את באמת צודקת ומוסיקה תמיד מרפאת, ובאמת, אני מודעת לכוח של מוסיקה.
אגב, אני מאוד אוהבת לשמוע מנגינות מרגיעות.
פשוט מנגינות.
ותוך כדי כתיבה בעיקר, זה מרגיע אותי ונותן למילים לזרום מעצמם.
ושוב את כל כך צודקת! גם בנוגע למבוגר האחראי.
יש לי מבוגר אחראי, יש לי מישהי שאליה אני יודעת תמיד שאני יכולה לפנות ותמיד יהיה לי מקום.
יש לי אפילו כמה.
ויש גם מישהי, בת גילי, חברה, אבל עם זווית ראייה בוגרת על העולם, אני מבוגרת ממנה בתחומים מסויימים והיא ממני בכל כך הרבה אחרים.
וזה קשר מקסים וזה קשר טוב.
ו... הלוואי ותמיד יהיה לי את המישהו הזה, או את המישהי הזאת מרגישה בנוח יותר עם בנות, שאליה אוכל תמיד לפנות והיא תמיד תהיה שם.
אגב, תמיד יש אנשים טובים באמצע הדרך.
ובנוגע לתואר, יש מרצה שהיא כל כולה נשמה אמיתית. מוצאת את עצמי מתכתבת איתה גם מעבר- לא נוגעת בנושאים אישיים וכואבים מדי כמובן, זה לא מתאים, לא עבורי, ומרגישה שזה לא מתאים גם בין מורה לתמיד או בין מרצה לסטודנט.
אבל איך שלא יהיה היא רגישה ומקסימה ואכפתית.
ואם היא הייתה זו שפוגעת בי- בהקשר של הקטע שהעליתי לכאן והשיר- היא הייתה מיד מתנצלת על כך.
אני יודעת, כי היא חשה שפגעה בי, והתנצלה, ואני? כאילו- מה? איך?
את כמות הפעמים שמורים התנצלו בחיי ובכלל אנשי חינוך אפשר לספור על כף יד אחת.
וזה תמיד מדהים אותי ונוגע בי ומרגש אותי מחדש.
והיא אפילו לא פגעה באמת, האמת, שאני הייתי זו שלא הייתה מתאימה לשיעור.
אבל כן, היא בחרה לבקש סליחה, וזה ריגש אותי, ונגע בי.
ולא כולם כמוה, אבל הלוואי והיו יותר.
וזהו, אז בשביל נקודות האור האלה- כדאי תמיד לחיות.
ולא רק עבורם, עבור הכל, גם עבור הרגעים היותר כואבים,
כי הם אלו שמעצבים את האישיות שלנו, כי מה אם לא הם? וגם עבור רגעי השמחה, חשיבותם לא פחותה.
עצב ושמחה, שמחה ועצב- כל אחד מהם נוגע ומעצב את החיים מזוויות אחרות.
ו... לא אתן לעצב להשתלט על חיי- לא אתן לכאב לגבור-
ואני פוליאנה הרי, הייתי ונשארתי, פוליאנה- עם כל המשמעויות הגלומות בשם ובדמות.
תודה לך Hill.
