המנהל עצמו קידם את פניו עם הגיעו למקום. "טוב, זה לא בדיוק סוויטה נשיאותית בהילטון," הוא אמר בהבעה מתנצלת, "אבל תסכים אתי שזה גם לא איזה חדרון באכסניה נידחת. וחוץ מזה, אתה לא משלם עליו אפילו שקל אחד..." הוא סקר את המקום בארשת פנים סקרנית. אחרי ככלות הכול, הנופש שהוא זכה בו חינם אין כסף אמור להימשך כמה שבועות טובים. חדר מרווח, טלוויזיה גדולה, מצעים שמדיפים ניחוח נעים. באמת לא רע. "ואתה יודע מה גולת הכותרת?" המנהל קטע את הרהוריו. "הנוף לים. תראה, הים התיכון כולו פרוש על כף ידך." הוא הביט על הים, משתהה. אכן, הקרבה לים הייתה בולטת. הושט ידך וגע בו. צא מן החדר והשתכשך במימיו. "והאוכל," פניו מדושנות העונג של המנהל התעגלו בהבעת סיפוק. "אוי, המטעמים האלה... אפילו אני חוטא מפעם לפעם ואוכל פה במקום בבית. תשמע, אני אומר לך, יש לנו שף שהיה יכול לעבוד באיזו מסעדת גורמה, בחיי."
חודש תמים חלף לו בינתיים. האוכל אכן היה משובח, אך התיאבון ממנו והלאה. במקום להתענג על מטעמי השף, הוא בחר ליהנות מן האריזות המיניאטוריות של המזונות הפשוטים. ריבה, דבש, גבינות וחמאה, הכול במנות אישיות ובממדים גמדיים. גם האריזות האישיות של השמפו ושל הסבון כבשו אותו, ואף פניה המאירות של החדרנית, אשר חזרה וביקשה ממנו להקפיד ולהשתמש בסבונים הקטנים לפני שהוא אוכל ואחרי שהוא יוצא מהשירותים. "כאילו שמה שחסר לך עכשיו זה לחטוף גם איזה וירוס," היא אמרה, כשהבעה של אם דואגת נסוכה על פניה.
אבל מה שהקסים אותו יותר מהכול היה הים. גווניו המשתנים, מזגו הסוער לפרקים והנינוח בשעות אחרות, מראה הספינות ששיוו לו חזות של ציור יפהפה. הוא אהב לצפות בשקיעות כשהוא תמה בנפשו איך זה, לעזאזל, שהנופש המאולץ הזה פינה את הציניות השופעת בנפשו לטובת קיטשיות דביקה. בהתחלה הוא ניסה להדחיק זאת, אך מאוחר יותר הוא הודה בינו לבין עצמו שהוא אכן נפעם מכדור השמש הכתום השוקע לאטו בים, כשהשמיים בוערים לסירוגין בערב רב של גווני סגול, כתום, ארגמן ואדום. הוא אהב לתצפת על זוג קשישים שנהגו לפסוע על שפת הים מדי ערב בשעה קבועה, זרועותיהם שלובות והם תומכים זה בהליכתו של זו. הוא אהב את המלנכוליות שהייתה טמונה באורו החיוור של הפנס היחיד בקטע החוף שנגלה לעיניו. בערוב ימיו הוא גילה את הים. אז הנה הוא כאן, במרחק נגיעה מהים. כה קרוב וכל כך רחוק.
חודש שלם חלף לו בינתיים, והנופש עתיד להימשך עוד זמן רב. סדרת טיפולים כושלת הסתיימה, אחת חדשה ואגרסיבית במיוחד ניצבת בפתח, כשהיא מזכירה לו שוב ושוב שהוא יזכה ליהנות מהנוף המרהיב עוד זמן רב. אלא אם כן, כמובן, יינתק לו בינתיים פתיל חייו.
בית חולים רמב"ם, ביתן 10, קומה שנייה. חדר עם נוף לים.
חודש תמים חלף לו בינתיים. האוכל אכן היה משובח, אך התיאבון ממנו והלאה. במקום להתענג על מטעמי השף, הוא בחר ליהנות מן האריזות המיניאטוריות של המזונות הפשוטים. ריבה, דבש, גבינות וחמאה, הכול במנות אישיות ובממדים גמדיים. גם האריזות האישיות של השמפו ושל הסבון כבשו אותו, ואף פניה המאירות של החדרנית, אשר חזרה וביקשה ממנו להקפיד ולהשתמש בסבונים הקטנים לפני שהוא אוכל ואחרי שהוא יוצא מהשירותים. "כאילו שמה שחסר לך עכשיו זה לחטוף גם איזה וירוס," היא אמרה, כשהבעה של אם דואגת נסוכה על פניה.
אבל מה שהקסים אותו יותר מהכול היה הים. גווניו המשתנים, מזגו הסוער לפרקים והנינוח בשעות אחרות, מראה הספינות ששיוו לו חזות של ציור יפהפה. הוא אהב לצפות בשקיעות כשהוא תמה בנפשו איך זה, לעזאזל, שהנופש המאולץ הזה פינה את הציניות השופעת בנפשו לטובת קיטשיות דביקה. בהתחלה הוא ניסה להדחיק זאת, אך מאוחר יותר הוא הודה בינו לבין עצמו שהוא אכן נפעם מכדור השמש הכתום השוקע לאטו בים, כשהשמיים בוערים לסירוגין בערב רב של גווני סגול, כתום, ארגמן ואדום. הוא אהב לתצפת על זוג קשישים שנהגו לפסוע על שפת הים מדי ערב בשעה קבועה, זרועותיהם שלובות והם תומכים זה בהליכתו של זו. הוא אהב את המלנכוליות שהייתה טמונה באורו החיוור של הפנס היחיד בקטע החוף שנגלה לעיניו. בערוב ימיו הוא גילה את הים. אז הנה הוא כאן, במרחק נגיעה מהים. כה קרוב וכל כך רחוק.
חודש שלם חלף לו בינתיים, והנופש עתיד להימשך עוד זמן רב. סדרת טיפולים כושלת הסתיימה, אחת חדשה ואגרסיבית במיוחד ניצבת בפתח, כשהיא מזכירה לו שוב ושוב שהוא יזכה ליהנות מהנוף המרהיב עוד זמן רב. אלא אם כן, כמובן, יינתק לו בינתיים פתיל חייו.
בית חולים רמב"ם, ביתן 10, קומה שנייה. חדר עם נוף לים.