היא שם. את עולה במדרגות ומנסה למשוך את הזמן, פוזלת לעבר ספרי הלימוד, אולי היא לא תבחין בך. שתכנס כבר לשיעור, את מאיצה בה בלבך. אבל היא כן מבחינה בך, ומשום-מה זה לא מפתיע אותך, אין לך מזל. חיוך מתוק- מריר נמרח לרגע על פרצופך, את ממצמצת בחוזקה בעינייך, ניסיון כושל להעלים את הדמעות. היא מנופפת לך לשלום עם מעיל העור ושיערה הצבוע. את מתעבת את הרגעים האלו. הרגעים שבהם עולה החיוך הצבוע על פנייך. את כזאת מזוייפת. את רוצה לצרוח, לצרוח שנמאס לך, אבל לא יקשיבו לך. היא מביטה בך בלגלוג. את יודעת, את יודעת מה הצעד הבא שהיא תעשה. ואת ידעת שהרגע הזה יבוא. שכל העמדת פנים הזאת לא תועיל לך. היא מחקה אותך. את סופגת את זה, מנסה לבלוע בשקט את הדמעות. אוקיי, זה לא כזה נורא. היא בסך הכל חיקתה אותך. למה את לוקחת הכל ללב. היא מתנהגת בצורה גועלית יותר לבנות אחרות, הן סובלות יותר. המחשבה הזאת לא מעודדת בכלל, להפך, היא מכניסה אותך לדיכאון שניסית להיפטר ממנו, דיכאון זה לא כיף. אבל את כן רוצה להתערב כשהיא עושה זאת לאחרים, את מדמיינת את הרגע ההוא, הרגע שתאמרי לה שזה לא בסדר. שהיא בן אדם כל כך גועלי. אבל את יודעת, הרגע הזה לא יבוא, לא בקרוב. מי את בכלל? עוד אחת. אחת שכשהיא צועדת לעבר מקומה בכיתה כואב לה, כואב לה לראות את השנאה הזאת. ויש שם מבוגרים, אוקיי? למה הם לא עושים משהו, פשוט בוהים ומעירים לילדה ההיא, אז היא שותקת לשנייה. השנייה העלובה הזאת לא מספקת אותך. יש לה מיליוני שניות להמשיך את זה. את רואה את זה ולא עושה כלום. את יודעת שזה לא ייגמר, המצב רק יחריף. כמו כל דבר שנוטשים. אבל את יושבת בצד ושותקת. פחדנית. את רוצה ללעוג להן בפרצוף. את לא מסוגלת, את שותקת. ואת תמשיכי לשתוק ככה. היית חברה שלה, של הילדה הזאת. הילדה שמתאכזרת אל בנות. היא שיחקה איתך בגן. התמונה ההיא שהשלכת לפח, ישבתן וצחקתן, הן התאפרו, את לא. טענת שלא מתחשק לך והרגשת מגעיל, כולן זורמות חוץ ממך. הצטלמתן כולכן, חיוך מזוייף. אבל זה היה, והיא השתנתה. את השתנת, הכל עוד יסתדר. מתישהו את תהיי בסדר.
