הוא היה חדש.
המשאיות עברו בשורה ארוכה ברחוב הצר שלנו,
אף פעם לא עוברות כאן משאיות.
אלא אם יש מישהו חדש.
"עוד משפחה" אימי הכריזה, ובדקה את סיר תפוחי האדמה.
ואני עמדתי ליד החלון,
צופה במכונית מקרטעת בצבע צהוב נעצרת לצד ביתי.
ואז ראיתי אותך יוצא מהמכונית,
כעסת כמו שאני כעסתי כשעברתי לכאן.
כעסת כי לא הבנת איך ההורים שלך עושים לך את זה,
כעסת כי לקח זמן עד שמצאת את עצמך.
מכנס שחור, אוזניות לבנות ועיניים בהירות.
מיהרת להיכנס לבית בלי לעזור לאמא שלך שביקשה,
ואחותך הקטנה יצאה אחרייך בריצה.
בשמלה ורודה.
"אז נלך להגיד שלום?" שאל אבא, הוא ישב על הכורסה ועיין בעיתון.
אימא התרוצצה בין הסירים וריח הבשר התפשט ברחבי הבית,
" לא עכשיו, תן להם קצת זמן ביחד. אני אכין להם עוגיות"
אבא גלגל עיניים ואני צחקתי.
" את באה איתנו לברך. " אמרה ופרסה עגבנייה אחת,
אדומה אדומה.
בסוף לא הלכנו באותו היום,
אבל המשכתי להשקיף עלייך מהחלון.
לא יודעת למה, התחשק לי.
יש לי חשק מוזר ותחביבים משונים, וכולם בבית מקבלים את זה בברכה.
ראיתי אותך מדבר בפלאפון בחדר שלך, הכל עדיין בתוך קופסאות.
האמנת כמוני שהם יתחרטו ותחזרו למקום הישן.
למקום הטוב.
ראיתי אותך יוצא אל המרפסת ונשען על המעקה,
מוציא סיגריה ויונק ממנה חיים,
ואני רציתי לנסות, רציתי לינוק ממשהו חיים.
בשתיים עשרה בלילה עדיין ישבת במרפסת,
לא הסכמת לרדת לארוחת ערב ואחותך הקטנה באה וביקשה לשחק איתך בבובות,
הסכמת.
לא חשבת שמישהו רואה.
לא ידעת שאני מסתכלת.
בשתיים בלילה הייתי כבר עייפה,
ואז ראיתי שאתה מרים את הידיים ושם על הפנים.
בכית, ראיתי את העיוות של השפתיים,
וכאב לי.
רציתי לחבק אותך,
אפילו שאתה זר.
רציתי להגיד שהכול בסדר,
מתרגלים להכל.
לא כל כך נורא כאן,
ביום שלמחרת העוגיות היו מוכנות,
אמא לבשה שמלה כחולה עם עיגולים לבנים ואבא גופיה לבנה וברמודה בצבע חאקי,
שניהם לא הסכימו לוותר לי,
אז לבשתי ג'ינס קרוע וגופיה לבנה,
שתראה שאני לא משקיעה,
שתחשוב שאני בכלל לא יודעת מי אתה,
שלא הצצתי עלייך לפני דקה.
הלכנו אל השכנים החדשים ואימא דפקה בדלת,
פעמיים...שלוש,
עד שהיא נפתחה.
אימא שלך עמדה בחולצה מלוכלכת ומכנס שחור, באמצע בישולים,
היא נראתה מבוישת וקצת מבוהלת.
" באנו לברך אתכם!" אימא צעקה, ואימא שלך קראה לכל בני הבית.
אחותך רצה למטה הפעם לבושה בשמלה תכולה,
אבא שלך היה עדיין בעבודה,
ואז אתה ירדת.
לבוש בחולצת טריקו צהובה ומכנס קצר שחור,
עם האוזניות הלבנות.
השתדלתי לא להסתכל עלייך,
" בת כמה היא?" אמא שלך שאלה את אמא שלי,
" 17. היא קצת ביישנית בהתחלה"
"גם הבן שלי! איזה יופי! איפה היא לומדת?" הסתכלת עלי,
השתדלתי להשאיר את העיניים למטה.
אסור לי להסתכל. אסור.
" היא לא לומדת.... " ואז זה התחיל, התחלתי לעצום את העיניים ולכווץ חזק,
" למה? יש כאן בית ספר נהדר ממש בפינת הרחוב" הורדת את האוזניות,
רציתי לבכות.
אימא התחילה לגמגם ואבא הגניב לי מבט,
את אותו המבט שתמיד הגניב לי.
מאז שהייתי קטנה.
את חזקה.
" ובכן... היא חולה בסרטן." ואז הייתה שתיקה,
מעיקה, כואבת, כמעט הרסנית.
הרמתי את העיניים בטעות,
וראיתי אותך מסתכל, אטום, קשה, קר,
אימא שלך שתקה,
והעיניים שלי התמלאו בדמעות.
"אבל בקרוב אני אהיה בריאה" כמעט צעקתי, ואמא שלך צחקה ואמרה " בואו תיכנסו".
לא היה לי מושג למה אמרתי את זה.
אולי בגלל שבחיים לא חוויתי אהבה,
ורציתי אותה כל כך.
לא,
רציתי אותך.
רציתי שלא תוותר עלי, רציתי שתסתכל עלי ותראה איך אני נאבקת,
ולא תשלול אותי מהרשימה.
רציתי להגשים חלומות גדולים,
רציתי להמשיך להסתכל עלייך ולראות אותך עם אחותך,
משחק בבובות ומגניב מבטים לסביבה.
רציתי שתדע שהילדה שחולה,
עוד תהיה בריאה.
ואם תרצה גם תהיה שלך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
