פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 919 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 4 שנים ו-10 חודשים המכשפה אודי
לבניין שאני גר בו יש שלוש כניסות. אני גר בכניסה האמצעית, מר גרשון השכן שקורא עיתון כל יום אחר הצהריים בספסל מתחת לבניון גר בכניסה הימנית, אלי חבר שלי גם גר בכניסה הימנית מול המרפאה של רופא השיניים ומעל הדירה שגרים בה מרקו ויעל, הילדים הכי עניים בשכונה. בכניסה השלישית משמאל, בקומה שצריך לרדת מדרגות גרה מכשפה. קוראים לה נינה. היא נמוכה מאוד ולובשת תמיד את אותה השמלה הצהובה המטונפת שבטח פעם הייתה בצבע אחר ונקייה יותר. האף שלה בצורת משולש והעיניים שלה קטנות כמו שני צימוקים ירוקים, אבל הפה שלה גדול ורחב מאוד. כשהיא מחייכת את החיוך המרושע שלה אני מתכווץ בפחד אבל כבר לא בורח הביתה, גם כשאני רואה אותה כמעט בכל בוקר, אוחזת בשקית מלאה באוכל מבושל ומניחה אותה פתוחה על מעקה הבטון מתחת לבניין כדי שהחתולים יאכלו. מבורך אומר שפעם לפני הרבה שנים היו לה שני בנים והיא אכלה אחד מהם אבל השני הצליח לברוח. לפעמים שכל החבורה נמצאת על המגרש אנחנו שרים לה שירים עם מילים גסות והיא מתעצבנת ומקללת. אני אף פעם לא מצליח להבין מה היא אומרת ואפילו פעם אחת ראיתי אותה מדברת לעצמה. מבורך אמר לי שזה הכי מסוכן. וכשאראה אותה בפעם עושה את זה כדאי שאברח מיד, כי זה אחד מהכישופים שלה וזה יגרום לי להיכנס אליה הביתה והיא תאכל אותי.
יום אחד לקראת פורים פגשתי את מרקו בקיוסק של אברהם והוא אמר לי שיש לו שני נפצים. הוא הוציא אותם מהכיס והראה לי. הנפצים היו בצבע אדום עטופים מחומר שנראה כמו נייר לקישוט סוכות וחוט לבן יצא מהם. הוא אמר שאם אני אביא גפרורים הוא יפוצץ אותם ויצא מהם זיקוקים. רצתי הביתה והתגנבתי בשקט למטבח ופילחתי קופסת גפרורים והכנסתי אותה לכיס. אימא שלי נמנמה בסלון מול טלוויזיה דולקת. התקדמתי בשקט לכיוון הדלת ואימא התעוררה ושאלה אותי לאן אני הולך. אמרתי לה שסתם לשחק למטה. "תיקח תפוח מהמקרר" היא אמרה לי "ואל תחזור מאוחר". אמרתי לה שלא בא לי תפוח ויצאתי בריצה מהבית. מרקו חיכה לי בחוץ ואמר "נו הבאת?", הוצאתי מהכיס את קופסת הגפרורים ונתתי לו אותה. הוא אמר לי "יופי בוא אחרי". התגנבנו בשקט אל הצד השני של הבניין כמו שני שודדים והתיישבנו על האדמה מתחת לאיזו מרפסת ומרקו הדליק גפרור וקרב אותו אל הנפץ. הפתיל השמיע קול של תסיסה כמו שפותחים בקבוק של קולה וזרק את נפץ רחוק ונשמע פיצוץ גדול. אזעקה של מכונית הופעלה וכמה ציפורים עפו מאחד העצים. "ואוו", אמרתי והידיים שלי מכסות את האוזניים "איזה פיצוץ!".
רק אחרי ששמענו צרחות וקללות בשפה לא מובנת הבנו שאנחנו יושבים מתחת למרפסת של נינה המכשפה. היא פתחה את דלת המרפסת והמשיכה לקלל ולצרוח. נצמדתי למרקו והוא הביט בריכוז בנקודה לא ברורה באדמה. נינה המכשפה לא הבחינה בשנינו ואחרי כמה שניות נכנסה בחזרה לבית שלה. מרקו אמר שיש לו רעיון. הוא הדליק גפרור נוסף וקרב אותו לנפץ השני ואחרי שהפתיל נדלק זרק אותו אל תוך המרפסת של נינה. נשמע פיצוץ אדיר. יותר חזק פי אלף מהפיצוץ הקודם. קפצתי בבהלה והתחלתי לרוץ לכיוון הבית והחלקתי ונפלתי, אבל הצלחתי לקום במהירות ורצתי שוב מבלי לעצור עד שהגעתי הביתה, כולי מזיע ועם שפשופים בידיים.
אחרי שהתקלחתי שאלתי את אימא אם נינה באמת מכשפה שאכלה את הילדים שלה והיא אמרה לי שזה סתם שטויות ושאפסיק להאמין לכל מה שמבורך אומר. ואז אמרה לי ללכת למרגלית שגרה בבניין ממול כדי שאחזיר לה איזה סיר שהיא השאילה לנו. לבשתי מעיל ואימא כסתה לי את הראש בכובע של המעיל וירדתי למטה והחזרתי למרגלית את הסיר. רצתי את כל הדרך חזרה וכמעט שכבר נכנסתי אל הכניסה של הבית שלי כשראיתי מולי את נינה המכשפה. היא תפסה לי את היד ויצא ממנה ריח של עוגיות חמאה ושתן ואמרה לי "למה זרקת פיצוצים בתוך הבית שלי?" ואמרתי לה שזה לא אני שזה מרקו. והיא אמרה לי "אה זה מרקו? זה אתה, אותך אני ראיתי" ונתנה לי סטירה חזקה לתוך הפנים שלי ואמרה שבפעם הבאה שזה יקרה היא תזמין משטרה. בכיתי אבל לא מהסטירה, בכיתי מזה שחטפתי על משהו שלא אני עשיתי. חיכיתי כמה דקות כדי שהדמעות יתייבשו ועליתי הביתה. למחרת מבורך אמר לי שאני אגיד תודה על זה שהיא לא גררה אותי אליה הביתה ואכלה אותי.
עברו כמה ימים וחג פסח התקרב ונהיה יותר חם וירדתי מהבית עם כדור. נינה המכשפה חזרה מהמכולת עם סל מלא בדברים. היא הסתכלה עלי ואמרה לי "ילד בוא לכאן". קפאתי במקום ולא יכולתי להוציא מילה מהפה. "אמרתי לך שתבוא לא?" ואני, רועד, הצלחתי רק לומר: "מה? מה את רוצה?" היא הוציאה בקבוק קולה גדול מהסל שלה ואמרה לי "תפתח לי את זה אני לא מצליח". לקחתי את הבקבוק וניסיתי לסבוב את הפקק אבל לא הצלחתי. ניסיתי חזק , בכל הכוח אבל הפקק לא הסתובב אפילו בטיפה. "נו ילד" נינה אמרה לי "אין לך אוכל בבית?" לקחתי את הבקבוק אל הפה שלי וניסיתי לפתוח אותו בעזרת השיניים ואחרי כמה שניות הוא נפתח, זה הכאיב לי אבל לא היה לי אכפת. היא חייכה והפה של נפתח ואמרה "הוו אתה כן ילד גדול." היו חסרות לה מלא שינים ואלה שנותרו היו שחורות וגדולות. החזרתי לה את הבקבוק והיא אמרה, "בוא אלי לבית אני אתן לך סוכריות". עשיתי כמה צעדים לאחור והחוורתי והידיים שלי התכווצו לאגרופים ואמרתי "לא לא, אני לא רוצה סוכריות". היא צחקה והעיניים שלה נראו קטנות יותר, כאילו לא היו קיימות מעולם ולקחה את הסל שלה וירדה במדרגות ונכנסה לבית שלה. אחרי כמה דקות היא יצאה משם עם שקית מלאה בסוכריות טופי ואמרה לי "קח את זה, תאכל את הכול אתה, אל תיתן לאף אחד".
לקחתי את השקית ורצתי משם מבלי לומר לה תודה. בגן השעשועים ליד מגלשת האבן מבורך, יונתן ואלי שיחקו בגולות. כשמבורך הבחין בשקית ביד שלי הוא אמר "מה זה? מי הביא לך כל כך הרבה סוכריות?" אמרתי לו שזו נינה והוא אמר "אל תאכל אותן, הן רעילות על בטוח" ויונתן שהיה בכיתה ה' ויותר חכם מכולנו אמר שיש לו שיטה מצוינת לגלות אם סוכריה היא רעילה או לא. הוא לקח מקל קטן שהיה מונח על הקרקע ושייף אותו לצורת שפיץ בעזרת המעקה של ארגז החול. אחר כך לקח ממני את השקית ושפך את כל הסוכריות על הארץ. כולנו הבטנו בסוכריות כאילו מדובר ביצור מסוכן שנחת מהשמיים ועלול לתקוף אותנו. יונתן אמר "אני אנסה להכניס את השפיץ לתוך הסוכריות, אם זה יצליח להיכנס אז הסוכריות בסדר ואם לא אז הן רעילות". בלעתי את הרוק שלי בציפייה ואלי אמר שהן בטוח מורעלות, ומבורך הסכים והוסיף שבטח ככה נינה המכשפה רוצה להתנקם בי בגלל שזרקתי נפץ לתוך הבית שלה. יונתן תחב את השפיץ של המקל לתוך אחת הסוכריות וזה לא הצליח לחדור לתוכו, ככה היה גם עם הסוכרייה השנייה והשלישית.
"הן רעילות" אמר יונתן "צריך לזרוק אותן".
התעצבתי מאוד ואספתי את הסוכריות לתוך השקית כמי שקיבל עונש כבד מהמורה מרים. המורה הכי רעה בבית הספר. אחר כך נפרדתי מהם והלכתי עם השקית לכיוון הבית. ליד הכניסה יש פח אשפה ירוק ופתחתי אותו לאט ועמדתי לזרוק את השקית כשמישהו מאחורי אמר "ילד למה אתה זורק את הסוכריות לפח?" זה היה איש שמן עם כיפה גדולה וציציות שהשתלשלו לו מהמכנסיים. "הן רעילות" אמרתי לו "נינה המכשפה הביאה לי אותן" האיש טלטל את הראש שלו לצדדים ואמר "איזה שטויות ילד , באמת שטויות. תביא לי אותן אם אתה לא רוצה, אני אקח אותן לבית הכנסת". מסרתי לו את השקית והוא אמר, בוחן את הסוכריות "הן טובות, חבל עליהן" הוא הלך משם ואני חזרתי, עדיין עצוב, הביתה.
כעבור כמה שבועות בליל הסדר סיפרתי לסבתא את כל מה שקרה לי עם נינה המכשפה והסוכריות הרעילות והאיש השמן עם הכיפה, והיא אמרה לי שהיא חושבת שפגשתי את אליהו הנביא.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-10 חודשים נראה שהילד שאוהב לצפות בפומיקי אנוק
-
לפני 4 שנים ו-10 חודשים תודה רבה :) אודי (ל"ת)
-
-
לפני 4 שנים ו-10 חודשים תוך כדי קריאה Hill
מרגישים שהדמויות נהפכות מוחשיות ומתעוררות לחיים. הרגשות שלהן משתקפים היטב.
זה אחד הדברים היפים שכתיבה מצוינת עושה.
תודה ששיתפת, אהבתי מאוד.
מקווה לקרוא עוד ממך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 4 שנים ו-10 חודשים תודה רבה :) אודי (ל"ת)
-
-
לפני 4 שנים ו-10 חודשים כתוב בתמימות. יפה א.מ. (ל"ת)
-
לפני 4 שנים ו-10 חודשים או-אה, אודי, איזה סיפור! פוליאנה :-)
-
לפני 4 שנים ו-10 חודשים תודה רבה :) אודי (ל"ת)
-
לפני 4 שנים ו-10 חודשים בבקשה=) פוליאנה :-) (ל"ת)
-
-
-
