יש ימים שהעור שלי פשוט כמה למגע. לאו דווקא מגע מיני, אפילו. רק... שמישהו ינשק אותי כאילו הוא מתכוון לזה. כאילו אני משהו יפה. כאילו אני משהו שהוא רוצה בו.
אלה הימים שבהם אני כמעט (כמעט) מנצלת את הפרצה המקסימה בחוק; כי סקס לסבי אסור, אבל מזמוזים עם בחורה זה סיפור אחר, ואני שומרת נגיעה, והעור שלי מעקצץ, ואף אחד, אף אחת, אף פעם, לא נגעו בי <I>ככה</I>.
אלה הימים שאני שמחה להיות בי.
ויש ימים אחרים של תסכול וזעם ואני שונאת להיות בי, שונאת להיות בארון, שונאת שאומרים לי שיום יבוא וההורים שלי יבינו (כי יש מצבים בלי תקווה, ולא לכל סיפור יש הפי אנד) - שונאת את העיניים שלי, שמשתהות רגע אחד יותר מדי על הבחורה עם השיער הכחול באוטובוס. (היא לובשת סווטשירט ירוק, מרופט בקצות השרוולים, ועל התיק שלה יש סיכה של P!ATD, והעיניים שלה כהות כל כך. היא לא עושה גבות.) (היא לא מסתכלת עלי.)
מחר, אני אומרת לעצמי, אני אחפש באינטרנט את הבית הפתוח. אני אברר מועדי מפגשים של האחווה הסטודנטיאלית הגאה. מחר אני אתחיל עם מישהי. באוטובוס, בקפיטריה, בדשא של הקמפוס בין השיעורים.
מחר, אני אומרת לעצמי, אני אמצא בחור דתי נחמד, אחד שאני יכולה לאהוב. אחד שאני יכולה להביא הביתה. הרי גם בנים זה בסדר.
מחר, אני אומרת לעצמי, אני אספר להם. והם יבכו ואני אבכה והם יגידו לי שאפשר לצאת מזה, שיש טיפולים. (וזה יהיה נורא. אבל זה לא שלשתוק זה להיט היסטרי.)
מחר, אני אומרת לעצמי בחומרה, מחר וגם אחר כך, יהיה מה שיהיה, אני לא אתאהב בסטרייטית; כי הרי, טיפשה, אני אומרת לעצמי בזעף, לא צריך להוכיח אמפירית שתמיד יכול להיות יותר גרוע.
אלה הימים שבהם אני כמעט (כמעט) מנצלת את הפרצה המקסימה בחוק; כי סקס לסבי אסור, אבל מזמוזים עם בחורה זה סיפור אחר, ואני שומרת נגיעה, והעור שלי מעקצץ, ואף אחד, אף אחת, אף פעם, לא נגעו בי <I>ככה</I>.
אלה הימים שאני שמחה להיות בי.
ויש ימים אחרים של תסכול וזעם ואני שונאת להיות בי, שונאת להיות בארון, שונאת שאומרים לי שיום יבוא וההורים שלי יבינו (כי יש מצבים בלי תקווה, ולא לכל סיפור יש הפי אנד) - שונאת את העיניים שלי, שמשתהות רגע אחד יותר מדי על הבחורה עם השיער הכחול באוטובוס. (היא לובשת סווטשירט ירוק, מרופט בקצות השרוולים, ועל התיק שלה יש סיכה של P!ATD, והעיניים שלה כהות כל כך. היא לא עושה גבות.) (היא לא מסתכלת עלי.)
מחר, אני אומרת לעצמי, אני אחפש באינטרנט את הבית הפתוח. אני אברר מועדי מפגשים של האחווה הסטודנטיאלית הגאה. מחר אני אתחיל עם מישהי. באוטובוס, בקפיטריה, בדשא של הקמפוס בין השיעורים.
מחר, אני אומרת לעצמי, אני אמצא בחור דתי נחמד, אחד שאני יכולה לאהוב. אחד שאני יכולה להביא הביתה. הרי גם בנים זה בסדר.
מחר, אני אומרת לעצמי, אני אספר להם. והם יבכו ואני אבכה והם יגידו לי שאפשר לצאת מזה, שיש טיפולים. (וזה יהיה נורא. אבל זה לא שלשתוק זה להיט היסטרי.)
מחר, אני אומרת לעצמי בחומרה, מחר וגם אחר כך, יהיה מה שיהיה, אני לא אתאהב בסטרייטית; כי הרי, טיפשה, אני אומרת לעצמי בזעף, לא צריך להוכיח אמפירית שתמיד יכול להיות יותר גרוע.