החבילה.
"ומה אם היא לא תגיע? ואם היא תגיע מה יהיה בתוכה?"
הייתי נרגש. זו פעם ראשונה ששלחו לי חבילה לבית היתומים.
רגיל הייתי לראות את חבריי בני השבע מקבלים חבילות כמעט כל יום שישי
חבילות קטנות, אמנם, אך בכל זאת חבילות. ואילו לי, איש לא שלח דבר.
ומה הפלא? הן הוריי גרו במרחק חמש תחנות מהפנימייה. ומדוע שישלחו חבילה?
אבל רציתי להיות כמו כולם. גם אני רציתי לקבל חבילה. לא משנה צבעה וגודלה,
העיקר שהמנהל יקרא בשמי ויכריז, אברי, הגיעה חבילה עבורך. אז אימא אמרה שתשלח לי חבילה.
וביום שישי, ערב שבת קודש, כאשר עמדנו בתור לאורך המסדרון הרחב המוביל למרפאה של ד"ר
שְׂרול שלא ידע מילה עברית, אבל היה רופא מצוין (עובדה רק פעם אחת - מתוך 6 שנים - הייתי חולה בפנימייה)
והמנהל, בידיו הרחבות והגדולות, חילק לכולם סוכריות לכבוד שבת, וגם חבילה למי שהגיעה לו בדואר.
ובהגיע תורי התרגשתי מאוד-מאוד. כי אימא אמרה שתשלח לי חבילה והיא אף פעם לא שיקרה
(טוב, לפעמים לא אמרה אמת - אבל זה היה לשלום בית),
והמנהל אמר: "אברי, הגיעה לך חבילה" וגם נתן בידי מלא החופן סוכריות כנהוג לכבוד שבת המלכה.
הסתובבתי כטווס, פרוש-נוצות, בצבעים מרהיבים ואמרתי לכל מי שנקרה בדרכי:
"יודע אתה, קיבלתי חבילה!"
היה זה קרטון קטן של נעליים - מידה 35 - שאימי אמרה לי שהיא שמה בו מעט דברי מתיקה,
ולפי משקלו, מעטים היו בו דברי המתיקה. מעטים אף מהסוכריות שהמנהל חילק ביד רחבה.
מעולם לא פתחתי את החבילה.
ובכל יום שישי הייתי פותח את הארון שלי, מוציא את החבילה והולך לתור של חלוקת הסוכריות והחבילה בידי.
כל מי שראני בכך היה אומר: "מוזר! אברי מקבל כל יום שישי חבילה."
וכבר נפוצה השמועה שיש לאברי דוד באמריקה ששולח לו חבילה בכל שבוע.
ורק פעם אחת נתפסתי בקלקלתי. תורג'מן הירושלמי שחזר בתשובה לפחות 5 פעמים
וכפעמים הללו גם סטה מדרך הישר. תורג'מן דנן, ידע שאין לי דוד באמריקה. הביט מקרוב על החבילה. הביט והביט.
מצא את חותמת הדואר ולבסוף אמר: "החבילה הזו נשלחה מדואר "גאולה" לפני 8 חודשים."
הסכמתי לתת לו את תוכן החבילה וגם חופן סוכריות כדמי לא יחרץ. אך החבילה הריקה נשארה ברשותי עוד שנים אחדות.
והיום בכל פעם שאני שולח חבילה למישהו אני משקיע בה את כל מרצי. כי כולם רוצים לקבל חבילה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
