-תכתוב משהו.
-לא, מוח. תעזוב אותי במנוחה.
-טוב, אם אתה רוצה.
-...
-...
-טוב נו, לא לגמרי.
-אהא.
-כלומר, אני כן צריך אותך כדי לחיות, וכזה.
-אז אני מינח שתרצה שלא אעזוב אותך במנוחה.
-נו...
-תכתוב משהו.
-לא. אין לי מה.
-תכתוב משהו.
-לא.
-תכתוב משהו?
-לא.
-ומה אם - - ?
-תפסיק עם זה.
-עם זה שאתה צריך לכתוב משהו? כי אתה צריך.
-פשוט... תחשוב על משהו אחר.
-אה, אין שום בעיה. יש לי המון דברים אחרים שאנחנו יכולים לחשוב עליהם.
-יופי.
-מה השעה? תבדוק.
-הנה... בדקתי. חמישה לארבע.
-יופי.
-עכשיו אנחנו יודעים מה השעה.
-כן.
-זה חשוב.
-כן.
-...
-תכתוב משהו.
-אולי די?
-בסדר, בסדר.
-כל דבר אחר, באמת. פשוט... אין לי ממש מצב רוח לכתוב, אוקיי?
-אני לגמרי שומע אותך. היי, זוכר את הפעם ההיא שההוא נופף לך ברחוב ולא זיהית אותו אבל נופפת לו בכל זאת, ובסוף התברר שהוא נופף בכלל למישהו שעמד מאחוריך?
-נו מה יהיה?
-רק מעלה זיכרונות.
-אבל למה תמיד אלה זיכרונות בררת המחדל שלך?
-שמע, אני לא אחראי על זה.
-אתה דווקא לגמרי כן.
-תכתוב משהו.
-מה יהיה עם זה אבל?
-לא שאני לוחץ או משהו, אבל לא כתבת כלום כבר לא מעט חודשים. אני לא מומחה או משהו אבל יכול ממש להיות שלא תכתוב כלום תאבד לחלוטין את מעט הכישרון שעד נשאר לך.
-זה דווקא נשמע כמו הרבה לחץ.
-רוצה לחשוב על משהו אחר?
-רק... בלי לחץ. משהו סתם.
-מאיפה מוגלי השיג תחתונים?
-לכל הרוחות, מוח...
-לא, כלומר... ברצינות, הוא טכנית אפילו לא ממש צריך אותם.
-אין לי שום צורך בזה. משהו אחר.
-אתה אף פעם לא מפסיק למחוא כפיים, אח שלי.
-אני... מה?
-פשוט המרווח בין מחיאה למחיאה גדול יותר.
-סתום תפה.
-יש מצב שאתה תמות בשרי?
-אני באמת לא במצב רוח למחשבות מהסוג הזה.
-אה, מעולה, יש לי עוד המון הצעות.
-בבקשה.
-מוות.
-...
-...
-מה אתו?
-אה, סתם. בכללי.
-למה אתה עושה את זה?
-תבדוק מה השעה.
-בדקתי.
-שוב.
-הנה... הסתכלתי בטלפון.
-עדיין, אתה לא ממש זוכר מה ראית שם, לא?
-...
-בדוק שוב.
-ארבע.
-ארבע בדיוק?!
-כן.
-וואו!
-כלומר...
-מה הסיכויים שבדקנו בול על שעה עגולה?!
-לא... לא כאלה רעים.
-בכל זאת.
-סתום.
-תכתוב משהו.
-אני לא יכול, טוב? לא יכול. ניסיתי. באמת שניסיתי. אתה הרי היית פה כל הזמן הזה, אתה יודע שלא הצלחתי!
-למה?
-מה למה?!
-לא, בוא ונחשוב על זה באמת.
-נו...
-אולי אין לך באמת כישרון? אולי אתה סתם אפס? אולי אתה עצלן?
-למה שתדבר ככה אל עצמך?
-אתה מדבר ככה אל עצמך.
-אוף, די עם זה.
-אני יודע!
-לא.
-למה שלא - -
-אני לא עומד לכתוב על זה.
-זה ממש לא מה שהתכוונתי לומר. אתה מעליב אותי.
-אז מה התכוונתי להגיד?
-שתחשוב על זה...
-כן?
-ו... ושאז תכתוב על זה?
-לא יעבוד לך.
-טוב.
-רוצה לחשוב על משהו אחר?
-על מה?
-לא יודע. אבל זה לא שיש לך ברירה.
-למה אתה מתכוון?
-טוב, אתה אף פעם לא ממש מפסיק לחשוב, נכון? ואם אתה לא חושב, אתה חושב על זה שאתה לא חושב. ואז אתה חושב על זה שאתה חושב על זה ש - -
-הבנתי, תודה.
-כלומר, אם היה לך משהו לעשות, היית חושב עליו.
-אבל אין לי מה לעשות, נכון?
-אולי...
-לא. לכתוב.
-טוב, עקשני.
-שים מוזיקה או משהו.
-בבקשה.
-למה שוב פעם את "סשה בפסז'" של יוני רכטר? למה זה קשור, לעזאזל?
-לא יודע, זה נדבק לי כאן לכונן, זה תמיד קופץ.
-נו, אז תוריד אותו.
-למה, לא מתאים?
-מאוד לא מתאים.
-אז באיזה מצב רוח אתה?
-אני לא יודע.
-בדיוק. ולכן שירים מהסוג הזה מתנגנים, עד שתחליט על מצב רוח של שירים, אדוני הצעיר.
-למה שתדבר אליי ככה? זה די מטריד.
-לא יודע, זה אתה שמדבר אליך ככה.
-אוף, די. שים איזה משהו אחר.
-הנה.
-פרסומת לAIG ? באמת?
-זה מה יש, אמרתי לך.
-נו, שיהיה...
-שמע, אם כבר מדברים...
-אני לא עומד לכתוב כלום היום, שכח מזה.
-אני פשוט אמשיך להציק לך עד שתעשה את זה.
-הנה, הנה!!
-...
-...
-הנה! כתבתי. מרוצה? שמח? מרגיש תחושת סיפוק כלשהי?!?!
-...
-נו?
-קצת חוזר על עצמו, לא חושב?
-לעזאזל...
-כלומר, זה לא הכי טוב שלך, נכון? קצת מובן מאליו. יותר מדי הומר עצמי ששובר את הקיר הרביעי, אבל לא באמת, וגם לא מאוד באלגנטיות.
-פשוט... כתבתי. הנה. רואה? מבין למה לא כתבתי. אבל בכל זאת עשיתי את זה, בשבילך. כדי שתעזוב אותי בשקט. מוכן לעשות בשבילי את הדבר האחד הקטן הזה?
-... כן.
-תודה.
-...
-...
-אחי, אף פעם לא היית בפתח תקווה.
-מה נסגר אתך?!?!
-מה נסגר איתי? אתה זה שאף פעם לא היה בפתח תקווה. מאיפה אתה יודע שיש בכלל פתח תקווה?
-אני שונא אותך.
-תכתוב משהו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה