ביום שני קשה לקום. גם בשלישי. על ראשון- בכלל לא מדבר. ברביעי אני מתחיל להרגיש טוב יותר. התקווה באף, מריח אותה, ובחמישי עוד לפני שש כבר מזנק מהמיטה, מוציא את האויר בצורה חדה מהחזה, לפעמים מוסיף חצי נהמה. הירוק העדין מחייך אליי מבחוץ. מהחלון. חוטף אספרסו אחד מהמכונה, שותה אותו כשהמעיל כבר ביד השנייה. יוצא החוצה, מדלג במדרגות כאילו יום חג. עולה על האופנוע ודוהר עליו לים. נעצר בחוף הלא מוכרז, מתנחם שעדיין מוקדם. אין אנשים, רק שחף או שניים. עם הקסדה ביד הולך מהר, מריח ים, מתכופף ומרים צדף. מנקה אותו קצת בין האצבעות, מכניס לכיס. מחייך לעצמי. סיוון רוצה את הים, תמיד רצתה. כבר אז לפני שנים, הבטחתי לה שאביא לה. עולה מהר ונוסע לשכונה שלה, לרחוב, לבניין, ובשקט בשקט שם את הצדף בתיבה.
אני עושה את זה משהו כמו שלוש שנים. כל יום חמישי. כמו מטורף.
"אחי היא עברה הלאה, היא לא זוכרת מי אתה", אומר שי.
"היא בטח בכלל לא רואה את זה בתיבה", אומרת רונה.
ואני בשלי. יודע שסיוון רואה את הצדף, כל חמישי. שהיא רואה את הים. שהיא מחייכת לעצמה את החיוך המתוק עם השיניים היפות. שהיא עדיין אוהבת אותי. ככה קבוע- חמישי, שש, קפה, נסיעה, צדף, תיבה. ברוח, בשלג, בשרב. לא רואה בעיניים. רק את ההסכם הקטן הזה, שבעצם אף אחד לא באמת סיכם.
לפני כמה שבועות עושה את המסלול הקבוע. בדרך כלל לא נתקל בשכנים שלה, או באנשים בכלל, אז מופתע לראות איש זקן על הספסל מתחת לבניין. מנדנד מקל הליכה ביד, מוקף בציפורים של בוקר. אומר לי "בחור בוא, בוא לכאן רגע". יש לו מבט טוב ורך, אבל זה כל כך לא שגרתי שאני מוצא את עצמי מהסס. קופא במקום, מסתכל ימינה ושמאלה. חונק את הצדף ביד, מפחד לשבור אותו. מתקרב אליו לאט, מתיישב לידו. הוא מחייך.
"אתה לא נראה כמו דוור", הוא אומר וקורץ לי בעין טובה ושובבה. אני משתחרר וצוחק יחד איתו, פורק קצת מהמתח.
"אייזיק", אומר ומושיט לי יד.
"איתן", אני מושיט לו גם.
"מה אתה מחפש כאן בכל חמישי, איתן?"
"אתה רואה אותי בכל חמישי?", אני אומר וקצת נלחץ.
"גם אתה, אם תראה את השמש זורחת בכל בוקר, מהר תתפוס שזה הרגל ותצפה לזה, לא?", אומר וקורץ שוב.
"כן, מניח".
"נו", כבר היה קצר-רוח.
סיפרתי לו. הוא שתק. נראה מאוכזב ממני. בהה באופק.
"מה?", שאלתי.
"גבר שאוהב אישה- בא ואומר לה".
"אני אומר לה!"
אייזיק הרים את הקול, ממש בעצבים. "אתה לא אומר לה, אתה משחק משחקים!"
לא הבנתי למה לקח את זה ככה. למה הוא כועס עליי?
"ללכת אליה ממש? להגיד לה?"
"גברים אמיתיים לא מדברים בצדפים". אמר וקם לאט, באכזבה. התרחק והתרחק והשאיר אותי על הספסל. שם לי ענן שחור גדול על שלוש שנים. שלוש שנים שלמות. קמתי בעצבים, ממלמל לעצמי, מתקרב לתיבה שוב לשים את הצדף. גברים אמיתיים לא מדברים בצדפים. מניאק. לוקח נשימה עמוקה, מלטף את הצדף בכיס. ברגליים רועדות כמו של ילד מפוחד אני צועד צעד ועוד צעד לכיוון הבניין. קומת קרקע, זוכר היטב. הלב מתהפך, יורד לבטן וחוזר למעלה. מקיא או מתעלף, תכף. אחד מהשניים. נושם עמוק ודופק על הדלת עם הצדף תפוס בתוך האגרוף. מרגיש מפגר ורוצה ללכת, אבל אז פותחת את הדלת בחורה צעירה עם שרוול ורסטות. מחייכת חיוך מוזר. עייף. "אפשר לעזור לך, חמוד?"
"אממ... גרה... גרה כאן סיוון?"
"אני נראית לך כמו סיוון?". בת אלף.
"היא גרה כאן פעם", פתאום אני נעשה לא בטוח... אולי מהבלבול זה בקומה למעלה?
"סיוון מתה, נשמה".
"היא מ---ה?" אני כמעט מקיא את הגוף החוצה.
היא ממשיכה להגיד דברים אבל אני לא מקשיב. משהו על זה שאני נראה מופתע.
היא מצטערת אם הייתה צריכה להיות יותר עדינה.
זה קרה כבר די מזמן, או משהו כזה.
יש לי בליל בראש. הכל שוחה בהכל.
אני מתרחק כמו זומבי מהדלת.
מריח ריח רעיל של ים.
סיפור קצר שכתבתי מתישהו והנה, אוזר אומץ...
תודה ליקרים שעזרו בהגהה ובדחיפה :-)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
