מכבסת ארז
יום ראשון, שבע בבוקר, היא מגיעה ראשונה ופותחת את המכבסה. מדליקה את האורות ופותחת את החלונות, המקום מחניק והיא חייבת לאוורר, ריח חזק של אבקת כביסה ומרכך כלוא בחלל הצר. ליד הדלת שקים וצרורות של כביסה שהגיעה ביום שישי, ממש לפני הסגירה. היא מתחילה למיין, כביסה עדינה, רגילה, לבנה, ניקוי יבש, מיוחדים, צמר, עור וזמש.
היא אוהבת להתחיל עם הכביסה הלבנה, ממלאת שלוש מכונות ואז שותה את הקפה של הבוקר, נס פשוט עם שתיים סוכר על חשבון הבלבית. היא אף פעם לא קונה הפוך יקר מאחד מבתי הקפה הרבים ברחוב, חבל על הכסף, קפה זה קפה. לפעמים דלית, החופפת של דודי מהמספרה הסמוכה מביאה לה הפוך מהמכונה שלהם. אישה טובה דלית, יש לה לב זהב. לפעמים בא לה להיכנס למספרה לעשות פסים ופן אבל אין טעם, סתם בזבוז.
בזמן שהמכונות עובדות היא מתחילה לגהץ. קשה לה להתניע בבוקר אז היא מתחילה עם חבילה קלה. שש כותנות. לא סיפור. לקוחה קבועה. מביאה פעם בשבוע את החולצות המחויטות של בעלה מהעבודה. מתעצלת לגהץ בעצמה מן הסתם, בטח אין לה אפילו קרש. חצי שעה עבודה גג. ארז מגיע בשמונה. הוא סך הכול בוס סביר, לא מציק, סומך עליה ורוב היום בכלל לא בעסק. הוא מקפיד שיהיו קפה וופלים במטבחון ומשלם לה בזמן. לפעמים השפם הלבן שלו עושה לה פלשבק ומזכיר לה את איגור, הבוס הקודם שלה.
היא מדחיקה ודוחפת את המגהץ קדימה במרץ, מיישרת צווארונים. המטלה קלה ומסתיימת במהירות. שלושים דקות חלפן. היא תולה יפה את החולצות. חבל רק שהיא כל כך שונאת לגעת בצווארונים של גברים. מה לעשות. זו העבודה. ממשיכים קדימה. חבל שארז משלם כל כך מעט. שכר מינימום. מדי פעם 50 שח נוספים אם יש עומס והיא עומדת בלחץ. 50 שח. זו בדיחה. פעם הבונוסים שלה היו מאות ואלפי שקלים.
אין טעם לחשוב על זה. הגרון מתכווץ. וופל אחד מהמטבח. דלית פותחת את המספרה ובדרך אומרת שלום, גם נותנת חיבוק. היא אוהבת להתחבק עם דלית. מגעה אינו שורף. המכונות סיימו והיא מתחילה לקפל. בעיקר גופיות, תחתונים גרביים. לא לחשוב, רק לקפל, אלו סתם חפצים דוממים. אין שום קשר בינם לתחתונים הזרוקים על הרצפה במכון. מהר מהר, הגיעה ערימה של שמיכות קיץ. החורף הגיע ועקרות בית חרוצות מסדרות את הארונות של הילדים. שמיכה עם דובונים, דומה קצת לשמיכה של איתי. מעניין אם גם בפנימייה עשו ארונות. קר שם יותר בצפון. היא צריכה לשאול אותו כשהוא יגיע בעוד שבועיים לביקור החודשי.
כמות כפולה של אבקה כביסה בריח לבנדר. את השמיכה הזו כנראה הרטיב תינוק. גם איתי היה מרטיב. בעיקר כשהיה מתעורר בלילות ולא מוצא אותה בדירה. הוא הרטיב עד גיל מאוחר ולכל המצעים שלו היה ריח של שתן. שטויות. ילדים מרטיבים, זה לא אומר שום דבר. סך הכול נחמד כאן במכבסה. אפשר לשמוע רדיו, מוזיקה או זהבי עצבני, הוא מצחיק אותה. לפעמים לקוחות נכנסים ואפשר לדבר איתם דקה או שתיים. העובדת הסוציאלית אמרה שאם היא תעבוד שנה שלמה בעבודה נורמטיבית יש לה סיכוי טוב לקבל את איתי שלה בחזרה.
האמת שהיא משתגעת כאן משעמום, השעות זוחלות לאט, העור שלה מעקצץ והגרון יבש. היא מעבירה לגל"צ, מנסה להקשיב לפרשנים, מקפלת עוד ערימה, מפעילה מייבש, היא מכניסה לתוכו דפי ריכוך ריחניים. זה אחד הטריקים של ארז. הלקוחות מתים על זה. כבר 12, מוציאה כריך חומוס ופרי מהתיק. הפסקת צהריים, בודקת אם דלית יכולה להצטרף אליה, לא, היא עסוקה, בדרך כלל יום ראשון הוא יום חלש במספרה, אבל היום הגיעו כמה נשים מבוגרות בלי לקבוע תור ודלית עובדת.
ארז יצא מזמן, יש לו עסקים ועיסוקים אחרים. הוא אוהב לשבת בפרלמנט של הגברים המבוגרים בבורקס "סמי". פעם עברה שם וראתה לקוח לשעבר, מהקבועים, כמעט התעלפה, פחדה עד מוות שהוא ילשין עליה לארז והיא שוב תפוטר. למרבה המזל הוא כנראה לא זיהה אותה. מאז היא עוקפת את בורקס סמי.
הרגליים רועדות, היא נקייה כבר חצי שנה והיא לא תיתן לדודא לנצח, בשביל איתי. מקסימום סיגריה. אחת בצהריים, חבילה של מדים, חייל וחיילת, התאומים של רוית השכנה. בחורה טובה, היא מחבבת אותה, רוית תמיד נשארת למספר דקות לשיחה קלה. מדברת עד אינסוף על הילדים המוצלחים שלה. שניהם משרתים ב 8200. היא שוב חושבת על איתי שלה. איתי יפה התואר. ילד פנימיות. ילדים כמוהו הצבא לא לוקח. גם היא לא שירתה בצבא. היא חייבת להתמיד. למרות המחסור, למרות השיעמום, למרות הכמיהה למוכר. תזכרי כמה זה היה רע. זה לא שווה את זה היא אומרת לעצמה. זהו, עוד שתי שקיות של כביסה רגילה. חבילה מסודרת לשליח של הניקוי יבש. מטאטאה את המקום, מעבירה סמרטוט במטבח. שולחת הודעה לארז לקנות עוד חלב למחר. ארבע בול היא נועלת. בקושי נושמת. יוצאת החוצה לסירחון האוטובוסים, ריח הביוב, צחנת החופש.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
