פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 996 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 6 שנים ו-11 חודשים סיפור שכתבתי לפני שנים - מקווה שתיהנו פטרה
פניה אחת שגויה
שלומית קדם
גשם יורד.
זה התברר לאפרים בו ברגע שיצא מן האולם אחרי ההרצאה. סביבו נדחקו אנשים, מכפתרים מעילים, פותחים מטריות, ממהרים למכוניות. לו לא היתה מכונית, גם לא מטריה. כשיצא מהבית אחר הצהרים, היה בהיר לגמרי. אמנם, ברדיו אמרו משהו על גשם, ועדה הזכירה לו לקחת מטריה, אבל השמש זרחה, והוא צחק לה.
עכשיו כבר לא צחק. עוד עשר דקות יוצא האוטובוס האחרון הביתה, מרחק עשרים ק"מ. לבקש טרמפ עד התחנה ממישהו? איננו מכיר איש כאן... לא נעים...
עד שחשב ושקל, כבר עבר על פניו הזוג האחרון, צוחקים ומצטופפים תחת מטריה גדולה ירדו במדרגות ורצו אל המכונית האחרונה, שנשארה ברחוב. טריקת דלתות, התנעת מנוע וכבר הם נעלמים מעבר לפינה ואינם.
לבדו. מאחוריו נסגרה הדלת, כבה השלט הגדול בחזית. האחראי יצא כנראה מאחור. זהו. אין ברירה, צריך לרוץ מהר לאוטובוס.
המדרכות בהקו ברטיבות. שלוליות שיקפו את אורות הפנסים. זרמי מים געשו בצדי הכביש, שהיה לנחל זמני. משבי רוח טלטלו את ענפי העצים מעל ראשו. הדובון עצר את רוב הגשם, אבל נעליו נכנעו כבר בחציית הכביש הראשון ועכשיו שכשך בהן כמו בסירות מוצפות.
עוד כביש לחצות. פניה ראשונה ימינה ועכשיו שמאלה ברחוב השני וכאן צריכה להיות התחנה...
אין תחנה.
כנראה טעה בפניה. זה לא הרחוב הנכון. חזרה לפינה. כן, עכשיו הוא זוכר. לא הרחוב השני שמאלה אלא השלישי.
אורותיו האחוריים של האוטובוס הבהבו אליו אדומים מבעד לגשם לפני שנעלמו מעבר לפינה.
הוא נעצר בבת אחת, המום. שאון מתכתי של פח אשפה מתהפך החריד אותו מקפאונו. חתול מבוהל נמלט לפני רגליו. שחור? אולי. בחושך כולם שחורים...
טוב. זהו. האוטובוס האחרון ברח לו. מה עושים עכשיו? עיר זרה, גשם, אין נפש חיה ברחוב.
הביתה! איך מגיעים הביתה?
מכונית חלפה בשקשוק ונתז ברחוב הראשי. שלט האיר לרגע על גגה ונעלם.
מונית. נכון. הוא ימצא מונית ויסע הביתה, כמה שיעלה.
יש לו בכלל כסף? ודאי לא די למונית בשעה כזאת. כספומט. איפה יש בנק בחור הזה?
הבנק הקרוב היה ברחוב הראשי, מעבר לכביש. עוד נהר עבר בנעליו המשקשקות. הכספומט סגור. מרחוק ראה שלט של הבנק המתחרה ושכשך עד אליו. ידיו רעדו, מקור ומעצבנות. טעה בהקשת המספר הסודי. ניסה שוב, ולפתע כבר לא היה בטוח בסדר הספרות של המספר, שזכר בעל פה זה שנים.
בנסיון השלישי נבלע הכרטיס.
טוב. להירגע. לא להיתפס לפאניקה. מה עושים עכשיו?
מלון? יש בכלל מלון בחור הזה? ונניח שיש, איפה הוא? איך מוצאים אותו בשעה כזאת כשאין אפילו את מי לשאול? ונניח שימצא אותו בדרך נס, איך ישלם? מי בכלל יתן לו להיכנס כשהוא חסר פרוטה ונראה כמו דלפון דולף ולא כמו מרצה מכובד, איש שם בתחומו?
אם עדה היתה כאן, היא היתה יודעת מה לעשות. לה זה בכלל לא היה קורה. עדה תמיד יודעת מה לקחת, מתי לצאת, איפה לפנות... עדה. הוא יתקשר אליה. בשביל מה יש טלפון? היא תציל אותו. היא תבוא לקחת אותו במכונית, או תחכה לו עם כסף ליד הבית כשיבוא במונית... זהו. איפה יש כאן טלפון ציבורי?
הטלפון הראשון היה מקולקל. מישהו תלש את השפופרת. בשני לא היה קו. עד שהגיע אל השלישי, כבר היה קפוא ורועד ורגליו בקושי נשאו אותו. כרטיס החיוג נשמט מבין אצבעותיו הקפואות לשלולית וכשניסה לחייג, טעה בין הלחצנים ונענה בתשובה מתרעמת בקול זר. השפופרת נטרקה על התנצלותו הנבוכה. בחיוג השני הגיע לביתו. קולו הוא השיב לו בנימוס, בעברית ובאנגלית. הודעה מוקלטת. כללי הבית - כששוכבים לישון, מנתקים את הטלפון. כמי שנודע במתיחות הטלפוניות שלו, היה אפרים קורבן מועד למתיחות-נגד ולצלצולים זועמים בשעות מוזרות. עדה כעסה, הילדים התעוררו מבוהלים מצלצולים באישון הלילה. עדה שכבה לישון, והטלפון מנותק עד הבוקר.
ואם עדה עוד היתה ערה והיתה עונה לטלפון, מי יודע אם היתה מאמינה לו? היא בוודאי עוד זוכרת את הפעם ההיא, כשהתערב עם חבר, (טוב, שניהם שתו קצת קודם…) שאשתו תבוא מיד לעזרתו אם תחשוב שהסתבך בצרה, והתקשר אליה ואמר לה, שהוא בספריה באוניברסיטה וקודם הרגיש רע והתעלף בשירותים וכשהתעורר, מצא שכבר סגרו את הספריה ואיננו יכול לצאת ואולי תוכל לבוא לחפש את השומר שיפתח לו…
הוא חיכה אז עם החבר מול שער האוניברסיטה ושניהם ראו אותה מגיעה תוך חמש דקות (בוודאי נסעה כמו מטורפת) ומתחילה לצעוק על השומר, שיתן לה להיכנס מיד…
טוב, הוא זכה בהתערבות, אבל אחרי מה שקיבל אז מעדה…
והפעם ההיא, כאשר – טוב, נעזוב את זה.
אמר לתא הקולי מה שאמר וניתק. עוד נסיון, אל חבר טוב. אין תשובה. ודאי, הבחור התגרש לא מזמן, מתפרפר בלילות. חבר אחר, לא כל כך קרוב, אבל בכל זאת...
אין תשובה. נכון, נסע לחו"ל ועוד לא חזר.
אחיו? מה יעזור לו זה מן המושב שלו בגליל? חבל להפריע לו, חקלאי חרוץ, הולך לישון עם התרנגולות וקם איתן בהשכמת הבוקר. חבר לעבודה? לא כל כך סובל אותו, אבל אולי בכל זאת.
משיבון. הודעה מאנפפת, מבטא אנגלו-סכסי. טרק בעיצומה של ההודעה. חשב על עוד מישהו שאפשר לנסות, אבל מצא, שהכרטיס התרוקן.
טוב. בלי פאניקה. ספירת מלאי. אחרי חצות בעיר זרה, בלילה הגשום ביותר בשנה. רטוב, קפוא. אין כסף, אין כספומט, אין קשר טלפוני. בלי פאניקה.
צעדי ריצה התקרבו מאחור. הוא הפנה את ראשו. גבר מכורבל בדובון כהה עבר לידו ונעלם בכניסה לבית סמוך. יופי לו, הולך הביתה לישון.
מי עוזר לאנשים במצוקה? המשטרה! איפה המשטרה?
אור כחול הבהב לעומתו על הכביש הרטוב, כמענה לתפילה.
ניידת עצרה לצד המדרכה. שוטר יצא, ניגש אל הדמות המכורבלת, רועדת מקור, ליד הטלפון הציבורי.
"תעודת זהות, בבקשה."
אפרים חיטט בכיס אחד, בשני. באחורי, בפנימי של הדובון. בארנק השטרות.
"אין לי כאן אתי. כנראה שכחתי במכנסיים האחרים, החלפתי קודם... מיהרתי..."
"בסדר, עלה לניידת. נברר בתחנה."
בניידת היה לפחות יבש. וחמים. אפרים ישב בהרחבה, נשם לרווחה. עכשיו ידאגו לו. השוטר דיבר במכשיר הקשר, אמר משהו על גבר בדובון כחול, דומה לזה שהזקנה תיארה, לא, הארנק לא אצלו, אבל עוד לא ערכו חיפוש... אפרים הפסיק להקשיב. עיניו נעצמו בניגוד לרצונו.
בתחנה חקרו אותו קצת, ללא התלהבות יתרה. נזפו בו על שהוא מסתובב ללא תעודת זהות. שמעו על האוטובוס שברח, הכספומט שנבלע, הטלפונים שלא ענו... בסוף אמרו לו להיכנס לתא המעצר ולישון שם. בבוקר יבררו הכל. היומנאי הכין לו תה חם ונתן לו שמיכה בלויה. הוא הצטנף על המיטה המתקפלת ועצם עיניים. בבוקר יתקשר אל עדה, הכל יהיה בסדר. איזה רעמים וברקים... טוב שהוא כבר לא ברחוב... עכשיו לישון...
אי שם בשעות הקטנות הכניסו שיכור לתא. השיכור כשל, נתקל במיטה ונפל על אפרים. אפרים התעורר מבוהל, הדף אותו מעליו בכוח. הכל היה חשוך, מלבד אור חירום קטן מעל דלפק היומנאי. השיכור נפל על הרצפה ונשאר מוטל שם בלי תנועה. אפרים נרדם שוב.
בבוקר מצאו את השיכור מת. אולי נחבט בראשו מן הנפילה, אולי נפגע בתגרה, שבגללה נעצר. הגופה נשלחה לנתיחה. לאפרים נאמר, שיישאר במעצר עד שיתברר חלקו במות השיכור. התירו לו טלפון אחד.
בשבע עוד היה הטלפון בבית מנותק. עדה עסוקה עם הילדים, אולי בכלל לא הרגישה, שלא חזר הביתה בלילה.
בשבע וחצי ענתה לטלפון.
"עדה, זה אני. תשמעי איזה דבר נורא קרה לי, לא תאמיני. אני פה במשטרה, במעצר, ושיכור אחד מת וחושבים שזה בגללי ואיחרתי את האוטובוס ואת לא ענית לטלפון ואין לי..."
"אתה צודק, אני לא מאמינה. ואני לא רוצה לדעת אצל מי בילית את הלילה הפעם. הזהרתי אותך, נכון? אמרתי לך, שבפעם הבאה שתנסה למתוח אותי, לא אקשיב לך, נכון? אז שלום."
כשניסה שוב, כבר היה הטלפון מנותק. קולו, תרבותי, מנומס, עברית ואנגלית, הלעיג עליו מעבר לקו.
רק בשעה עשר, אחרי שהצליח, בתחנונים, לחלץ עוד שיחת טלפון מן השוטר, שניסה לשווא להסתיר גיחוך מעבר לחזות קפדנית, הגיע סוף סוף אחיו עם תעודת הזהות ובגדים להחלפה וחתם על ערבות.
אחיו הסיע אותו הביתה והמשיך מיד חזרה למושב. הוא גרר את עצמו ברגליים כבדות לקומה השלישית. הדלת היתה נעולה. כמובן, עדה בעבודה, הילדים בבית הספר. איפה המפתח? חסר לו שגם את המפתח שכח בבית. אבל לא, הרי ראה אותו במשטרה כשהפקיד את הארנק אצל היומנאי. הוא מוכרח להיות – כן, הנה הוא.
בדירה הריקה נכנס להתקלח, הכין לו תה חם עם לימון ולקח שני אספירין. ראשו היה כבד. אולי הצטנן אתמול. לא פלא. הנעליים עוד היו רטובות מהמבול של הלילה.
בחדר השינה סגר את תריסי החלון הדרומי ונכנס למיטה. התכסה מעל לראש ונרדם מיד.
מן השינה הכבדה צף ועלה לרגע כששמע את סיבוב המפתח בדלת וקול צעדים בחדר הכניסה. עדה חזרה מהעבודה. חשב לקרוא לה, אבל העייפות גברה עליו והוא חזר ונרדם. באיזה שהוא זמן שמע בתוך ערפילי השינה את הטלפון מצלצל ואת קולה השקט של עדה, אבל את המילים לא קלט.
כשהתעורר לבסוף, היה החדר מוצף אור שמש. בחלון המערבי ראה שמים כחולים נקיים מענן. מן המבול של הלילה לא נותר שריד, כאילו נברא במיוחד לכבודו. הוא התמתח בהנאה, מתענג על תחושת הנועם והחמימות. גם ראשו היה צלול וראשית ההצטננות נעלמה כלא היתה. כמה טוב להיות בבית. כשיספר לעדה, היא לא תאמין…
בבת אחת נחת עליו זכר הלילה שעבר. אימי חדר המעצר, הגוף הכבד, רטוב ומצחין, הנוחת עליו בכל כובדו ומחריד אותו בבת אחת משינה עמוקה אל חושך מצריים ורעם אדיר. הוא דחף אותו, זה נכון, פשוט כדי להיפטר ממנו, אבל לא בכוח כזה, לא יתכן שפגע בו עד כדי כך… בגלל הרעם, לא שמע את החבטה כשנפל, אבל לא יכול להיות שהיתה חזקה כל כך…
"עדה!" צעק בפאניקה גמורה. הם יחזירו אותו למעצר, יעמידו אותו למשפט, התובע יישא נאום חוצב להבות, הסניגורית – הוא ראה אותה בבירור, גבוהה וכבדת גוף, שערה הכהה שוטף על גבה, נאבקת בכל כוחה לזכות אותו, מזעזעת את המושבעים – אופס. אין מושבעים בישראל. מזל שגם כיסא חשמלי אין. רק מאסר ארוך, ארוך…
הדלת נפתחה. עדה נכנסה, פניה חתומים. בידיה החזיקה מגש ועליו כוס מיץ תפוזים וצלחת עם טוסט, כמו שהוא אוהב. ארוחה אחרונה לנידון למוות?
"עדה, עכשיו את כבר מאמינה לי? הפעם זה באמת, את מוכרחה להאמין לי."
"כן, דני סיפר לי שהוציא אותך בערבות. איך הצלחת להסתבך ככה? אפילו עליך לא הייתי מאמינה שתעשה שטויות כאלה."
"גם אני לא תופס איך זה קרה. תגידי לי, את מאמינה שדחיפה שלי יכולה להרוג מישהו? רבע עוף כמוני? והוא היה גורילה, בחיי, מאה חמישים קילו כמו כלום! כמעט מעך אותי! לזה הם קוראים רצח? זו היתה הגנה עצמית! הוא היה הורג אותי! אבל הם כבר ילבישו עלי רצח, אני יודע, הוא בטח שבר את הגולגולת ועכשיו הם יגידו שזה בגללי, ויאסרו אותי לכל החיים ואת תישארי לבד עם הילדים ובטח – "
עדה פלטה קול מוזר, חנוק. אפרים היה המום. אם עדה בוכה, גורלו ודאי נחרץ. אין לו סיכוי.
הוא הביט בה, מבוהל. פניה עוד היו חתומים, אבל זוויות פיה זעו ובעיניה נצנץ משהו. "צריך להשיג עורך דין מעולה," אמרה. "דני אמר לי, שיש לו חבר משפטן. תצטרך ייצוג טוב במקרה הזה. וצריך גם לברר, איזה זכויות יש בביטוח הלאומי למשפחות אסירים."
אפרים החוויר כולו. צמרמורת אחזה בו מתחת לשמיכה החמה. זהו, הכל אבוד. אם עדה חושבת שיאשימו וירשיעו אותו, ברור שהשופט יחשוב כמוה. בשביל מה היה צריך את כל הנסיעה האידיוטית הזאת. לו רק היה יוצא בזמן, לו רק לא היה טועה בפניה ההיא…
עדה ישבה על המיטה, לצדו והניחה את ידה על ראשו, מלטפת ברוך את קרחתו הקטנה. הנצנוץ החשוד בעיניה התגבר. דמעות? פיה התעוה קלות, והיה לו רושם ברור, שהיא מנסה לכבוש חיוך. חיוך? חייו נגמרו ואותה זה מצחיק?
"זה בסדר, אפרים, תירגע. אף אחד לא רוצה לאסור אותך. הם יודעים, שרבע עוף כמוך לא רצח גורילה של מאה חמישים קילו. החבר של דני, עורך הדין, בירר במשטרה. לפני שעה הוא התקשר. בנתיחה מצאו, שהוא מת מדום לב, כנראה כתוצאה משילוב קטלני של אלכוהול וסמים. יכול להיות, שכשהוא נפל עליך הוא כבר היה מת. בכל מקרה, לא היה לך שום חלק במותו. ניקו אותך מכל חשד."
"אז… אז למה לא אמרת לי מיד? למה התחלת לדבר על עורכי דין וזכויות של משפחות אסירים?"
"מה יש, ולי לא מגיעה פעם מתיחה קטנה?"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 6 שנים ו-11 חודשים פטרה, כיף לקרוא. נהנתי מאוד... בת-יה
-
לפני 6 שנים ו-11 חודשים תגובה לבת-יה פטרה
תודה, שמחה שנהנית. אכן, מסתבר שעדיף לקחת מונית. גם אני זוכרת את הריצה לאוטובוס האחרון, אבל מעולם לא הסתבכתי כמו גיבור הסיפור המסכן שלי...
פטרה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 6 שנים ו-11 חודשים צרות באות בצרורות... אברהם
מעין קומדיה של טעויות.
מותח, ומרענן למדי.
אין רגע דל בסיפור היפה.
מהנה מאוד.
(נעים לראות שמות עבריים של הדמויות)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 6 שנים ו-11 חודשים תודה לאברהם פטרה
-
-
לפני 6 שנים ו-11 חודשים פטרה חני
קראתי בשקיקה בלי להפסיק ולו פעם אחת.
אם היה ספר (או שיש אחד, הלוואי שיש) הייתי מסיימת אותו בנשימה אחת.
סיפור מדהים ולאנשים מסויימים הוא אפילו מאוד אפשרי.
דרך אגב ראיתי סרט כזה בטלוויזיה לפני אולי 30 שנה ואני עדיין זוכרת אותו.
אמן שהתעסק עם משקולות מנייר. הייתה לו הזמנה בסוהו בניו יורק. כשהגיע לשם
שטר 100 דולר למונית עף מהחלון. הרביצו לו, הוא פגש בדרך מלא אנשים הזויים, פנקיסטים, חנונים, זונות שניסו להתחיל אתו. ערב שלם ולא הצליח לחזור הבייתה.
סרט עם פטרישה ארקט...דומה מאוד לסיפור שלך וגם שם אהבתי מאוד.
אז תודה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 6 שנים ו-11 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת פטרה
תודה רבה על הביקורת. שמחתי לקרוא. גם אני ראיתי את הסרט שאת מתארת, וסביר שהוא השפיע עלי בכתיבת הסיפור.
פטרה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 6 שנים ו-11 חודשים נהניתי בהחלט. yaelhar
-
לפני 6 שנים ו-11 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת פטרה
-
-
