את השורות הבאות שכתובות כאן אני מקדיש לאנשים הנתונים בסבל, לנשמות היגעות שבינינו. אלו שמרגישים מועקה מחניקה בגרון וכאב הולם ברקות. אומרים שלחץ כנגד רקה כואבת מרפא את כאב הראש, ולכן אולי סיפור כמו זה שאספר לכם עכשיו, ירגיע במעט את הנפש הדואבת.
"כשהחיים נותנים לנו לימונים, אנו מכינים לימונדה." זה מה שהיא אמרה לי. המשפט היחיד שהיא אמרה לי. והמלים הללו שינו את חיי.
אבל רגע לפני שאגיע אל המלים החכמות האלה, ואני מבטיח שכאשר אגיע אליהן, יוטב לכם, אספר לכם מעט על עצמי. אני אוהב אנשים. אוהב לעשות טוב לאנשים. ובשלב כלשהו של חיי הבנתי, שמה שמונע מאנשים מלהיות מאושרים, הוא הכאב. כאב שיכול להכות בצורות שונות ובדרכים מגוונות – כאב מפלח בחזה לאחר שאדם אהוב נוטש אותך, כאב מחניק בגרון כשהדמעות מייסרות אותך, וכאבים קטנים שבאים ונטפלים לראש באמצע הלילה, כשאתה מבין את טיבו הכואב של העולם. מרגע שהבנתי זאת, החלטתי שעלי לשים סוף לכאביהם של אנשים.
אתם וודאי אינכם יודעים, אבל לכל אחד יש גמדים קטנים בתוכו, גמדים של כאב. והגמדים הללו דוקרים בך עם סכיניהם הקטנות, או צובטים ומורטים אותך מבפנים עם אצבעותיהם, כל אימת שהם חשים צורך בכך. ומרגע שגיליתי את קיומם של הגמדים האלו בתוכי, החלטתי להילחם בהם. כשניסיתי לעשות זאת לראשונה הובסתי, ובגדול. הגמדים גמרו אותי תוך שתי שניות וריסקו לי את הצורה, תרתי משמע. אבל אני לא וויתרתי. שכרתי מדריך קרב מגע, והלכתי כל יום לחדר הכושר, עד ששריריי התנפחו לממדי ענק ומיומנותי בקרב פנים מול פנים נעשתה לטבע השני שלי. ואז פגשתי בהם שוב. זה היה קרב קשה, אבל אני ניצחתי בו. מאז אין בי יותר גמדים של כאב.
ואז החלטתי לעזור לשאר בני האדם. עשיתי לי מוניטין של מציל נפשות. כולם עברו אצלי – נשים וגברים, ילדים וקשישים. טיפלתי בכולם. גמדי הכאב נמלטו מפניי כאילו שהייתי האויב הנורא ביותר שלהם, וזה אכן מה שהייתי.
יום אחד פגשתי בנערה צעירה, דקת גו ויפה, שהייתה נתונה תחת סבל נוראי, ללא סיבה נראית לעין. אבחנתי בתוכה את גמדי הכאב, שהיו חזקים עד מאוד, ואכזריים. קראתי עליהם תיגר והם יצאו מתוכה, וניסו להדוף אותי. אני השמדתי אותם, עד האחרון שבהם, כמעט. כי אחד מהם הצליח להימלט. הם פשוט היו רבים כל כך... ואני לא הבחנתי בכולם.
"תודה לך," היא אמרה והודתה לי, וחיבקה את גופי המיוזע לאחר הקרב הקשה. "אתה הצלת אותי."
"על לא דבר." עניתי, מתנשם. הייתי בטוח שהנה עוד קרב מוצלח הגיע לסיומו. מה גם שהנערה הייתה יפה מאוד והתכוונתי להציע לה להיפגש עמי שוב, שלא במסגרת יחסי עובד מעביד. אבל דבר מה שנע מאחוריי הצליח לעשות זאת מבלי שאבחין בו. היא הבחינה. ראיתי אותה מצביעה על משהו מאחוריי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הגמד הקטן שמאחוריי סחב עמו פטיש גדול, והוא הנחית אותו היישר על גבי, גבי התחתון, בעוצמה אדירה. הכאב שחשתי באותו רגע היה החזק ביותר שהרגשתי מעולם, וההשפלה שבתבוסתי, לעיני הנערה שרציתי כל כך להרשים, הייתה קשה ביותר, אם כי מאז חוויתי השפלות קשות יותר. אני קרסתי על הארץ, מובס, שבור, בעוד הגמד מקפץ עלי בתרועות ניצחון. ניסיתי להסיר אותו ממני וגיליתי שאין בכוחי לעשות זאת, הוא שבר אותי עם הפטיש שלו.
מה שקרה אחר כך היה מוזר מאוד. גמד הכאב הקטן רצה לחזור אל ביתו, אל הנערה. אבל היא הציעה לו פתרון חלופי – את גופי שלי. לא יכולתי למנוע ממנו לעשות זאת והוא השתכן בתוכי.
מאז היא החליפה אותי. היא מצילת הנפשות. אבל שיטתה שונה מזו שלי. היא אינה מחסלת את גמדי הכאב. היא מפתה אותם לצאת מגופם של בני האדם היגעים והסובלים, ומשכנת אותם בגופי, שהפך מאז לשכונה משגשגת עבור הגמדים. שוכנים בתוכי רבבות מהם כעת. ואני סובל ומתייסר, אבל אין ביכולתי לעשות דבר. אני שבר כלי, רצוץ ושבור, קשור לרצפה בביתה של הנערה, אשר מאכילה אותי כל ערב בלימונים, עשרות לימונים, שכן רק הם מקלים על כאביי. "כשהחחים נותנים לנו לימונים, אנו מכינים לימונדה", היא אומרת לי בחיוך, ואז סוחטת את הלימון על פניי וכל גופי, ובכך מרגיעה במעט את נפשי המיוסרת, ואת הכאב שבהשפלת התבוסה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
