ארטסקרול

ארטסקרול

בת 23 מ°••.*•.°

Born this way
To this family
To this stupid
Beautiful
Desperate world



» דירגה 0 ספרים
» כתבה 0 ביקורות
» יש ברשותה 0 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני חודשיים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני 4 ימים

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של ארטסקרול

ביקורות ספרים:

מוצגות 1 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

זה קורה לי הרבה. אני מספרת בדיחה ורוב האנשים חושבים שאני מדברת ברצינות. קצת התרגלתי לזה ובדרך כלל לא ממש אכפת לי כי בסך הכ... המשך לקרוא
34 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


מתוך הפורומים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

מעל שמיים באפור חיוור
ואלף חתולים משוטטים
ואנשים בצעד תכליתי
ממהרים אל אוטובוס עובר

יש גרפיטי חדש על העמוד
וריח של סיגריות באוויר
ביום הזה הכל נראה סביר
וכל שיחת חולין צריכה תלמוד

בכניסה למרכז המסחרי
יש יונים וטינופת ושמש
ולרגע אני מתרשמת
שאולי העתיד אפשרי

והנה הרכבת עוצרת
הרציפים מתרוקנים לאיטם.
על כתפו של אבא ילד נרדם
בכביש מכונית צופרת.

בהצטלבות מחכה לחבר
חיילת עם עיניים עייפות.
שבע ציפורים מחוצפות
עפות
אל תוך שמיים באפור חיוור.
נכתב לפני חודש
יש ימים שהעור שלי פשוט כמה למגע. לאו דווקא מגע מיני, אפילו. רק... שמישהו ינשק אותי כאילו הוא מתכוון לזה. כאילו אני משהו יפה. כאילו אני משהו שהוא רוצה בו.
אלה הימים שבהם אני כמעט (כמעט) מנצלת את הפרצה המקסימה בחוק; כי סקס לסבי אסור, אבל מזמוזים עם בחורה זה סיפור אחר, ואני שומרת נגיעה, והעור שלי מעקצץ, ואף אחד, אף אחת, אף פעם, לא נגעו בי ככה.
אלה הימים שאני שמחה להיות בי.

ויש ימים אחרים של תסכול וזעם ואני שונאת להיות בי, שונאת להיות בארון, שונאת שאומרים לי שיום יבוא וההורים שלי יבינו (כי יש מצבים בלי תקווה, ולא לכל סיפור יש הפי אנד) - שונאת את העיניים שלי, שמשתהות רגע אחד יותר מדי על הבחורה עם השיער הכחול באוטובוס. (היא לובשת סווטשירט ירוק, מרופט בקצות השרוולים, ועל התיק שלה יש סיכה של P!ATD, והעיניים שלה כהות כל כך. היא לא עושה גבות.) (היא לא מסתכלת עלי.)

מחר, אני אומרת לעצמי, אני אחפש באינטרנט את הבית הפתוח. אני אברר מועדי מפגשים של האחווה הסטודנטיאלית הגאה. מחר אני אתחיל עם מישהי. באוטובוס, בקפיטריה, בדשא של הקמפוס בין השיעורים.
מחר, אני אומרת לעצמי, אני אמצא בחור דתי נחמד, אחד שאני יכולה לאהוב. אחד שאני יכולה להביא הביתה. הרי גם בנים זה בסדר.
מחר, אני אומרת לעצמי, אני אספר להם. והם יבכו ואני אבכה והם יגידו לי שאפשר לצאת מזה, שיש טיפולים. (וזה יהיה נורא. אבל זה לא שלשתוק זה להיט היסטרי.)
מחר, אני אומרת לעצמי בחומרה, מחר וגם אחר כך, יהיה מה שיהיה, אני לא אתאהב בסטרייטית; כי הרי, טיפשה, אני אומרת לעצמי בזעף, לא צריך להוכיח אמפירית שתמיד יכול להיות יותר גרוע.
נכתב לפני חודשיים
הקוראים:



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ