כנראה יש חיים משלהן, והן לא מקשיבות לי. המקום הזה כל כך נורא! כל כך מפחיד! כל כך קר! כל מי שנמצא פה הוא פשוט חסר לב וחסר רגש! לאף אחד לא אכפת ממני באמת, כולם פשוט שונאים אותי!!! אני פורצת בדמעות שוב, והפעם הזרם שלהן רק מחמיר. כמה אפשר לבכות?! כמה כבר נוזלים הוצאתי מגופי במשך הזמן הזה? אני ממשיכה לבכות, וכבר לא מנסה להירגע. אני אתן לעצמי לבכות בשקט, אולי זה יעזור לי. דמעות באמת עוזרות, הן עוזרות לשחרר את כל הכאב מהלב. יחד עם הדמעות יוצא גם הכאב, הכאב הבלתי נסבל, הכאב שגורם לי לרצות להתאבד. פשוט ככה, להתאבד! לא לחיות יותר! לא לחיות! לא לחיות! אני לא רוצה לחיות! אני רוצה למות! למה אני חייה בכלל?! למה?! למה?! אני מתחילה כבר לצעוק, והמילים יוצאות לי מהגרון עם כל הכאב שבעולם. הנה אני שומעת את קולה של האחות, או שאני לא יודעת איך אני אמורה לקרוא לה, ואני יודעת שהיא הולכת לעשות לי עכשיו חיסון הרגעה. לא רוצה חיסון! אני לא פסיכית! אני פשוט מיואשת! אין תקווה! אין יותר תקווה בעולם הזה! אני פשוט יודעת שאין לי תקווה! הדלת של החדר הנורא הזה נפתחת, ונכנסת האחות. לפני שאני מספיקה לומר משהו, היא תוקעת לי את המזרק לתוך הוריד, ואומרת:"זה ירגיע אותך חתיכת פסיכית", ויוצאת מהחדר במהירות, כאילו מתוך חשש שאני אתפרץ עליה עכשיו. היא קראה לי חתיכת פסיכית! היא קראה לי פסיכית! לא! לא זה לא נכון! אני לא פסיכית! הדמעות שותפות את פניי, ואני לא מנסה לעצור אותן. אני רק מחכה בסבלנות לרגע שבו אני אירדם, ולא אוכל עוד להרגיש את הכאב הנורא הזה. אולי באמת עדיף שאני אשן, ולא ארגיש כלום, פשוט אשן שינה של כמה שעות טובות ולא אבכה יותר. טוב בזמן הלא ארוך שנשאר לי עוד להיות ערה, אני אנסה לספר לכם עוד כמה דברים מאותו יום. אז ככה, אחרי שיעור אזרחות, שבו לא הקשבתי למילה ממה שאמר המורה לאזרחות יוסף, המשכתי להרגיש מבואסת בגלל הריב עם לורין. לורין יצאה להפסקה יחד עם שתי הרכלניות לימור ועדן, כאילו שהיו חברותיה הטובות ביותר מאז ומתמיד. אני יצאתי לבד מהכיתה, והרגשתי ממש ריקנות בלעדיה. הייתי זקוקה ללורין, למרות שהיא פגעה בי כך, היא הייתה חברתי הטובה ביותר, ואני פשוט לא יכולתי בלעדיה. לורין כנראה או שלא שמה לב למבטים המתחננים ששלחתי אליה, או שפשוט התעלמה ממני בכוונה. היא היתה לגמרי עסוקה בשיחה עם לימור ועדן, שממש שיחקו טוב את תפקיד החברות הטובות, ולורין נראיתה פשוט מאושרת בחברתן. נאנחתי בעצב, והלכתי לשבת על ספסל לבד. המשך היום עבר עלי בבדידות גמורה, הרגשתי כאילו כולם פשוט נגדי, כאילו כולם החליטו לא לדבר איתי כלל. הלכתי לבד לעבר תחנת האוטובוס כדי לנסוע הביתה, וחיכיתי לקו 10, שאיחר כמעט ברבע שעה. בזמן שחיכיתי לאוטובוס, נזכרתי בצחי, הנער שפגשתי היום בבוקר בתחנה. כל כך רציתי לראות אותו עכשיו, משום שהוא היה בעצם הבנאדם היחיד, שנהג כלפי היום בנחמדות, ולא פגע בי ולא ניסה להשפיל אותי. הרמתי את עיניי שוב לשמיים, בדיוק כמו היום בבוקר, וחיפשתי ענן נחמד ומעניין שאוכל להביט בו, עד שיגיע האוטובוס. לפתע כמו ביד הגורל, שמעתי קול מוכר אומר:"אלן? זאת את?". הסתובבתי בבת אחת לעבר הקול, וראיתי את אותו הנער של הבוקר, צחי. ליבי החל לפעום במהירות, וההתרגשות שאחזה בי למראה פניו, ולמשמע קולו, הפתיעה אותי. ניסיתי להבין מדוע אני כל כך מתרגשת ממנו, ולא הצלחתי לפענח זאת. לא יכול להיות שהייתי כבר מאוהבת בו, משום שרק פגשתי אותו, ואינני מכירה אותו כלל וכלל. "צחי? ואו איזו פגישה! מה אתה עושה פה?" שאלתי בתדהמה. צחי נראה מאושר לראות אותי, הוא חייך אלי בחיוך החמוד שלו, וענה:"זה פשוט מדהים שפגשתי אותך עכשיו! ת'אמת בדיוק חשבתי עליך, וחיכיתי לאוטובוס כדי לנסוע הביתה". אני חושבת שבאותה שנייה כאשר הוא אמר:"ת'אמת אני בדיוק חשבתי עליך", הלב שלי התהפך לפחות 4 פעמים בחזי. הבטתי בו ולא יכולתי להפנות את מבטי, העיניים שלי לא נתנו לי לעשות זאת. צחי הביט בי במבט שחורר אותי מבפנים, כאילו שגם הוא לא יכל להפסיק להביט לתוך עיניי האפורות ירוקות. "יש לך עיניים נורא יפות, קשה לי להפסיק להביט בהן, מרוב שהן מדהימות כל כך" אמר צחי פתאום, ללא כל קשר. חייכתי אליו חיוך מאושר, מבלי לחשוב שאני חושפת את הגשר שעל שיניי. "תודה. ממש חמוד מצדך לומר את זה. תגיד אתה לומד פה באיזשהו בית ספר באיזור?" שאלתי אני והבטתי לתוך עיניי הדבש שלו. צחי חייך וענה:"כן, אני לומד בבית ספר "אורט", ואיפה את לומדת?". חייכתי גם אני ועניתי:"ואללה? אתה לומד ב"אורט"? אני לומדת בבית ספר ליד, "מקיף ה'". אז למה לא עלית איתי לקו 95 היום בבוקר, אם הוא גם מגיע לבית הספר שלך?". צחי הביט בי במבט ממוקד, ואני הרגשתי ממש לא בנוח תחת מבטו, קוויתי שהשיער שלי, היה לא יותר מדי פרוע. צחי המשיך להביט בי וענה:"לא עליתי איתך, כי לא רציתי להפריע לך ולחברתך. אם אני לא טועה קוראים לה לורין, נכון?". כאשר צחי הזכיר את שמה של לורין, הרגשתי את הכעס עליה חוזר. ניסיתי לא להביע רגשות בפני צחי, והעמדתי פנים כאילו לא קרה דבר. "אוי איזה חמוד. למה נראה לך שהיית מפריע לנו? וכן קוראים לה לורין" עניתי וחייכתי, בלי לפחד שצחי יראה את הגשר שלי. צחי רצה לענות דבר מה, אך ממש באותו רגע קו 10 עצר מולי בתחנה, ואני שאלתי את צחי:"אתה גם עולה לאוטובוס הזה?". צחי הביט בי וענה בשמחה:"כן גם אני עולה". חייכתי לעצמי באושר ועליתי לאוטובוס ראשונה. הושטתי לנהג את הכרטיסייה שלי, והוא ניקב לי עליה. לאחר מכן הלכתי לסוף האוטובוס וישבתי במקום הלפני אחרון, בתקווה שצחי ישב במקום הפנוי לידי. צחי עלה אחרי, ולא איכזב, הוא אכן ישב לידי. כל הדרך דיברנו וצחקנו, ואני נורא נהנתי בחברתו. כמעט ששכחתי מכל הריב עם לורין, מפני שעם צחי היה קשה לחשוב על משהו אחר. האוטובוס נעצר בתחנה שלנו, ויצאנו ממנו ביחד. אחר כך הוא חייך אלי ואמר:"אז מחר באותה שעה כמו היום בתחנה, אוקי? בי אלן". חייכתי אליו ועניתי:"כן מחר באותה שעה, בי צחי". צחי הלך ואני הלכתי לעבר ביתי, הייתי כל כך מאושרת שהייתי בטוחה ששום דבר לא יכול להרוס לי את מצב הרוח הנפלא שהיה לי. אך מסתבר שטעיתי, משום שבבית הרסו לי את מצב הרוח מהר מאוד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-2 חודשים אני גם אקנה את הספר, כאילו דההההההה!!! Silver (ל"ת)
-
לפני 14 שנים ו-2 חודשים ואו אני ממש צריכה להמשיך את הסיפור הזה... נעלמה לי ההשראה ואיבדתי את עצמי באמצע :( לינוש :) (ל"ת)
-
-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים אני כבר מת לדעת איך היא הגיעה לבית חולים לחולי נפש! לידור
גם הפעם, הכתיבה שלך מעולה, מותחת ומודרנית.
אני בטוח אקנה את הספר שלך כשתוציאי אותו לחנויות ;)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים חחח רק בישבילך אני אוציא את הספר הזה בחנויות XD לינוש :)
-
-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים וואו! עיניים משתנות
את כותבת ממש יפה. הכתיבה שלך מותחת מאד. אני כבר מחכה לפרקים הבאים. :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-2 חודשים :) לינוש :)
-
-
