מהיער השקט נדף ריח של עצי אורן ודבש. הציפורים חדלו מלצייץ והסתתרו בין העצים. חיות היער הסתתרו במאורות ובמחילות. הכל היה דומם. הצייד דרך את רובהו וציפה לכל רעש קרב. ציפור לא זהירה עופפה במהירות, מנסה לחמוק ממבטו של הצייד. עלתה- ומיד ירדה אל הארץ. ירייה. האחו הפתוח שליד היער שרץ בחיות, הצייד ידע זאת, אבל לא טרח לירות בארנבון קטן, או קיכלי שנסה עם גוזליה. זה לא מה שהוא רצה. הצייד הפנה את ראשו, בכוונה לירות, כשראה נער צעיר מנגן בחליל ונשען על אחד העצים. פניו זהרו באור נוגה. הצייד פתח את עיניו ושפשף אותן. המנגינה הייתה... כל כך מרגיעה. נעימה. היא גרמה לו לרצות לשכב ולישון במשך שארית חייו. את כל זה ראה הצייד. הוא שכב על מיטתו, גוסס, עייף. המוות היה בעיניו. הוא רצה לעצום את עיניו ולא לפתוח. פעימות ליבו נחלשו. "הוא מת..." שמע לחישה אחרונה מפי ילדתו, שרה. עברו הכביד עליו כעת. הוא הרגיש צורך להחזיר את נשמתו לבורא עולם על כל נשמות בעלי החיים שגזל. נשימתו האחרונה הייתה עם חיוך קטן. חיוך, שהיה שווה לכל עולמו.
