(בהשראת האוקיינוס בקצה המשעול מאת ניל גיימן)
בבית הכנסת בו גדלתי עמד ארון קודש גבוה ומהודר. כלומר, בית הכנסת בׇיֵשוב בו גדלתי. אף ילד אינו גדל בבית כנסת.
הארון היה יפה; לא מקושט בעיטורים מוזהבים וולגריים, אלא בפשטות, באסתטיות הרגועה של עץ טוב. הוא היה גבוה פי חמישה מקומת אדם, מתנשא כסולם יעקב. עגול היה, כמעט עיגול שלם, הצדדים פורשים כנפיים זה לזה ככרובים, קרובים, כמעט ונוגעים. בראשה זכוכית בצורת להבה, "אש תמיד" שתמיד נראה לי כמו זׇקׇן הפוך, לבן וארוך, כאילו הקדוש ברוך הוא, הדר במרום, עומד בגרוויטציה הפוכה, כמו האנשים האלה בארץ הפלאות - אנטיפאתים, קוראים להם.
למרגלות הארון שטיח כחול שמזכיר לובי של מלון ואת חדר המשחקים אצלי בבית. כאילו שיחקתי שם פעם, עם חבר שלי.
עיקמתי את המצח. הייתי במכונית שלי, נוסע הביתה, לבית שגדלתי בו, בית הוריי, לזכותו של אסון בנאלי משפחתי; אך כבר לא ביתי, ועכשיו - כבר לא תהיה של אף אחד. חמש דקות משם, חשבתי על בית הכנסת. נזכרתי בגומה שמאחורֵי ארון הקודש. הקיר שסיבב את הארון התאים בקעירותו לעיגוליות הארון, רק גדול יותר, כך שאפשר היה להקיף את הארון בשלוש מאות ושישים מעלות. את רוב החלל ניתן היה לראות מתוך הקהל, אך האחור המוחלט היה כמו הצד האפל של הירח, חשוך מעיני כל, לא משנה איפה תשב. תמיד רציתי לדעת מה יש שם, כלומר, ברור שאין כלום, אבל דמיינתי; כבן נוער הייתי מקוה בסתר לבי שאחד הילדים יציץ בנסתר. אך הם רק עלו לנשק את הפרוכת, מסתכלים אחורה לאישור של אבא, ואז יורדים. כאילו הם משכיבים תינוק לישון. הפרוכת כשמיכה ונשיקת לילה טוב כדי שלא בטעות יתעורר.
לנשק את הפרוכת המסתיר, את הוילון, לקדשו לבל יסיטו, לבל יסית המסית. ידוע שהמציץ נפגע, קודש לה' כמו בעל ציץ.
סובבתי את ההגה והמשכתי לנהוג, ובלי לחשוב על כך ידי כיוונו אותי לבית הכנסת, רגל אחד על הגז, רגל אחד על הברקס. אלך לשם עכשיו מהר, אמרתי, אסתכל מהר מאחורי הגומחה. כגחמה. סתם, וזהו. בשבילי כבר אין סיבה אחרת להיות בבית כנסת.
לרוב, בספרים, העולם המופלא הוא בתוך הארון, בפנים במאחור שבעצם לא שם, לא קיים, שממשיך וממשיך, דרך הפרגוד שמוביל לעוד פרגוד, וגליונות התורה משתפלות ומתפתלות ומגילות מגלות נרניה של מעלה לדרי מטה. אבל אני מהארון הזה יצאתי כבר.
חניתי על יד הבניין ויצאתי מהרכב. מי אני כבר מכיר בשכונה הזו. כולם כבר עזבו. יש לי חבר אחד, שגר אז כאן, אולי הוא עדיין- נענעתי בראשי לשלילה. הוא היה בגילי, ארבע או חמש, מה פתאום. איך קראו לו, הוא הלך אתי לבית הספר? פגשתי אותו כאן, נכון? ממש כאן, בבית הכנסת.
אני בן ארבע, מובא לבית הכנסת, ומציץ מתחת לטלית כי אני רוצה לראות את השכינה בין האצבעות של הכהנים; ואבא אומר לא להסתכל, הוא מספר שמישהו ראה פעם את השם והוא מת, וחשבתי שזה שמואל למרות שזה לא.
ישבתי בכיסא, מניד רגל, רגל - שמאל, ימין, שמאל, ימין, מחכה שייגמר.
ואז אף אחד לא היה שם, כנראה שהסתיימה התפילה, והלכתי לשטיח הכחול שהזכיר לי את חדר המשחקים והוצאתי את הקרון הקטן מתוך הכיס והתחלתי לשחק. כעבור כמה דקות הרגשתי בכך שמבחינים בי. הרמתי את ראשי ופגשתי בעיניו הגדולות. "אפשר גם?" שאל ברצינות. העברתי לו את הקרון. לא היה צריך להסביר כללים. הוא התחיל להזיז את הקרון; שנינו רׇכַנּוּ מעליו ועקבנו אחריו בהתעניינות.
כשנמאס לי אמרתי שאני צריך לחזור הביתה. קמתי ללכת, והוא נשאר יושב. "אתה לא בא ללכת הביתה?" שאלתי. "לא," הוא ענה. "אין לי בית." הוא אמר את זה בסתמיות, כדרך שיאמר שאינו אוהב פסק-זמן. "אני ישן כאן."
הסתקרנתי. "איפה?" שאלתי. הוא הלך מאחורי הארון והצביע על השטיח. "כאן," אמר. "אוקיי" אמרתי, והלכתי הביתה.
בשבוע הבא כשהגעתי הוא כבר חכה לי. "עוד ילדים מגיעים?" שאלתי. "לא", הוא ענה. "רק אתה משחק פה". הוא משך בכתפיו. "כל השאר מחכים עד שאבא יאמר שמותר, רצים לאיש-הממתקים, ואז משחקים במבואה. כל הילדים שבתוך האולם מתנועעים קדימה ואחורה ומסתכלים על אבא לראות שהם עושים כמוהו ושהוא רואה אותם עושים." הוא נאנח, ופתאום כעס: "כל מי שמשחק כאן מקבל צעקה מהזקנים", הוא רגז. "איני אוהב את הזקנים!" הוא נעמד על ברכיו והסתכל עלי. "הם קובעים את הכללים של כל המשחקים. צריך לעבוד קשה כדי למצוא משחק שהם עוד לא הרסו ושיהיה כיף".
"רציתי להסתכל על הכהנים," סיפרתי לו, "אבל אבא לא מרשה." "אני תמיד מטייל שם בזמן הברכה", הוא אמר. "אם הם היו רואים אותי על הבמה הם היו צועקים עלי מה אתה עושה שם ומורידים אותי. הם לא רוצים שיהיה שם אף אחד. אבל בברכת כהנים אף אחד לא מסתכל. אני עושה כאילו אני כהן, ופורש ידיים ומברך אותם. "ברוו נאנעע נענעעע", הוא שר, פורש ידיים, כפיים.
"אסתכל בפעם הבאה," הבטחתי, "ואנופף לך."
עליתי במדרגות, דחפתי את הדלת ונכנסתי ללובי. אף פעם לא יצאנו יחד ללובי. בסוף התפילה היו כולם יוצאים לשם, מבוגרים וילדים, ודווקא באולם היה ריק ונחמד.
נכנסתי לאולם. אש התמיד עוד עמד על כנו, אבל רובו דוהה, אפור. הזקן האדום הזדקן, וכבר לא רואה טוב. אנחנו עיוורים מעיניו למרות המנורות שהדלקנו להאיר לו, כדי שהוא יראה אותנו. גם השמיעה התחילה ללכת לו, הישיש. היׇשַן. היׇשֵן. צריך לצעוק כדי שהוא ישמע אותנו. אולי ייקץ. או שמא פן יקץ, אז משכיבים אותו לישון, מסדרים לו מצעים ופרוכת; עוטפים אותו בתכריך ומתפללים לו הספד, כדרכם של הסופדים, בשפה ארכאית ובקול עמוק ואטי, ומתעלם מכל הרע שעשה בחייו, לבושים בשחור ולבן כמו הלוויה.
"הם לא רוצים לשחק אתי," אמר לי פעם. "הם מעדיפים לשחק 'בית' בלי ילדים".
עליתי במדרגות לבימה. ניסיתי ללכת ישר למאחורי הארון אבל צעדי לא נענו לי והובילוני לקדמת הארון, שם נשקתי את הפרוכת. העפתי מבט סביב ומצאתי כיפות כמו של הכותל, לבנות וקשיחות, כמו המדבקות של הלונה פארק או של גן החיות, של "מבקר ליום אחד".
הוא לא לבש כיפה אז, למרות שהיה בבית כנסת. זה מאוד הפריע לי בהתחלה, וזה (שזה הפריע לי) מאוד בילבל אותו. "אבל אני לא מפחד שהשמים יפלו עליי," הוא אמר.
"אתה רוצה להיות חברים?" שאל אותי פעם. "מה זה אומר?" התעניינתי. "סתם," הוא אמר. "להיות חברים". הוא חשב קצת. "אולי שתמיד נשחק יחד. ונדע שאנחנו לא סתם, שאנחנו חברים". "אוקיי," אמרתי.
נשארנו לשחק יחד באותה השבת עד מאוחר, ואז נרדמתי שם על השטיח, באמצע המשחק עם הקרון הקטן. כך דרכם של ילדים קטנים, שנשכבים לישון באמצע, כשהם מתעייפים. זה אנחנו שמלמדים את הילדים שעכשיו צריך לקום, עכשיו צריך לישון.
הוא לא היה שם כשאבא שלי נכנס בריצה מבוהלת והרים אותי. מלמלתי על הילד - הוא אמר שמספיק ודי שטויות ונתן לי מכה על שפתי - אנחנו צריכים לדבר על איך מתנהגים בבית כנסת - אמר ואז הוא בכה וחיבק אותי חזק מדי ובכה. "די לשחק בתוך ארון הקודש, טוב?" הוא מלמל. "לא בתוך," התעקשתי כמו ילד קטן מתוך שינה, "מאחורֵי". אבל הוא השתיק אותי והשכיב אותי לישון במיטה בבית.
בשבת הבאה אבא לקח את ידי בסוף התפילה והוביל אותי החוצה, ישר הביתה. לא ראיתי את הילד.
בשבת הבאה, הצצתי בין אצבעותיו של אבי, מבעד למעטה הטלית, בזמן ברכת כהנים. לא ראיתי אותו שם, עומד בין הכהנים ומשחק "ברכת כהנים". רק שורה של גברים וילדיהם, סבא-אבא-בן דור-דור עומדים ופורשים כפיים עם אצבעות שביניהן אוויר. ואז הלכנו הביתה.
בשבת הבאה אבא לקח אותי לקידוש. הוא העמיס את הצלחת שלי בעוגיות (לעצמו הוא לקח הרינג וקוגל) ואמר לי לאכול. כשהייתי מאובק בסוכר וכזׇיִת מזונות, שילח אותי לעבר ילדי הטופי על מנת 'לשחק עם החברים שלי'. הלכתי לעברם. הסתכלתי מאחורי בחשאיות, וראיתי שעיניו של אבי עוקבות אחרי. המשכתי לעברם.
"היי, יש'ך טופי?" הם צעקו אלי. הזזתי את ראשי לאות 'לא'. "נחפש בפנים", הציע אחד, וכולם רצו פנימה והחלו להתרוצץ על ארבע ולחפש מטמונים.
אף אני רצתי פנימה, אבל למטרה אחרת. תחת הסוואת הילדים הרצים, נכנסתי אף אני להיכל, ורצתי מיד לקדמת החדר. לארון.
לא ראיתי איש.
הסתכלתי מסביב, וניסיתי להשתחל למאחורי הארון, אך קול עצר אותי: "היי, מטומטם, אין שם טופי!" בידיים מלאות שלל הם רצו חזרה החוצה לזרוק טופי על הקיר. עמדתי שם ליד עמוד והבטתי בהם עד שאבי ניגש אלי עם שלושה טופים ירוקים, האלה בטעם תפוח-חמוץ. "תאכל," הוא אמר לי. "אחד, ותשחק עם השניים האחרים." הסרתי את עטיפתו של הראשון והכנסתיו לפי. היה לו טעם ארסי. כמו ארסן, כמו קיא.
זרקתי את השתיים האחרים לעבר הקיר והלכתי הביתה עם אבא.
בשבת הבאה לא הגעתי לבית הכנסת. הייתי חולה, אמרתי.
נכנסתי בצעדים איטיים, עם כיפת-מבקרים לבנה כמו ציץ כהן גדול ביום כיפור, זִקנָה בעצמותיי. פתאום עלץ לבי! -ולא, ריק היה מאחורה, רק פיסה דהויה של שטיח, איפה שהשמש פוגעת בקרניה. התיישבתי מאחוריו, גבי נשען על הארון, רגלי מקופלות עם ברכיים למעלה מפני הקיר שמלפני. השענתי את ראשי לאחור.
"למה עזבת?" שאלתי. "חשבתי שאנחנו חברים."
"אמרתי לך," הוא ענה לי בסבר פנים מרצין. "אני לא גר כאן. זה לא הבית שלי. אתה זוכר? אין לי בית."
"אז מה אתה עושה?" שאלתי. "אני נוסע," הוא ענה. "כשאני מוצא חבר, אני נשאר. כשמעיפים אותי, אני הולך. אני לא חייב להישאר בשום מקום." הוא חייך אלי. "אבל טוב שיש חבר. אני יכול לקבל ממנו דברים." הוא הרים מכיסו את קרון העץ הקטן שלי. "תודה על המרכבה החדשה," אמר. "עכשיו תמיד תהיה אתי, כמו תמונה קטנה של הפרצוף שלך שאני שומר בארנק."
"אבל אתה לא נשארת אתי," עניתי. "כבר שלושים שנה, ארבעים שנה שאני מסתובב במדבר הזה לבד." "זה כי אתה לא זכרת אותי," ענה בעצב. "קויתי שתזכור, אבל שכחת, וכל האותיות לא יהיו אלא דיו. ועוד קויתי שתיזכר, ואז תדע שוב שהגווילים הם השמיכות שלי, ושאני ישן שם, או לפעמים מתחבא, כמו במשחק מחבואים."
"אבל למה הלכת?" קראתי שוב, כמו ילד שמתלונן. "למה לכת?"
"אין למה." הוא משך בכתפיו. "אני הולך לאן שייקח אותי הרוח. זה לא כזה משנה, כי אני תמיד יכול לחזור. פשוט, אני לא שייך לכם, אתה מבין? מנסים לכבול אותי, לקשור אותי בין קטיפה ודלת. אבל אני לא שלהם, וגם לא שלך, למרות שהיית רוצה. אני יותר מזה."
השתתקתי. השתתק אף הוא.
כמה שנים אחרי זה היה לי בר-מצווה. כבר לא אהבתי את בית הכנסת; למעשה, מעולם לא אהבתי אותו שוב. אבל עמדתי שם, על הבימה, וקראתי את ההפטרה. היתה זו שבת ראש חודש, וקראתי: "איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי" - "המתקדשים והמטהרים אל הגנות" - "והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני". אך שבת-חודש זו היתה האחרונה שלי. לא פקדתי שוב את ביתו. לא הייתי עוד ביום הגדול של תורתו, לשמוע הפטרה נוספת על מרכבתו שקמה והולכת לאשר יהיה שם הרוח. האם צעקה "או רוואר" כשעזבה את ההיכל? האם הכהנים שמו לב שעזבה?
"אף פעם לא סיפרת לי אפילו מה השם שלך," מלמלתי. "השם," הוא ענה; "זה ברור, לא? הוא מה הוא תמיד היה." "כן," אמרתי. "וכך גם מה שיהיה, נכון? ובאמת, חזרת אלי אתה עתה. פקוד פקדת. וכמה גלויות כבר היו, וכמה עתידין להיות?"
"סליחה, אדוני?" קול רך נשמע מעלי, וקפצתי. מעלי עמד אדם מבוגר קצת, בעל שפם עבות, לבוש בבגדי חברת ניקיון. "לא ציפיתי למצוא אדם ישן מאחורי הארון," חייך אלי. פתאום הרגשתי צעיר מאוד וזקן מאוד בו-זמנית. "ואני לא ציפיתי שימצאו אותי כאן," עניתי בקול רפה. "אה," הוא השיב. "שכחת שיש אדם נוסף שנכנס מאחורי הפרגוד מלבד כהן גדול - הלא הוא המנקה." הביט בי. "ולא נותר לי אלא להסיק שאתה הוא הכהן הגדול." "יותר כמו המלך עוזיה," מלמלתי בתשובה. הוא הטיל ראשו אחורה וצחק.
"חיפשתי מישהו," הסברתי. "חבר ותיק, חבר טוב. אבל לא היה פה אף אחד." נאנחתי. "אולי אף פעם לא היה." "בֹא," הוא אמר,והושיט לי יד. הקים אותי והתחלנו ללכת החוצה. "אני שמח שבאת לבקר," אמר. "אני מקווה שנהנית מהטיול במעלה הזכרונות. תשאיר רק את הכיפה, כן, תודה. ויום נעים שיהיה לך!"
הודיתי לזקן הנחמד על הסיור שלי בבית הכנסת וחזרתי לרכב. הייתי צריך להמשיך; זה שעצרתי בכלל היה בלתי-מתוכנן. התנעתי את הרכב ויצאתי מהחנייה.
בבית הכנסת בו גדלתי עמד ארון קודש גבוה ומהודר. כלומר, בית הכנסת בׇיֵשוב בו גדלתי. אף ילד אינו גדל בבית כנסת.
הארון היה יפה; לא מקושט בעיטורים מוזהבים וולגריים, אלא בפשטות, באסתטיות הרגועה של עץ טוב. הוא היה גבוה פי חמישה מקומת אדם, מתנשא כסולם יעקב. עגול היה, כמעט עיגול שלם, הצדדים פורשים כנפיים זה לזה ככרובים, קרובים, כמעט ונוגעים. בראשה זכוכית בצורת להבה, "אש תמיד" שתמיד נראה לי כמו זׇקׇן הפוך, לבן וארוך, כאילו הקדוש ברוך הוא, הדר במרום, עומד בגרוויטציה הפוכה, כמו האנשים האלה בארץ הפלאות - אנטיפאתים, קוראים להם.
למרגלות הארון שטיח כחול שמזכיר לובי של מלון ואת חדר המשחקים אצלי בבית. כאילו שיחקתי שם פעם, עם חבר שלי.
עיקמתי את המצח. הייתי במכונית שלי, נוסע הביתה, לבית שגדלתי בו, בית הוריי, לזכותו של אסון בנאלי משפחתי; אך כבר לא ביתי, ועכשיו - כבר לא תהיה של אף אחד. חמש דקות משם, חשבתי על בית הכנסת. נזכרתי בגומה שמאחורֵי ארון הקודש. הקיר שסיבב את הארון התאים בקעירותו לעיגוליות הארון, רק גדול יותר, כך שאפשר היה להקיף את הארון בשלוש מאות ושישים מעלות. את רוב החלל ניתן היה לראות מתוך הקהל, אך האחור המוחלט היה כמו הצד האפל של הירח, חשוך מעיני כל, לא משנה איפה תשב. תמיד רציתי לדעת מה יש שם, כלומר, ברור שאין כלום, אבל דמיינתי; כבן נוער הייתי מקוה בסתר לבי שאחד הילדים יציץ בנסתר. אך הם רק עלו לנשק את הפרוכת, מסתכלים אחורה לאישור של אבא, ואז יורדים. כאילו הם משכיבים תינוק לישון. הפרוכת כשמיכה ונשיקת לילה טוב כדי שלא בטעות יתעורר.
לנשק את הפרוכת המסתיר, את הוילון, לקדשו לבל יסיטו, לבל יסית המסית. ידוע שהמציץ נפגע, קודש לה' כמו בעל ציץ.
סובבתי את ההגה והמשכתי לנהוג, ובלי לחשוב על כך ידי כיוונו אותי לבית הכנסת, רגל אחד על הגז, רגל אחד על הברקס. אלך לשם עכשיו מהר, אמרתי, אסתכל מהר מאחורי הגומחה. כגחמה. סתם, וזהו. בשבילי כבר אין סיבה אחרת להיות בבית כנסת.
לרוב, בספרים, העולם המופלא הוא בתוך הארון, בפנים במאחור שבעצם לא שם, לא קיים, שממשיך וממשיך, דרך הפרגוד שמוביל לעוד פרגוד, וגליונות התורה משתפלות ומתפתלות ומגילות מגלות נרניה של מעלה לדרי מטה. אבל אני מהארון הזה יצאתי כבר.
חניתי על יד הבניין ויצאתי מהרכב. מי אני כבר מכיר בשכונה הזו. כולם כבר עזבו. יש לי חבר אחד, שגר אז כאן, אולי הוא עדיין- נענעתי בראשי לשלילה. הוא היה בגילי, ארבע או חמש, מה פתאום. איך קראו לו, הוא הלך אתי לבית הספר? פגשתי אותו כאן, נכון? ממש כאן, בבית הכנסת.
אני בן ארבע, מובא לבית הכנסת, ומציץ מתחת לטלית כי אני רוצה לראות את השכינה בין האצבעות של הכהנים; ואבא אומר לא להסתכל, הוא מספר שמישהו ראה פעם את השם והוא מת, וחשבתי שזה שמואל למרות שזה לא.
ישבתי בכיסא, מניד רגל, רגל - שמאל, ימין, שמאל, ימין, מחכה שייגמר.
ואז אף אחד לא היה שם, כנראה שהסתיימה התפילה, והלכתי לשטיח הכחול שהזכיר לי את חדר המשחקים והוצאתי את הקרון הקטן מתוך הכיס והתחלתי לשחק. כעבור כמה דקות הרגשתי בכך שמבחינים בי. הרמתי את ראשי ופגשתי בעיניו הגדולות. "אפשר גם?" שאל ברצינות. העברתי לו את הקרון. לא היה צריך להסביר כללים. הוא התחיל להזיז את הקרון; שנינו רׇכַנּוּ מעליו ועקבנו אחריו בהתעניינות.
כשנמאס לי אמרתי שאני צריך לחזור הביתה. קמתי ללכת, והוא נשאר יושב. "אתה לא בא ללכת הביתה?" שאלתי. "לא," הוא ענה. "אין לי בית." הוא אמר את זה בסתמיות, כדרך שיאמר שאינו אוהב פסק-זמן. "אני ישן כאן."
הסתקרנתי. "איפה?" שאלתי. הוא הלך מאחורי הארון והצביע על השטיח. "כאן," אמר. "אוקיי" אמרתי, והלכתי הביתה.
בשבוע הבא כשהגעתי הוא כבר חכה לי. "עוד ילדים מגיעים?" שאלתי. "לא", הוא ענה. "רק אתה משחק פה". הוא משך בכתפיו. "כל השאר מחכים עד שאבא יאמר שמותר, רצים לאיש-הממתקים, ואז משחקים במבואה. כל הילדים שבתוך האולם מתנועעים קדימה ואחורה ומסתכלים על אבא לראות שהם עושים כמוהו ושהוא רואה אותם עושים." הוא נאנח, ופתאום כעס: "כל מי שמשחק כאן מקבל צעקה מהזקנים", הוא רגז. "איני אוהב את הזקנים!" הוא נעמד על ברכיו והסתכל עלי. "הם קובעים את הכללים של כל המשחקים. צריך לעבוד קשה כדי למצוא משחק שהם עוד לא הרסו ושיהיה כיף".
"רציתי להסתכל על הכהנים," סיפרתי לו, "אבל אבא לא מרשה." "אני תמיד מטייל שם בזמן הברכה", הוא אמר. "אם הם היו רואים אותי על הבמה הם היו צועקים עלי מה אתה עושה שם ומורידים אותי. הם לא רוצים שיהיה שם אף אחד. אבל בברכת כהנים אף אחד לא מסתכל. אני עושה כאילו אני כהן, ופורש ידיים ומברך אותם. "ברוו נאנעע נענעעע", הוא שר, פורש ידיים, כפיים.
"אסתכל בפעם הבאה," הבטחתי, "ואנופף לך."
עליתי במדרגות, דחפתי את הדלת ונכנסתי ללובי. אף פעם לא יצאנו יחד ללובי. בסוף התפילה היו כולם יוצאים לשם, מבוגרים וילדים, ודווקא באולם היה ריק ונחמד.
נכנסתי לאולם. אש התמיד עוד עמד על כנו, אבל רובו דוהה, אפור. הזקן האדום הזדקן, וכבר לא רואה טוב. אנחנו עיוורים מעיניו למרות המנורות שהדלקנו להאיר לו, כדי שהוא יראה אותנו. גם השמיעה התחילה ללכת לו, הישיש. היׇשַן. היׇשֵן. צריך לצעוק כדי שהוא ישמע אותנו. אולי ייקץ. או שמא פן יקץ, אז משכיבים אותו לישון, מסדרים לו מצעים ופרוכת; עוטפים אותו בתכריך ומתפללים לו הספד, כדרכם של הסופדים, בשפה ארכאית ובקול עמוק ואטי, ומתעלם מכל הרע שעשה בחייו, לבושים בשחור ולבן כמו הלוויה.
"הם לא רוצים לשחק אתי," אמר לי פעם. "הם מעדיפים לשחק 'בית' בלי ילדים".
עליתי במדרגות לבימה. ניסיתי ללכת ישר למאחורי הארון אבל צעדי לא נענו לי והובילוני לקדמת הארון, שם נשקתי את הפרוכת. העפתי מבט סביב ומצאתי כיפות כמו של הכותל, לבנות וקשיחות, כמו המדבקות של הלונה פארק או של גן החיות, של "מבקר ליום אחד".
הוא לא לבש כיפה אז, למרות שהיה בבית כנסת. זה מאוד הפריע לי בהתחלה, וזה (שזה הפריע לי) מאוד בילבל אותו. "אבל אני לא מפחד שהשמים יפלו עליי," הוא אמר.
"אתה רוצה להיות חברים?" שאל אותי פעם. "מה זה אומר?" התעניינתי. "סתם," הוא אמר. "להיות חברים". הוא חשב קצת. "אולי שתמיד נשחק יחד. ונדע שאנחנו לא סתם, שאנחנו חברים". "אוקיי," אמרתי.
נשארנו לשחק יחד באותה השבת עד מאוחר, ואז נרדמתי שם על השטיח, באמצע המשחק עם הקרון הקטן. כך דרכם של ילדים קטנים, שנשכבים לישון באמצע, כשהם מתעייפים. זה אנחנו שמלמדים את הילדים שעכשיו צריך לקום, עכשיו צריך לישון.
הוא לא היה שם כשאבא שלי נכנס בריצה מבוהלת והרים אותי. מלמלתי על הילד - הוא אמר שמספיק ודי שטויות ונתן לי מכה על שפתי - אנחנו צריכים לדבר על איך מתנהגים בבית כנסת - אמר ואז הוא בכה וחיבק אותי חזק מדי ובכה. "די לשחק בתוך ארון הקודש, טוב?" הוא מלמל. "לא בתוך," התעקשתי כמו ילד קטן מתוך שינה, "מאחורֵי". אבל הוא השתיק אותי והשכיב אותי לישון במיטה בבית.
בשבת הבאה אבא לקח את ידי בסוף התפילה והוביל אותי החוצה, ישר הביתה. לא ראיתי את הילד.
בשבת הבאה, הצצתי בין אצבעותיו של אבי, מבעד למעטה הטלית, בזמן ברכת כהנים. לא ראיתי אותו שם, עומד בין הכהנים ומשחק "ברכת כהנים". רק שורה של גברים וילדיהם, סבא-אבא-בן דור-דור עומדים ופורשים כפיים עם אצבעות שביניהן אוויר. ואז הלכנו הביתה.
בשבת הבאה אבא לקח אותי לקידוש. הוא העמיס את הצלחת שלי בעוגיות (לעצמו הוא לקח הרינג וקוגל) ואמר לי לאכול. כשהייתי מאובק בסוכר וכזׇיִת מזונות, שילח אותי לעבר ילדי הטופי על מנת 'לשחק עם החברים שלי'. הלכתי לעברם. הסתכלתי מאחורי בחשאיות, וראיתי שעיניו של אבי עוקבות אחרי. המשכתי לעברם.
"היי, יש'ך טופי?" הם צעקו אלי. הזזתי את ראשי לאות 'לא'. "נחפש בפנים", הציע אחד, וכולם רצו פנימה והחלו להתרוצץ על ארבע ולחפש מטמונים.
אף אני רצתי פנימה, אבל למטרה אחרת. תחת הסוואת הילדים הרצים, נכנסתי אף אני להיכל, ורצתי מיד לקדמת החדר. לארון.
לא ראיתי איש.
הסתכלתי מסביב, וניסיתי להשתחל למאחורי הארון, אך קול עצר אותי: "היי, מטומטם, אין שם טופי!" בידיים מלאות שלל הם רצו חזרה החוצה לזרוק טופי על הקיר. עמדתי שם ליד עמוד והבטתי בהם עד שאבי ניגש אלי עם שלושה טופים ירוקים, האלה בטעם תפוח-חמוץ. "תאכל," הוא אמר לי. "אחד, ותשחק עם השניים האחרים." הסרתי את עטיפתו של הראשון והכנסתיו לפי. היה לו טעם ארסי. כמו ארסן, כמו קיא.
זרקתי את השתיים האחרים לעבר הקיר והלכתי הביתה עם אבא.
בשבת הבאה לא הגעתי לבית הכנסת. הייתי חולה, אמרתי.
נכנסתי בצעדים איטיים, עם כיפת-מבקרים לבנה כמו ציץ כהן גדול ביום כיפור, זִקנָה בעצמותיי. פתאום עלץ לבי! -ולא, ריק היה מאחורה, רק פיסה דהויה של שטיח, איפה שהשמש פוגעת בקרניה. התיישבתי מאחוריו, גבי נשען על הארון, רגלי מקופלות עם ברכיים למעלה מפני הקיר שמלפני. השענתי את ראשי לאחור.
"למה עזבת?" שאלתי. "חשבתי שאנחנו חברים."
"אמרתי לך," הוא ענה לי בסבר פנים מרצין. "אני לא גר כאן. זה לא הבית שלי. אתה זוכר? אין לי בית."
"אז מה אתה עושה?" שאלתי. "אני נוסע," הוא ענה. "כשאני מוצא חבר, אני נשאר. כשמעיפים אותי, אני הולך. אני לא חייב להישאר בשום מקום." הוא חייך אלי. "אבל טוב שיש חבר. אני יכול לקבל ממנו דברים." הוא הרים מכיסו את קרון העץ הקטן שלי. "תודה על המרכבה החדשה," אמר. "עכשיו תמיד תהיה אתי, כמו תמונה קטנה של הפרצוף שלך שאני שומר בארנק."
"אבל אתה לא נשארת אתי," עניתי. "כבר שלושים שנה, ארבעים שנה שאני מסתובב במדבר הזה לבד." "זה כי אתה לא זכרת אותי," ענה בעצב. "קויתי שתזכור, אבל שכחת, וכל האותיות לא יהיו אלא דיו. ועוד קויתי שתיזכר, ואז תדע שוב שהגווילים הם השמיכות שלי, ושאני ישן שם, או לפעמים מתחבא, כמו במשחק מחבואים."
"אבל למה הלכת?" קראתי שוב, כמו ילד שמתלונן. "למה לכת?"
"אין למה." הוא משך בכתפיו. "אני הולך לאן שייקח אותי הרוח. זה לא כזה משנה, כי אני תמיד יכול לחזור. פשוט, אני לא שייך לכם, אתה מבין? מנסים לכבול אותי, לקשור אותי בין קטיפה ודלת. אבל אני לא שלהם, וגם לא שלך, למרות שהיית רוצה. אני יותר מזה."
השתתקתי. השתתק אף הוא.
כמה שנים אחרי זה היה לי בר-מצווה. כבר לא אהבתי את בית הכנסת; למעשה, מעולם לא אהבתי אותו שוב. אבל עמדתי שם, על הבימה, וקראתי את ההפטרה. היתה זו שבת ראש חודש, וקראתי: "איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי" - "המתקדשים והמטהרים אל הגנות" - "והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני". אך שבת-חודש זו היתה האחרונה שלי. לא פקדתי שוב את ביתו. לא הייתי עוד ביום הגדול של תורתו, לשמוע הפטרה נוספת על מרכבתו שקמה והולכת לאשר יהיה שם הרוח. האם צעקה "או רוואר" כשעזבה את ההיכל? האם הכהנים שמו לב שעזבה?
"אף פעם לא סיפרת לי אפילו מה השם שלך," מלמלתי. "השם," הוא ענה; "זה ברור, לא? הוא מה הוא תמיד היה." "כן," אמרתי. "וכך גם מה שיהיה, נכון? ובאמת, חזרת אלי אתה עתה. פקוד פקדת. וכמה גלויות כבר היו, וכמה עתידין להיות?"
"סליחה, אדוני?" קול רך נשמע מעלי, וקפצתי. מעלי עמד אדם מבוגר קצת, בעל שפם עבות, לבוש בבגדי חברת ניקיון. "לא ציפיתי למצוא אדם ישן מאחורי הארון," חייך אלי. פתאום הרגשתי צעיר מאוד וזקן מאוד בו-זמנית. "ואני לא ציפיתי שימצאו אותי כאן," עניתי בקול רפה. "אה," הוא השיב. "שכחת שיש אדם נוסף שנכנס מאחורי הפרגוד מלבד כהן גדול - הלא הוא המנקה." הביט בי. "ולא נותר לי אלא להסיק שאתה הוא הכהן הגדול." "יותר כמו המלך עוזיה," מלמלתי בתשובה. הוא הטיל ראשו אחורה וצחק.
"חיפשתי מישהו," הסברתי. "חבר ותיק, חבר טוב. אבל לא היה פה אף אחד." נאנחתי. "אולי אף פעם לא היה." "בֹא," הוא אמר,והושיט לי יד. הקים אותי והתחלנו ללכת החוצה. "אני שמח שבאת לבקר," אמר. "אני מקווה שנהנית מהטיול במעלה הזכרונות. תשאיר רק את הכיפה, כן, תודה. ויום נעים שיהיה לך!"
הודיתי לזקן הנחמד על הסיור שלי בבית הכנסת וחזרתי לרכב. הייתי צריך להמשיך; זה שעצרתי בכלל היה בלתי-מתוכנן. התנעתי את הרכב ויצאתי מהחנייה.