סבלנות. צריך סבלנות.
ופרופורציות, אומרים לך. פרופורציות. ופתאום מרגישים אותן.
מצד אחד יש את החיים של עכשיו, שבהם שירי ואני גרים כמעט רצוף בבית חולים ליד המיטה של יהלי ובקושי ישנים בלילה. מצד שני יש את מה שכיניתי ״החיים הרגילים״, שבהם רק צריך לגמור את החודש, לחשוש משפעת, ולהתעצבן מכך שיהלי לא נכנס לשיעורי מתימטיקה ובמקום זה בונה סוכה בשיחים ליד גרשון השומר ומתקוטט עם ילדים מהכיתה השניה. אז מה יותר קשה? הפרופורציה כאן נראית לכם ברורה? חד משמעית? צריך ללמוד מזה משהו?
איכשהו דווקא נראה לי שזה לא גודל האתגרים שמשתנה אלא אנחנו, שנמתחים ומתכווצים ומשתנים לפי מה שעומד מולנו. תתפלאו, להיות כאן בבית החולים בין כל הצפצופים והסבל והמחנק בגרון זה לא בהכרח יותר קשה מאשר נגיד סתם להתפרנס או להתמודד מול בוס מעצבן או להתעמת עם הבת המתבגרת שלך שחוזרת מאוחר הביתה. זה פשוט שונה, והנפש שלנו חייבת להיות גמישה מספיק כדי להכיל גם את החיים הרגילים, וכשצריך, גם את החיים כשהם מפסיקים להיות כאלה.
משונה ככל שזה יישמע, נדמה לי שמרגישים את החיים במלוא עוצמתם, באופן המלא והמדהים שלהם, דווקא כשקשה. כש״רק״ קמים בבוקר והולכים לעבודה וחוזרים מהעבודה ויוצאים למסעדה ביום הולדת ומתכננים חופשת קיץ ביוון, החיים... חיוורים. הם פשוט עוברים לידך, כאילו היית עובר אורח, על המדרכה, בחיים של עצמך. זה חולף, זה לא מחייב, זה לא מאמץ. כלומר, אולי זה כן מאמץ, אבל אחרת. זה מין מאמץ שבא בקלות, שלא מתעכבים עליו ממש. אבל כאן? וואו. אלה החיים, בצבע. כמו חוף הים של זנזיבר.
את האהבה שלי ליהלי אני מרגיש לאו דווקא כשהוא מרגיש טוב ומשחק בפלייסטיישן או רואה סימפסונז (תודה לך מאט גרונינג, על שלושים עונות של צחוק מדוייק ומענג), אלא בעיקר כשהוא מתלוצץ איתי אחרי שהוא מקיא, או אומר לי ״תודה אבא״ בקול צרוד ועמוק כשאני מביא לו קוביות קרח בארבע וחצי בבוקר. האהבה ברגעים האלה גולשת לי מהצדדים, מכל עבר, היא עולה על גדותיה. אני בוכה ממנה.
היינו אמורים כבר פעמיים להשתחרר מבית החולים. הספירות עלו, והיה רושם שהקליטה של מח העצם טובה. אבל אז היה ליהלי חום, ועוד אחד. ובחילות ארוכות. ואז היה וירוס, ואז חיידק, ושוב וירוס, ואז שיעולים שהתפתחו לדלקת ריאות. ושוב חום. הרופאים אופטימים, רגועים, ״מתקנים״ אותו כמו מי שתוקע אצבעות בסכר דולף. זרזיף מכאן, ועוד אחד מפה, ואתם בטח יודעים איך ראש של הורים עובד. אנחנו רואים את הסכר מתמוטט כמו הסכר ההוא בברזיל, ובכל זאת מחייכים ומדברים על יציאה הביתה ומצחיקים את אלוהים ומתכננים תוכניות. אנחנו מקווים לטוב, ובעיקר נזהרים שלא לעשות לעצמנו מנחוס - כלומר מהנהנים בהסתייגות כשיהלי מרגיש טוב, ונמנעים מללבוש את החולצה שלבשנו כשהיה לו חום לפני שבועיים. אנחנו יודעים שזה אידיוטי, אבל זה באמת כל כך כל כך מפחיד לשחק את המשחק הזה אחרת.
באופן כמעט אבסורדי, לצאת הביתה לעוד חודשים של לחץ ובידוד והגבלות על אוכל וביקורות של פעמיים בשבוע, מפחיד יותר מאשר להיות כאן. הרי זה לא שיהלי הופך להיות בריא פתאום, אלא שגם מבחינת הרופאים עדיף שהוא ישלים את ההחלמה שלו בבית. (וגם צריך לפנות את החדר לילד אחר שזקוק להשתלה). אנחנו מתים מפחד לעזוב את החדר הזה, ורוצים להישאר כאן במין סינדרום שטוקהולם משובש. מעדיפים את אשליית הביטחון שיש בין ארבעת הקירות האלה מאשר את החופש שיש לכאורה ביציאה הביתה. כבר התרגלנו לתרופות, לתאורה, לטמפרטורה, לבידוד, לאחיות ולאחים ולרופאים. התרגלנו. טוב לנו ככה.
אמרתי ליהלי, כשתלמד נהיגה בעוד כמה שנים, ילמדו אותך שכשנוהגים לא מסתכלים ממש קרוב לאוטו, אלא קדימה, אל המשך הדרך. התפקיד שלך, אמרתי לו, זה כרגע לחיות את הכאן והעכשיו ולדעת שאמא ואני מסתכלים קדימה. עוד מעט יהיה טוב. עוד מעט תוכל לחזור לאכול חומוס וסושי, ולהשתולל בחוץ ולבנות סוכה ליד גרשון השומר במקום שיעורי מתימטיקה.
עוד מעט.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
