ארבעת החודשים האחרונים היו עמוסים בעבודה, בעשייה, בלמידה, באנשים, המון אלכוהול ולא מעט שיט. אי אפשר לומר שלא עשיתי כלום. עשיתי די הרבה. התקדמתי בפן המקצועי, הכרתי אנשים חדשים ואיתם הזדמנויות חדשות.
הכרתי אנשים ששווים את הזמן שלי, את האנרגיות שאני נותן, את ההשקעה. הכרתי אנשים שמעריכים אותי ואשכרה רוצים להיות בחברתי, שמקבלים אותי בדיוק כמו שאני. מצאתי בית שני, מצאתי מקום מפלט, מקום לבוא אליו ולנקות את הראש, לנוח.
התחלתי עבודה חדשה, ועבודה חדשה נוספת בדרך. אני מרוויח כסף, חזרתי למסלול החיים אחרי שנה של ריקבון.
שום דבר שהזכרתי למעלה לא מעניין אותי. בכלל. מדהים כמה קרה בארבעת החודשים האחרונים ויותר מדהים איך שום דבר לא השתנה. שום דבר חשוב, בכל אופן. אצלי בראש הבלאגן עדיין קיים, הקרבות לא פוסקים והמלחמה לא נגמרת. זו מלחמת התשה ואני עייף, אני כל כך עייף. החשק שלי לחיות דועך עם כל שניה שחולפת וכל יום שעובר משאיר אותי תשוש יותר.
זו מלחמה שאין לי שום רצון לקחת בה חלק. זו אחת מאותן בעיות שנאלצים להתמודד איתן כשחיים עם דיכאון. זרקו אותי לזירה להלחם על חיי, קרב ועוד קרב ועוד אחד ואין לזה לסוף, אין רגע של שקט.
החלק הכי נורא זה לצפות בעצמך שוקע ולהבין שאין לך רצון לפעול כדי לשנות את המצב הקיים.
אני לא באמת חי. אני שורד את היום ומחכה ליום הבא כדי לשרוד גם אותו.
הריקנות והבדידות, האפתיות, הדיכאון הנוראי הזה, המחשבות האובדניות, הרצון לסיים את החרא הזה, לאן עוד אגיע? אני לא רוצה להגיע לשום מקום. אני לא רוצה כלום. כל מה שאני מבקש זה שקט.
אני לא מתכנן להישאר כאן עוד הרבה זמן.
יש לי הרבה מה לכתוב, מפני שבאמת קרה המון, אבל הראש שלי כל כך מבולגן, אני לא מצליח לסדר את המחשבות כמו שצריך, אין לי מושג מאיפה להתחיל. אולי עכשיו זה לא הזמן. נדמה שזמן זה כל מה שיש לי, אולי הקטע הקצר הזה הוא ירית הפתיחה. אני מקווה.
4:20 לפנות בוקר ואני לא מצליח להרדם. והנה אחרי חצי שנה שלא כתבתי יצא משהו, גם אם מדכא. אבל גם זה בסדר, כי לדבר על זה כבר נמאס. נדמה לי שהקטע הזה הוא יותר בשבילי אז אני לא מצפה לתשובות ופתרונות, אל תקשו ותעמיסו על עצמכם בגללי. באמת שאין צורך.
עד הפעם הבאה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
