"נו, את מוכנה כבר להזיז את עצמך"? צעקתה של אחותי מהדהדת ברחבי הבית
"שניה, שניה, למה את תמיד בלחץ" אני עונה לה כשיד אחת מנסה לנעול את הסנדל המרגיז הזה שקניתי במבצע, אילו הייתי יודעת שכך אסבול איתו....יש לי חשק לחזור אל המוכרת ולהטיח לה אותו על השולחן ואולי על הפרצוף עדיף?
"אנחנו מאחרות, בואי כבר" היא צועקת לי חזרה...
"באתי, באתי, לחוצה שכמותך"....אני יוצאת מהחדר בסערה, מציצה אל המראה במסדרון ולא מאמינה...השתקפות פניי במראה, מלאה בצער ויגון, אני מנערת את ראשי כאילו שהפעולה הזו תמחק את המבט...
היא מניעה את הרכב, הרגליים שלה כל כך קטנות מצד אחד אם היא תניח כרית היא לא תגיע לברקסים, נעלי העקב שלה נתקעות על תחתית הרכב...
"את לא נורמלית עם הנעליים האלה" אני מטיחה בה
"מה לעשות, מישהי בבית גנבה את כל הגובה ושכחה להשאיר קצת" היא עונה לי
"הלו? מישהי כאן מתבלבלת, את נולדת לפניי אז אייך בדיוק גנבתי לך את הגובה"? אני מחזירה לה
"הבאת איתך הכל"? היא שואלת אותי בפעם המיליון
"כן, אחותי הבאתי הכל, יהיה בסדר תפסיקי לדאוג" אני עונה לה ולחלוחית בעיניי מופיעה
נסיעה בחום הזה אינה מקלה כלל, המזגן ברכב לא מצליח לקרר כמו שצריך, אני מרגישה אייך טיפות הזיעה גולשות לי במורד הצוואר...
"למה אין לך טישו במכונית" אני תוקפת אותה
"נגמר" היא עונה בנונשלנטית
ניסיון הגמילה הזו מהסיגריות עולה לי על כל נימי העצבים הקטנים שבגוף, קשה לי כל כך, אייך אפשר לקחת מבן אדם את החמצן שלו? אני שואלת בפעם המיליון את עצמי.
"אני עצבנית" אני זורקת לחלל
"תיקחי סוכריה מנטה, תרגיעי" היא עונה לי
"לא בא לי סוכריה, בא לי לריב" אני מחזירה לה
"תריבי עם עצמך, תני לי לשמוע שירים בשקט" היא עונה בשלווה האופיינית שלה
אני מסתכלת עליה מזווית העין ומהרהרת, אייך היא אחותי? זה פשוט לא ייתכן...אני צוחקת לעצמי, שחור ולבן, קור וחום, יום ולילה ככה אנחנו שתי הפכים....
פניה עדינות כל כך, כמו מלאך עם כנפיים, העיניים שלה, תמיד אמרתי לה העיניים שלך אחותי הורסות, חומות, מלאות באין סוף אהבה זה לא נורמלי...."משוגעת" הייתה עונה לי, האהבה שלי היא בשבילך, את אחותי הקטנה בגיל אבל הגדולה בשבילי בנפש....
"מתיי מגיעים" אני שוב מקטרת
"עוד חצי שעה בערך" היא עונה ומוסיפה "אם את היית נוהגת מזמן היינו מגיעות"
"אין לי חשק " אני מחזירה לה
ברקע מתחיל להתנהג לו השיר it’s a ring man אני מחליטה להצחיק אותה כמו שאני רגילה, מגביהה ווליום ומתחילה להשתגע לה באוטו...צורחת בקולי קולות את מילות השיר
אני מציצה אליה ורואה את החיוך שנמתח לה על הפנים, היא צוחקת ממעמקי ליבה ואני בוהה בה, היא כל כך מאושרת אלוהים, איזו עדנה, איזו רכות, איזו אישה...
"הגענו, אחותי, את מוכנה? " היא שואלת?
"כן, אחותי, אני מוכנה, את נשארת איתי?" אני שואלת
"נו, מה נראה לך? אני צמודה אלייך, כיתת יורים לא תזיז אותי" היא עונה
אני כבר מכירה אותה ויודעת שהמשפט שהיא אמרה כל כך נכון לגביה, אם היא רוצה משהו, לא יעזור לאיש מאומה...
המסדרון הלבן אינו נגמר, הנשימות שלי קצרות ומהירות, אני לא מסוגלת להמשיך לצעוד, אני משתרכת אחריה, העקבים שלה מהדהדים בשקט הזה, תק תיק תק תיק...אני מרימה את עיניי ורואה אותה במרחק ממני...
"חכי" אני קוראת לה.
היא אפילו לא מסתובבת
הייתכן כי לא שמעה אותי?
"אולי תעצרי שניה, אין לי כוח" אני מרימה את קולי בכמה אוקטבות
"אני לא יכולה, אין לי חמצן, חכי, לאן את רצה" אני צורחת עכשיו באפיסת כוחות
היא מסתובבת אליי, מחייכת חיוך רחב, "את תהיי בסדר, אל תדאגי, אני שומרת עלייך" היא עונה
"אבל, שניה, חכי לי, למה את בורחת?" אני כבר מקופלת על ברכיי אין לי כוח
"תחזרי אחותי, אסור לך להיות כאן, עוד לא הגיע זמנך" היא עונה.....ונעלמת לה
אני מרגישה יד קטנה מלטפת את פניי, וקול חלש מצייץ "אמא, אמא, תתעוררי"
אני פוקחת את העיניים, מולי עומד ילדי הקטן, הדמעות זולגות מעיניי...."חלמת אותה אמא" הוא שואל בקולו העדין.
אני פורצת בבכי, ובזעקות שבר גדולות...
כן, בני, חלמתי אותה!
חלמתי את אחותי, האחת!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
