הוא גבר זקן, קצת כפוף, עם בלורית לבנה שעליה גאוותו (כל הבנים מהמחזור שלי קרחים כבר!). הוא חושב שהוא שובב. מפלרטט באבהיות עם נשים צעירות ממנו. קורא להן "מיידלע", מספר להן בדיחות קצת גסות, לא לפני שהוא בודק "יש לך חוש הומור? אז תשמעי סיפור..." הוא היה בנח"ל אחרי קום המדינה ושירת בצבא הקבע בדרגת אלוף משנה (במי"ל) והוא גאה בזה גאווה גדולה. "אם הייתי פוגש אותָך בצבא, הייתי שולח אותָך להיות מפקדת מחלקה". זו מגה-מחמאה בעיניו. מי שמקבלת אותה מן הסתם תתרכך ותתמוסס לה לרגליו.
נחצ'ה חי בעולם של אתמול. הצעירים שהוא פוגש ברחוב מעוררים בו השתאות, על זמרים ודמויות נערצות אחרות בכלל אין מה לדבר. הם לא שירתו בצבא, לא נכון? או אם שירתו היו ג'ובניקים בקריה. מעצבן אותו שמשרד הביטחון היום מאוייש באנשים שלא מכירים את מורשת הקרב. הוא זוכר מצויין את ימיו בהגנה לפני קום המדינה. אלה היו הימים הטובים שלו. והוא ממשיך לחיות אותם יום יום. השפה בה הוא מדבר שייכת לעולם ההוא: אין אצלו סלנג עכשווי. הוא אומר שהיא "חברהמנית" וגם "יא בא ייה!".
את הרשימה שאשתו (זהבה? עדינה?) ביקשה שיביא כשיחזור, הוא לא זוכר. הוא גם לא מפלרטט איתה. החיים האמיתיים אותם מן הראוי לזכור, הם אלה המתקיימים בזכרונותיו, בהם הוא עדיין צעיר ושחור בלורית, מחזר אחרי הבנות (בלי השטות הזו של "הטרדה מינית" שמונעת מגברים כמותו להפגין כמה הם גברים).
נחצ'ה לא יודע שהוא דינוזאור, גם הדינוזאורים לא ידעו את זה. אין לו מושג שהעולם שלו עומד להעלם איתו, וזה יקרה עוד מעט. הוא לא יודע – גם לא רוצה לדעת – שהעולם שלו מתקיים היום רק בראש שלו, בשיעורי מורשת קרב של קורס קצינים או ביום הזיכרון לחללי צה"ל. מבחינתו הוא הנרטיב, על גופו בנה את המדינה וההישרדות שלו מחייבת אותו להכריח אחרים לזכור את זה. פגשתי אותו לא מזמן – השריד האחרון לתקופה שאפילו הספרים שנכתבו עליה כבר זקנים. והרגשתי במוזיאון.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
