אליס הסתכלה מחלון המגדל. השליחים רצו על רצפת הזהב בחצר המלך. משהו קורה.
היא צמצמה את עיניה, ואצבעותיה לפתו את הכרית שלה. היא הרגישה כאילו אחיה מנסה לבודד אותה משאר הממלכה, וזה עצבן אותה.
היא זכרה את אביה. מתאמן בזירת האימונים, מצליף בחרבו וממלמל לחשים תוך כדי.
הוא היה שומר החרב האחרון שהיה במלוכה. ואף אחד לא ידע מי יהיה יורש החרב הבא.
היא רצתה לדעת, למה היא לבד. למה אחיה אף פעם לא מדבר איתה. היא ידעה שהשומרים לא יתנו לה לצאת מהחדר ובטח שלא לדבר איתו. אז היא תכננה דרך אחרת.
היא ידעה שבשעה 12:30 יש חילופי משמרות בכל הארמון. זה הזמן שלה.
בדיוק ברגע שהחיילים שמחוץ לחדרה התרחקו, והמתינו להחלפה, היא עטתה על ראשה את הברדס השחור שלה. זה שאמה נתנה לה, בפעם האחרונה שראתה אותה.
הוריה נעלמו בתאונה. זה מה שנשות האצולה אמרו לה בהלוויה. מזילות דמעות מזויפות ומתסכלות עליה ברחמים. אבל היא לא היתה זקוקה להן. היא מעולם לא בכתה.
היא נשמה נשימה עמוקה, וחמקה בזריזות מהמגדל. חוצה בשקט את המסדרון. לבסוף, אחרי שטעתה כמה פעמים בדרכה, הגיעה לדלת. דלת כסף ענקית בגובה שישה מטרים בעלת ידית בצורת אריה.
היא הניחה את ידה בזהירות על האריה וגררה את הדלת המפלצתית, לאט לאט. ואז חשקה את שיניה, ונכנסה לחדר. לבסוף היא הבחינה בכיסא הגדול בסוף האולם. הכיסא הגדול ומרשים שאביה היה יושב עליו. הכיסא שהיה לידו, של אימה, כבר לא היה שם.
היא צעדה צעד אחד. "פיטר."
הוא קם מכסאו בצעדים קרים ואדישים וכל צעד על רצפת השיש הרעיד אותה עוד קצת.
"שלום, אחותי. ציפיתי לבואך." הוא אמר ונעמד מולה.
אליס הופתעה. מהכרותה עם אחיה היא חשבה שהוא יכעס עליה ויצווה על השומרים לגרור אותה לחדרה.
הוא סימן לה בידו, וחזר לכיסאו. היא קלטה שהוא מסמן לה לכרוע ברך ולשבת על הרצפה. עיניה רשפו, אך היא לא אמרה דבר וכרעה על ברכיה.
ברגע שאחיה התיישב היא פתחה את פיה. "פיטר-- "
"לא נתתי לך את רשותי לדבר!" פיטר הרים את ידו קטע את דבריה.
-מה? רשותו?-
"תראה, פיטר. אני יודעת שאתה המלך, אבל אתה עדיין אח שלי!" אליס נעמדה.
"נמאס לי להיות כלואה בחדר רק כי מתחשק לך! אני רוצה להיות חופשיה, כמו שהייתי לפני-" דמעות כעס חנקו את גרונה.
היא הביטה בו וסיננה משהו לא ברור. ואז הסתובבה והתחילה ללכת לכיוון הדלת.
"אליסון!"
זה היה השם האמיתי שלה. רק פיטר השתמש בו, כשהיה משחק וצוחק איתה, כשהיו ילדים קטנים.
היא כמעט התפתתה לחזור, אבל היא קמצה את אגרופיה. "אתה לא יכול לשלוט עלי."
היא אמרה זאת בקול אחר. שונה. מלחשש, וצרחה במחשבותיה, כי ידעה שהוא יכול לקרוא אותן.
-אתה לא אבא. אבא היה מלך יותר טוב ממך.-
פיטר נשאר לשבת. אליס יצאה בסערה וטרקה את הדלת אחריה.
היא היתה כועסת ומבולבלת, אבל גם הרגישה הקלה עצומה, והחליטה לצאת מהארמון.
היא יצאה לגן, שלא בקרה בו כבר שתיים עשרה שנה.
עצים בצורות שונות צמחו בשורה מסודרת לאורך השביל המרוצף באבני זהב בוהקות. באופק נראה האגם המלכותי.
השתקפות השמש נצנצה באגם והוא נראה יפיפה. היא המשיכה ללכת לאורך האגם עד שהגיעה לשער ברזל מעוטר בחריטות שונות שאליס לא הבינה את משמעותם. השער היה נעול.
אליס בחנה את חור המנעול בעניין. הוא היה נראה לה מוכר. היא הוציאה תליון מוזהב מתחת למחוך שמלתה. היא נסתה להכניס אותו לחור המנעול, ולמרבה הפתעתה הוא נכנס, והדלת נפתחה בכל חריקה.
היא הגיעה לחלק בארמון שמעולם לא ראתה. שומרים לא הסתובבו שם, ולא צמחו שם עצים. רק אבק כסוף מפוזר בכל מקום. האזור נראה שומם למדי, אף על פי שלאליס היה נדמה שהיא שומעת לחישות מהאדמה.
היא המשיכה ללכת עוד קצת ואז ראתה פסל אפור של אבא שלה. ידו הייתה מושטת קדימה, ועל פניו הייתה הבעה לא מובנת.. היא התגעגעה אליו כל כך. עכשיו היא הרשתה לעצמה להישבר. ודמעות נטפו על פניה.
היא הסתכלה בפניו של אביה, וראתה דמעה מתגלגלת על לחיו, או שמא זאת היתה דמעתה שלה?
היא הושיטה את ידה, כמו מתוך דחף לא מוסבר, ונגעה בידו של אביה. לאחר כמה שניות בפסל הסתובב בחריקה ומתחתיו נגלה גרם מדרגות שהובילו אל מקום לא ידוע.
~~~
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
