טיפשים.
כל כך טיפשים.
איך הם יכולים לדעת?
איך הם יכולים להכיר?
האם הם חוו זאת על בשרם?
האם הם ראו זאת בעיניהם?
האם ליבם האיץ בפחד וגופם קפא?
הם לא מבינים. וגם לא יבינו.
זה לא כואב. גם לא משאיר צלקות. בדקתי.
תיקון; זה כן כואב. וזה כן משאיר צלקות. לא על הגוף. לא פיזית.
לא המכות. לא הידיים החסונות על הצוואר.
לא, זה לא זה.
זו העובדה שהוא עשה זאת שוב. ורידיו בולטים על צווארו ומבטו מתעוות בזעם עיוור.
הוא עושה זאת שוב, תמיד. הוא עושה זאת, ואני קופאת. לא מתנגדת.
אני גם לא בוכה.
אני אף פעם לא הרשתי לעצמי לבכות. אני חזקה. אסור לי.
בזמן שזה קרה עיני היו יבשות, אך לאחר מכן, הדמעות זרמו ממני בשצף קצף. עוד ועוד.
ומחשבות חוזרות על מה קרה, אבל אף פעם לא מעשים. אף פעם לא מילים מדוברות.
כי פחד. הוא אורב מעבר לפינה, מחכה להזדמנות הבאה להקפיא אותי שוב, להאיץ את זרימת הדם בוורידי.
ולאחר מכן, דיכאון. לא מילים. כי אם אתחיל לדבר, לא אפסיק. לא אפסיק לדבר על הכאב, ועל חוסר האמונה שלי בזכויות הילד, שפשוט לא משנות כלום. כי גנבים יש, ורוצחים יש, ואנסים יש, אז למה שלא יהיה גם בתוך המשפחה?
אנחנו, בני האדם, יצורים אכזריים, שנותנים לדחף רגעי - כמו כעס, למשל - להשתלט עלינו ועל מעשינו. על החשיבה הצלולה שלנו.
לפעמים אני פוחדת שאצא כמוהו.
הרי אני כבר במחצית הדך, לא ככה?
אני כבר אימפולוסיבית, ואלימה. אולי זה רק מתוך התגוננות, זעם עצור. אבל יש הרבה מילים שנזרקות לאוויר. בבית הספר אף אחד לא מתחיל להרביץ לי.
"אני לא מרביץ לבנות," הם היו אומרים, אפילו אם זה אחרי שכבר נתתי את המכה הראשונה.
בשלב מסוים הם מחזירים לי, בנים לא יכולים לספוג מכות לנצח מבת, זה יציג אותם באור רע.
סקסיסטיות. כאילו שהייתי צריכה עוד סיבה בשביל לתעב את המין האנושי.
והברדס על ראשי, מכסה את פני. והמורה מעירה, כי 'זה לא מנומס'. ואני מורידה, ורק חושפת מבט זועם שננעץ באישה בגיל העמידה שעומדת להתיך בנו עוד מידע חסר משמעות.
לפעמים אני משתקמת. אני מתנהגת 'בסדר' לזמן מה. צוחקת. מדברת עם חברים. הם שוכחים לי את זה. אחרים ממשיכים לצחוק עלי, אבל זה בסדר, אני נותנת להם. כי אז כבר אני מרגישה יותר טוב.
עד שזה קורה בפעם הבאה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
