אני מרגישה נבגדת. נבגדת מההיא שכל כך שונאת אותי, שמעדיפה לסנן ולהמציא תירוצים מאשר להיפגש איתי פעם אחת.
נבגדת מזאת שטענה שהיא החברה הכי טובה שלי, אבל כבר שלושה חודשים שלא דיברנו. זאת שהבטיחה שלא תנטוש כמו כולם, אבל נטשה, והנטישה שלה הכי כואבת. ואני כועסת, שבכלל אכפת לי עדיין. כועסת, כי ברור שלה לא אכפת. ואני מחכה, עדיין מחכה, להתנצלות. שלום. משהו. היא לא כותבת כלום, וגם אני לא. לפני הרבה זמן כתבתי, ולא קיבלתי תשובה.
אני מרגישה נבגדת מהחברות שעוד נותרו לי, שיכולתי להיעלם לשבוע, לשבועיים, אולי גם חודש בלי שהיו שמות לב. אלה שפתאום נעשו חברות כאלה טובות, ושכחו אותי בצד.. נבגדת מהקבוצה שפעם הייתה חגורת ההצלה שלי, והיום היא רק משקולת שתגרום לי לטבוע. ואף אחת מהן לא שואלת מה קרה, ואני לא אוזרת את האומץ לומר. אני רוצה שיהיה להן אכפת. שיתקשרו אליי, שיתעניינו, שלא ישכחו שכבר שבוע וחצי לא דיברנו ואולי כדאי שגם הן יצעו לי להתראות איתן. שיעזרו לי לשכוח מזה שכנראה לא בחרו בי לכיתה שנה הבאה, השאירו אותי שוב לבד, זורקות אותי מהסירה. אף אחת לא תרים אותי חזרה, בטח שלא תקפוץ אחריי. וקוויתי, כל כך קיוויתי שיהיה יותר טוב. שזאת תכתוב, שאלה יציעו. אבל כנראה שבקבוצה יש מקום לארבעה חברים בלבד, או שרק הכניסה שלי אסורה. אז אני נאלצת להיאחז בסירה בכוח... אל תשחררו! תעלו אותי חזרה! או שתקפצי איתי..? מישהי..? ובסוף לא תהיה לי ברירה, ואיאלץ לעזוב. ואצטרך למצוא סירה אחרת, או לבנות אחת, בתקווה שמישהי תעזור לי. אבל האמת כואבת כמו הגלים ששוצפים עליי, ורומזים לי שאף אחד לא יבנה איתי סירה. לכולן יש את הסירות שלהן, ואני.. באמצע האוקיינוס, צורחת לשמיים, מה עשיתי לא בסדר, למה דווקא אני ולא מישהי אחרת מהסירה הזו, למה אותי הן הורידו, למה אליי הן לא מתייחסות, למה אותי היא שונאת, למה היא הבטיחה ולא קיימה...
אז אני פשוט אשאר שם, צועקת אל האופק, ואקווה שאראה סירה עוברת לידי, או אולי עוד מישהי צורחת כאן.
נבגדת מזאת שטענה שהיא החברה הכי טובה שלי, אבל כבר שלושה חודשים שלא דיברנו. זאת שהבטיחה שלא תנטוש כמו כולם, אבל נטשה, והנטישה שלה הכי כואבת. ואני כועסת, שבכלל אכפת לי עדיין. כועסת, כי ברור שלה לא אכפת. ואני מחכה, עדיין מחכה, להתנצלות. שלום. משהו. היא לא כותבת כלום, וגם אני לא. לפני הרבה זמן כתבתי, ולא קיבלתי תשובה.
אני מרגישה נבגדת מהחברות שעוד נותרו לי, שיכולתי להיעלם לשבוע, לשבועיים, אולי גם חודש בלי שהיו שמות לב. אלה שפתאום נעשו חברות כאלה טובות, ושכחו אותי בצד.. נבגדת מהקבוצה שפעם הייתה חגורת ההצלה שלי, והיום היא רק משקולת שתגרום לי לטבוע. ואף אחת מהן לא שואלת מה קרה, ואני לא אוזרת את האומץ לומר. אני רוצה שיהיה להן אכפת. שיתקשרו אליי, שיתעניינו, שלא ישכחו שכבר שבוע וחצי לא דיברנו ואולי כדאי שגם הן יצעו לי להתראות איתן. שיעזרו לי לשכוח מזה שכנראה לא בחרו בי לכיתה שנה הבאה, השאירו אותי שוב לבד, זורקות אותי מהסירה. אף אחת לא תרים אותי חזרה, בטח שלא תקפוץ אחריי. וקוויתי, כל כך קיוויתי שיהיה יותר טוב. שזאת תכתוב, שאלה יציעו. אבל כנראה שבקבוצה יש מקום לארבעה חברים בלבד, או שרק הכניסה שלי אסורה. אז אני נאלצת להיאחז בסירה בכוח... אל תשחררו! תעלו אותי חזרה! או שתקפצי איתי..? מישהי..? ובסוף לא תהיה לי ברירה, ואיאלץ לעזוב. ואצטרך למצוא סירה אחרת, או לבנות אחת, בתקווה שמישהי תעזור לי. אבל האמת כואבת כמו הגלים ששוצפים עליי, ורומזים לי שאף אחד לא יבנה איתי סירה. לכולן יש את הסירות שלהן, ואני.. באמצע האוקיינוס, צורחת לשמיים, מה עשיתי לא בסדר, למה דווקא אני ולא מישהי אחרת מהסירה הזו, למה אותי הן הורידו, למה אליי הן לא מתייחסות, למה אותי היא שונאת, למה היא הבטיחה ולא קיימה...
אז אני פשוט אשאר שם, צועקת אל האופק, ואקווה שאראה סירה עוברת לידי, או אולי עוד מישהי צורחת כאן.