שלום לכולם ולכולן.
אני חייבת קודם כל לפתוח בהתנצלות, אני חדשה באתר ו... טוב האמת? הייתי על תקן נוסעת סמויה לא מעט, כלומר - לא עשיתי מנוי לאתר, אבל קראתי ביקורות ספרים רבות. אני לא ממש מסתדרת בדרך כלל בתקשורת וירטואלית. כן אני יודעת שבימי הקורונה זה די עצוב לומר את זה, אבל אני מעדיפה תקשורת בין אישית ופנים אל פנים.
אז בכל אופן, גיליתי את הפורום הזה של כתיבת סיפורים, ואני אשמח לאזור אומץ ולכתוב - זה לא שאני חוששת לכתוב ולפרסם משהו, כמו החשש שמלווה אותי מאז הלידה, שמה שאני עושה לא טוב מספיק. אתם מבינים? יש לי חרדה מתמדת שאני לא טובה מספיק. לא יודעת מאיפה זה הגיע אצלי, אבל זה קיים בי.
לפני מספר שנים פניתי לטיפול פסיכולוגי (ובעצם עכשיו אני מתחילה את הסיפור, חחח...),והפסיכולוגית שלי זיהתה אצלי דיכאון. לא הסכמתי איתה, אפילו התווכחתי איתה, כאילו - קרה לכם פעם שאנשים ראו בכם רגש שכלל לא הרגשתם שקיים בכם? כשסיפרתי את זה לכמה מחבריי הם אמרו שזה נשמע להם סביר. אף פעם לא חשבתי על עצמי כסובלת מדיכאון.
נכון, החיים אף פעם לא נראו לי כמו גן שעשועים, אבל לדעתי מי שחושב דבר כזה צריך בעצמו טיפול (אבל זו רק דעתי).
אז אחרי שהתווכחתי איתה כהוגן ("כהוגן", איזו מילה כבדה, חחח...), היא הציעה שנעצור את הטיפול והמליצה לי על טיפול קבוצתי. היא אמרה שבטיפול כזה ההגנות נחלשות. אז לא הבנתי למה היא מתכוונת אבל היום אני מבינה. זאת אומרת, הצטרפתי לקבוצה שנפגשת אחת לשבוע, וזו הייתה "קבוצת רכבת" - כלומר, קבוצה שמתכנסת כל שבוע כשמי שרוצה יכול להצטרף, לא משנה כמה מפגשים הוא החסיר, ובעצם כל פגישה יש משתתפים חדשים.
בפגישות הראשונות לא ממש דיברתי, אבל צפיתי במשתתפים האחרים. היו שם שלושה חברים שהגיעו באופן קבוע לכל פגישה. אחד מהם היה בחור צעיר, הוא היה בערך בגיל שלי. הוא משך מיד את תשומת הלב שלי, ללא שום סיבה משמעותית. הוא... פשוט היה חתיך, חחח...
כל פגישה נמשכה שעה וחצי, ובאמצע הייתה הפסקה של רבע שעה. אז באחת ההפסקות הוא ניגש אלי. שתינו קפה אבקתי מכוסות הקרטון החד פעמיות שבמטבחון הקליניקה, ושוחחנו. בעיקר על עניינים של בריאות הנפש. אני סיפרתי לו על הדיכאון שאבחנו לי, ושאני לא חושבת שהוא קיים, והוא ענה שאצלו זה בדיוק אותו דבר - הפסיכולוג שלו אבחן אצלו הפרעת אישיות נרקסיסטית, שזה בעצם אהבה עצמית מוגזמת. זאת אומרת שגם אם כולנו אוהבים את עצמנו, אז יש כאלה שממש חולים על עצמם. הוא אמר שאין מצב שהוא כזה. באותו רגע הרגשתי מין אחדות גורל כזו, ששנינו אובחנו בצורה מוטעית. אבל ככל שהמשכתי לדבר אתו, ושוחחנו לא מעט בהמשך - החלפנו טלפונים ודיברנו לילות שלמים עד הבוקר, אני הבנתי שבעצם האבחנה שלו נכונה. לדבר אתו או להיות אתו הרגיש כמו להיות ליד חור שחור בחלל, ששואב ושואב ולא נותן כלום. הוא נהיה ממש מתיש...אבל כבר הגעתי אתו למצב שלא ידעתי איך לעצור את הקשר בינינו, כי דיברנו בלי סוף והרגשתי שהוא כבר ממש מפתח בי תלות, אבל במקביל לא משאיר לי אוויר...
אז אחרי אחת הפגישות נשארתי בקליניקה, ודיברתי עם המנחה. המנחה הייתה אישה יפהפייה, חסרת גיל כזו, כאילו, אני באמת לא ידעתי לומר בת כמה היא, היא יכלה להיות מבחינתי בת עשרים ואולי בת שישים. עכשיו כשדיברתי איתה לבד, שמתי לב שהיא לבקנית. משום מה לא שמתי לב לפרט הזה קודם. אז שיתפתי אותה בקשר שפיתחתי עם הבחור הזה, ושאני רוצה לצאת ממנו ולא יודעת איך. המנחה אמרה לי להשאיר את זה לה ושהיא תדבר אתו בסוף הפגישה הבאה, ואחר כך נקבע פגישה משולשת - אני, הבחור והמנחה, וניפרד בצורה יפה ומכובדת, מבלי שמישהו ייפגע.
היא הייתה כל כך מקצועית, וגם כל כך מרגיעה, עד כדי כך שהרגשתי פעם ראשונה בחיים שמישהו לוקח את האבן הכבדה שיושבת לי על הלב ומסיר אותה. ואז הבנתי. האבן הזו היא הדיכאון. כל כך התרגלתי אליה שכבר לא ראיתי אותה. זו הייתה ממש תגלית מבחינתי, אף פעם לא הרגשתי בטיפול רגע מזוקק כזה, שמישהי הסירה ממני סבל בצורה כזו. לחשתי לה "תודה" והדמעות התחילו לרדת, והיא חיבקה אותי.הסתכלנו זו לעיני זו, והיא אמרה לי - "יש אנשים שאוהבים שמטפלים בהם, ויש אנשים שאוהבים לטפל באחרים. שימי לב מי את היית בקשר הזה, ותחשבי מי את רוצה להיות בקשר הבא."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
