היא בוכה בשקט, כורעת תחת כובד הדמעות. העולם כולו יציב, רק היא קורסת.
נופלת, נופלת לתהום אינסופית. הבכי מרוח לה על כל הגוף, מהעיניים האדומות והריסים הרטובים עד לחולצה המנוקדת בטיפות זעירות של מים.
היא מכווצת את ברכיה אליה, שיערה הארוך מכסה אותן בהגנה אילמת.
נאבקת בחוסר האונים, מנסה לשלוט שוב. היא מנגבת את הדמעות ואז זולגת שוב, מתיישבת זקופה ומתכווצת חזרה. מנסה לגרש את המחשבות הרעות, את הבדידות, הכעס, המרירות.
כל כך הרבה מילים כאלה קיימות, היא חושבת לעצמה, וכולן מגדירות אותה נכון. אומללות, עצב, זעם. קנאה. הכול. כל אפקט שלילי תקף לגביה, את כולם היא קולטת אל ליבה. לא משאירה מקום לרסיס של אור שיאיר את דרכה. היא רוצה עזרה, ולא יודעת ממי. היא רוצה חיים אחרים, ולא מבינה למה. היא מרגישה צודקת, וגם טועה. היא מבולבלת, אבל גם יודעת בדיוק מה לא בסדר.
הטושים שציירה בהם זרוקים בקצה השולחן, הפלאפון מונח כבוי לידה. האוזניות מקופלות בתחתית המגירה, הג'ינס שגדולים עליה במידה או שתיים זרוקים על המיטה. שום דבר מאלה לא חשוב מספיק, אבל הם נמצאים בחדר שלה. ומה שבאמת רצתה- מונח אי שם בחדר אחר, בלב אחר, אבל לא אצלה. אצלה יש רק חפצים חסרי תועלת, רגשות חסרי תועלת.
היא בוהה ברצפה בדממה, סופרת עוד כמה שעות נשארו. לסוף היום, לסוף השבוע, לסוף בית הספר, לסוף העולם. ולמה היא מחכה בעצם?
כשהכאב מתפשט לכל נים היא נשברת כמו זכוכית, נסדקת לאט לאט, עד לקול הנפץ.
ריסוק.
נופלת, נופלת לתהום אינסופית. הבכי מרוח לה על כל הגוף, מהעיניים האדומות והריסים הרטובים עד לחולצה המנוקדת בטיפות זעירות של מים.
היא מכווצת את ברכיה אליה, שיערה הארוך מכסה אותן בהגנה אילמת.
נאבקת בחוסר האונים, מנסה לשלוט שוב. היא מנגבת את הדמעות ואז זולגת שוב, מתיישבת זקופה ומתכווצת חזרה. מנסה לגרש את המחשבות הרעות, את הבדידות, הכעס, המרירות.
כל כך הרבה מילים כאלה קיימות, היא חושבת לעצמה, וכולן מגדירות אותה נכון. אומללות, עצב, זעם. קנאה. הכול. כל אפקט שלילי תקף לגביה, את כולם היא קולטת אל ליבה. לא משאירה מקום לרסיס של אור שיאיר את דרכה. היא רוצה עזרה, ולא יודעת ממי. היא רוצה חיים אחרים, ולא מבינה למה. היא מרגישה צודקת, וגם טועה. היא מבולבלת, אבל גם יודעת בדיוק מה לא בסדר.
הטושים שציירה בהם זרוקים בקצה השולחן, הפלאפון מונח כבוי לידה. האוזניות מקופלות בתחתית המגירה, הג'ינס שגדולים עליה במידה או שתיים זרוקים על המיטה. שום דבר מאלה לא חשוב מספיק, אבל הם נמצאים בחדר שלה. ומה שבאמת רצתה- מונח אי שם בחדר אחר, בלב אחר, אבל לא אצלה. אצלה יש רק חפצים חסרי תועלת, רגשות חסרי תועלת.
היא בוהה ברצפה בדממה, סופרת עוד כמה שעות נשארו. לסוף היום, לסוף השבוע, לסוף בית הספר, לסוף העולם. ולמה היא מחכה בעצם?
כשהכאב מתפשט לכל נים היא נשברת כמו זכוכית, נסדקת לאט לאט, עד לקול הנפץ.
ריסוק.