פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1463 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 5 שנים ו-9 חודשים חומוס בלי פיתה רן רגב
חומוס בלי פיתה -
את אורן אני מכירה מהאוניברסיטה, אנחנו חברים טובים, אפילו יצאנו איזו תקופה, אחר כך לא הסתדר אבל באורח פלא נשארנו חברים. הוא מגיע אלי לפעמים, אוכלים משהו, מדברים, צוחקים, לפעמים קצת מעבר. בשבוע שעבר הוא הגיע אלי ביום ראשון, נשאר קצת חומוס שהבאתי מההורים, אבא שלי מכין מעולה, יותר טוב מקנוי, אמיתי, אסלי. פתחתי שולחן. הוא לא נגע בפיתה. לקח לי חצי ערב, כולל נקיטת שיטות נשיות לחלוטין לשכנע אותו לספר לי למה לעזאזל הוא לא נגע בפיתה. כשסיפר, זה מה שסיפר -
רונן הגיע אלי הביתה עם חצי קילו חומוס, פיתה וחמוצים. קבענו לשבת על משהו, לא זוכר על מה, אבל היה ברור שחסרה פיתה. הזכרתי לו שאין לי כלום בבית, שהמקרר מקולקל כבר שבוע ושאלתי למה לא הביא פיתה גם לעצמו. אני זוכר שהיה רגע הפסקה אחרי השאלה שלי, הרף בו העולם נעצר שאחריו הוא המשיך להוציא את הפריטים מהשקית, מתעלם מהשאלה. הוצאתי שתי צלחות קטנות, חילקתי את החומוס חצי חצי, חמוצים באמצע, מזלגות, התיישבנו לאכול. הפיתה שלי. אחרי כמה דקות של ארוחה דמומה שאלתי שוב למה לא הביא לעצמו פיתה. הוא אמר שאם יגלה לי אני או אעריץ אותו או אשנא אותו, ושאת שני הדברים הוא לא רוצה. כמובן שהתעקשתי, אז הוא סיפר -
נפגשתי עם יוסי רעי וידידי משכבר בחומוסיה יפואית קטנה ורגילה. לא משהו מיוחד, מפגש כזה אחת לתקופה ארוכה כזו או אחרת. יוסי חבר ותיק וטוב אבל הוא שם ואני כאן ובאמצע לא נפגשים. בעודנו מנגבים מהצלחות אני מגלה שרק אני מנגב. יוסי אוכל את החומוס עם מזלג (!) ולא נוגע בפיתה. ברוח הימים האלו מיד חשדתי שהאיש בדיאטה אבל המחשבה נגוזה מיד, זה יוסי, הוא לא בדיאטה. מדוע אינך משתמש בפיתה התרסתי בפה חצי מלא. הוא עזב את המזלג בצלחת, נשען לאחור ושאל אם אני באמת רוצה לדעת. כשעניתי שכן הוא נעץ בי מבט חודר ואמר שיספר אם אני בטוח, אבל שאשקול היטב כי סיפורו ישנה את חיי לנצח. הפסקתי ללעוס, הנחתי את הפיתה בצד ואמרתי שאני מקשיב -
אתה מכיר את הפעילויות הליליות האלו שיש לי מידי פעם באזורים נידחים של הארץ הוא שאל. מכיר עניתי. חזרתי מאחת כזו לכיוון הבית, יצאתי משם, אני חושב רק בשבע בבוקר, עייף ורעב. נסעתי הביתה חושש שאצטרך לעצור לאכול באיזו חנות "נוחות" בתחנת דלק. לא יודע איפה הייתי, איזור נידח כלשהו בצפון הארץ, ולא ברור מאיפה נחתה עלי, אבל פתאום בצד הדרך, ממש ככה, שלט גדול, חצי נופל "מסעדת פועלים". חניתי בחניית הכורכר ליד המקום, צעדתי אולי שלושה צעדים לכיוון וההכרה הכתה בי מיד - מסעדת פועלים היא לא. כלומר, אולי פועלים אוכלים פה, אבל ריחות צמחי התבלין שעלו מהחצר, התרנגולות והפניניות החופשיות שנראו אצילות בצורה יוצאת דופן, הטאבון הענק בעבודת היד, מבנה האבן, הכל סיפר שאיכות היא חלק מהמקום.
כשנכנסתי פנימה התברר שצדקתי, אור שמש גדול ורך מילא את כל החלל, השולחנות היו מכוסים במפות בד, מזלגות, סכינים, כוסות זכוכית וריח של בישול, כנראה לצהריים, שפשוט לא השאיר מקום לספק - פה טעים. המקום היה כמעט מלא, סביב השולחנות ישבו פועלים, בחולצות כחולות של פועלי אדמה, בחאקי עם כתמי צבע, ראיתי כובעים צהובים של פועלי בניין ונזכרתי גם ברכב של 'חשמל אלי' שחנה בחוץ. אכן מסעדת פועלים. התיישבתי ליד שולחן פנוי, מתרווח ומחכה לבאות, הייתי עייף ורעב, הייתי צריך את הרגע.
באה מלצרית עם כוס קפה שחור ניחוחי, רותח ומדוד. הניחה לידי ואמרה שתיכף תחזור. אמרתי לה שודאי התבלבלה כי לא הזמנתי קפה, וחוץ מזה שאני כן רוצה כבר להזמין אוכל אם אפשר בבקשה תפריט. היא אמרה שהשף אמר שאני נראה עייף ושקפה יעזור לי, ולארוחת בוקר יש חומוס ביצה, אין תפריט. בשלב הזה לא ייחסתי חשיבות יתרה לשלל הפרטים המוזרים שקופלו במשפט שלה, רק שמחתי בקפה ובחומוס, אלו בדיוק הדברים שהייתי צריך. היא חזרה בדיוק עשר שניות אחרי שסיימתי את הקפה, מגישה צלחת שסודרה בצורה מעוררת יראה. ראשית, הצלחת היתה שטוחה, אף פעם לא אכלתי חומוס בצלחת שטוחה. החומוס היה מסודר כמו תמיד, במשיחת כף עגולה, אבל היו חריצים קצת יותר עמוקים שבתוכם נח שמן זית שלא ניתן היה להתעלם מצבעו, משהו בין צהוב עז לירוק בהיר. והריח של השמן לא דמה לשום דבר שאני זוכר, אדמתי, ארומתי, קצת חריף, נשבע לך אפשר היה להריח בו עשב ירוק. הטחינה באמצע היתה בהירה כמו כרובית טרייה מאד, והיתה גם חלקה מאד, אבל לא אוורירית. הביצה חולקה לארבע סירות והונחה בצד הצלחת ביחד עם קישוטי הכוסברה שלא היה לי שום ספק שנקטפה ממש ברגע ההוא מהגינה בשבילי ובשבילי בלבד.
רציתי להתחיל לאכול אך שמתי לב שהמלצרית שכחה את הפיתה. הרמתי את הראש ושאלתי חצי מתנצל כמו לוקח את האשמה של השכחה עלי "אפשר בבקשה פיתה?". את הדממה שהשתררה במסעדה אפשר היה להרגיש בכל חוש ובכל איבר בגוף. הלבלב שלי הרגיש את השקט. בזוית העין ראיתי פרפר מחוץ לחלון תקוע באויר. היא רכנה אלי קלות, רעש הרקע חזר, הפרפר נעלם, המנה מוגשת ללא לחם היא הסבירה והוסיפה חיוך כל כך לבבי שכמעט השתכנעתי. אבל התעשתתי ועדיין בנימוס התעקשתי שאני מעדיף את החומוס שלי עם פיתה, אבל גם לחם זה בסדר אם אין פיתה. היא שוב הסבירה שככה מגישים את ארוחת הבוקר הזאת, ללא לחם, ושוב החיוך המשכנע. הסתכלתי בצלחת והעליתי טיעון חדש, ללא פיתה אשאר רעב, ויש לי עוד דרך ארוכה חיזקתי את הטיעון בטיעון תומך. היא הסתכלה לרגע לכיוון המטבח, חזרה אלי והבטיחה שאקבל מנה שנייה ושלישית אם ארצה ללא עלות, כדי שלא ארעב. חככתי בדעתי, בשלב הזה כבר ממש רציתי לאכול, שיניתי טקטיקה, עברתי לתוקפנות עדינה משולבת בחנפנות. תקשיבי, חמודה, אני רק רוצה לאכול את החומוס הזה, שנראה נהדר עם פיתה. זה לא מסובך, אני יודע, זה סתם לחם, ככה פשוט. הרגשתי ששוב יש שקט במסעדה, אבל כבר לא היה אכפת לי, הייתי רעב. היא אמרה שיש לחם ופיתות, אבל לא היום. בימים שיש לחם אופים אותו טרי בטאבון שבחוץ, היום האפייה רק לצהריים.
כבר לא יכולתי לסגת, כל המבטים מכל עברי המקום כבר ננעצו עמוק בתוך הדרמה הקטנה שלנו, זה אני מול המלצרית, אני מול הפיתה. חזרתי על המילים שרגע קודם עצרו את העולם, הפעם בטון תקיף, תובעני, ברור, חד ושקט "אפשר בבקשה פיתה". ניצחתי, היא נסוגה אל עבר המטבח. בדיעבד אני יודע להגיד שהיה לאנשים מבט בעיניים ושפת גוף של כאלו היודעים לאן העלילה תתגלגל, לאן כל זה מוביל אך אין ביכלתם לעשות דבר כנגד. היא חזרה עם כוס מים צוננים עטופה במפית בד צחורה. ללא פיתה. הסתכלתי עליה נכון לתקוף שנית, אבל לפני שהספקתי היא פתחה ואמרה שהשף מציע שאשקול שוב את נושא הפיתה ושאקבל את הצעתו לאכול את המנה כמות שהיא. היא הורידה את הכוס על השולחן רכנה מעט יותר והניחה את החיוך השובה שלה ממש עלי. נשמתי עמוקות ואמרתי בשקט ששקלתי את ההצעה שקול היטב והחלטתי לדחותה, אני רוצה פיתה. הבחור מהשולחן הצמוד אלי קם, השליך את מפית הבד על השולחן ועבר לשבת בשולחן מרוחק. המלצרית השתהתה מעט וחזרה למטבח.
שמתי לב שכל המקום, כולל האנשים המרוחקים, כולל הצמחים, כבר סובבו את המושבים אלי, והם מחכים לעומד לבוא. ללא ספק ההצגה לא נגמרה. תחושה גדולה של דרמה עמדה באויר, אבל אני בתוך זה, ניצחתי, כנראה, אקבל את הפיתה שלי. היא חזרה עם מגש עגול, בתוכו פיתה עירקית, לאפה, עם ריח טרי, עם חום ולדעתי גם אהבה. לא יודע איך אפשר שפיתה תהיה כל כך טריה וכל כך ניחוחית. אולי זה קמח שגדל במקום, אולי שמרים מארץ אחרת, מים מהמעיין הסמוך, אין לי מושג, אבל פיתה כזו בחיים לא ראיתי, לא הרחתי, לא טעמתי ולא אכלתי. היה כדאי להתעקש. היא הניחה את הפיתה על השולחן לידי, ובאותו פרצוף חינני, ללא שמץ עלבון בהפסדה היא חייכה את הבבקשה שלה והלכה.
הושטתי את היד לבצוע מהדבר המופלא הזה כשנזכרתי שיש קהל לארוחה שלי. החלטתי למשוך את הניצחון עוד קצת ולהתענג עליו מעט יותר. עדיין נמנעתי מהפיתה לרגע קט נוסף. לקחתי את המזלג, העמסתי עליו חומוס וטעמתי ככה נקי. היה ברק, נעצמו לי העיניים, הכל נהיה חשוך ולפתע הייתי במקום אחר, מודע לחלוטין לכך שהכל קורה רק בתוכי, אך יחד עם זאת לא מבין לאן עפתי, הרגשתי באויר אבל כבול חזק למקום. עשרות תחושות מנוגדות חלפו בי ביחד, מאות רבות של ריחות וטעמים שטפו כל תא ותא בגופי. פתחתי את העיניים, אלף חיצים מאלף מבטים ננעצו בי, כולל של שלושה פרפרים מבחוץ. לפתע, בצורה הטבעית ביותר, הכל נרגע בי. השפלתי מבטי, המשכתי לאכול בשקט מהחומוס, מתעלם מכל הסביבה. לא היה צריך, הם כולם חזרו לעיסוקיהם, אפילו שמעתי את הצמחים מדברים על איכות הדשן. כשקמתי, שבע ורענן, משאיר את התשלום על השולחן, ראיתי שהפיתה שלי עדיין מונחת שם, עדיין ניחוחית, עדיין מופלאה, לא נגעתי בה.
הסתכלתי סביבי במסעדה היפואית הרגילה, אמרתי ליוסי משהו, לא זוכר מה, וגמרתי את החומוס עם חצי פיתה לא אכולה, מאז אני אוכל חומוס בלי פיתה.
הוא צדק, אני מעריץ אותו, מעריץ את רונן, הוא שינה את חיי ללא היכר. לא צריך פיתה. ככה, פשוט.
אורן ימשיך לבוא, כמובן שללא פיתה, גם אבא כבר לא מגיש עם לחם בצד, בשביל מה. אודי היה פה אתמול, ביקש קפה ללא סוכר. לא העזתי לשאול למה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 5 שנים ו-9 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת פרפר צהוב
הערה בסיסית - יש לחלק את הקטע לקטעים יותר קצרים, ועדיף עם שורה של רווח בין קטע לקטע.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 5 שנים ו-9 חודשים בוצע, חלקית, מה שהעורך כאן הסכים רן רגב
-
-
לפני 5 שנים ו-9 חודשים ענק!!! א.מ.
-
לפני 5 שנים ו-9 חודשים תודה לך רן רגב
-
-
לפני 5 שנים ו-9 חודשים ממש נהניתי לקרוא. נהדר. אתל (ל"ת)
-
לפני 5 שנים ו-9 חודשים תודה רן רגב (ל"ת)
-
-
לפני 5 שנים ו-9 חודשים כתוב מעולה המורה יעלה
-
לפני 5 שנים ו-9 חודשים תודה רן רגב
-
לפני 5 שנים ו-9 חודשים אז שים בתנור, זה יהיה קראנצ'י המורה יעלה
דבר אחר - כשגילית שאני אישה הוספת "תודה". למה מתייחסים שונה לנשים וגברים?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 5 שנים ו-9 חודשים כשגיליתי שאת אישה... רן רגב
כשגיליתי שאת אישה תקנתי את "אתה" ל"את".
כשגיליתי שאני חמור אנוכי הוספתי "תודה".
(האמת פשוטה יותר, תכננתי לכתוב בכותרת "תודה" ובפנים לשאול על הפיתה, אבל התבלבל לי).
ובאשר לשאלתך: אני לא מתייחס אחרת לנשים. לא מתחייב לגבי האחרים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 5 שנים ו-9 חודשים לא ראיתי את זה ככה. המורה יעלה
הרגשתי לא שאתה חמור אנוכי אלא שאני אחלה גבר ואח שלא צריך גינוני נימוס כמו עם זרים... כשהיה לי שם משתמש אחר פה ( של אישה) ותמונה נתנו לי בדיוק את היחס ההפוך ממה שאני מקבלת עכשיו. עכשיו בפרטי אני מקבלת הודעות מנומסות ומכבדות ובפורומים יחס של אחלה גבר, וקודם קיבלתי את הנימוס בפומבי ואת החמורים בפרטי
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 5 שנים ו-9 חודשים רק על עצמי לספר ידעתי רן רגב
תשובתי המלאה והאמיתית ניתנה כבר קודם.
לא יכול להלחם באמת שלך, מה עוד שאני לא יודע לגבי אחרים, לי פשוט התפספס.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 5 שנים ו-9 חודשים אין פה מלחמה המורה יעלה
-
-
-
-
-
-
לפני 5 שנים ו-9 חודשים גם את אוכלת בלי פיתה? רן רגב (ל"ת)
-
לפני 5 שנים ו-9 חודשים משתדלת המורה יעלה
-
-
-
