שלום לכם, או לכן, אני לא יודע מי קורא את השורות האלו כעת, ולכן אנסה להתאים עצמי למי שקורא אותן. טוב, מכיוון שאני לא יכול לראות אותך, אנסה פשוט כמיטב יכולתי להתאים את הדברים שאכתוב כאן עבורך.
הסיפור שיש לי לספר הפעם הוא סיפור אמיתי, גם אם יתכן ותפקפקו בכך. האמינו לי – הוא אכן אמיתי, ואכן התרחש.
האירוע עליו אני כותב התרחש לפני כעשר שנים. הייתי אז בחור צעיר (לצערי כבר אינני צעיר כמו שהייתי רוצה להיות) ועבדתי בתור ברמן בפאב קטן ואפלולי. זה היה מקום עלוב, ממוקם בתוך מרתף של בית דירות ישן, ברחוב צר ומוזנח. אם לא ידעתם על המקום הזה מראש, אין סיכוי שהייתם מוצאים אותו. לא היה שלט בכניסה, או כל סימן אחר להורות לכם שכאן, מתחת לאדמה, בקומת המרתף, ישנו מקום בילוי.
מקום בילוי – זה מונח שאני לא כל כך בטוח שהוא מתאים עבור מה שהמקום הזה היה. זה היה פאב אהוב על ידי צעירים וצעירות גותיים – בני נוער בעיקר, עם נטייה מוגזמת לדיכאון ולסגנון חיים מורבידי, שמגלים יופי רב בכל דבר שהנו אפל וקודר. לפני בילוי הם נהגו להתלבש בבגדים שחורים וקודרים, והבנות התאפרו בעזרת תכשירים שחורים שגרמו להן להיראות עצובות ונוגות. באותה תקופה גם אני הייתי בחור עצוב, מדוע אתם שואלים? אני מציע שנשאיר זאת לפעם אחרת. אין לי רצון לגרום לכם לעצבות או לדיכאון עם המלים הללו שאני כותב כאן. בכל אופן, הייתי בחור עצוב, מדוכדך, והעבודה במקום הזה התאימה לי. המוסיקה הייתה שקטה, האווירה מלנכולית ומאוד אינדיבידואליסטית – אנשים ישבו בנפרד זה מזה, לבד על הבר או בקבוצות קטנות סביב שולחנות עגולים וצפופים, וכיבדו זה את פרטיותו של זה. בני נוער עצובים שחשו בנוח לחלוק את העצב שלהם זה עם זה.
אז זה היה מקום של בני ובנות נוער. את רובם הכרתי, לפחות על פי תווי פניהם והעצבות שבעיניהם, כי לכל אדם ישנה העצבות המאפיינת אותו – יש כאלה שלחלוחית מעטרת את עיניהם באופן כרוני, או כאלה שנושכים את השפה התחתונה בכל רגע שבו הצער הקיומי הולם בהם, ואחרים פשוט לוטשים בך מבט יגע, מבט עתיק, ואתה אינך יכול לשער בנפשך מה עבר על אותו נער צעיר שגרם לו למבט כל כך תשוש, מבט של קשיש יגע ולא של עלם בראשית דרכו.
באותו ערב, שבו מתרחש הסיפור, נכנסה אל הפאב אישה. זו לא הייתה אישה צעירה, נערה, אלא אישה בוגרת, בת שלושים (באותם ימים נשים בנות שלושים נראו לי מבוגרות למדי) וסגנון לבושה והליכתה לא תאמו את הקוד הגותי ששלט במקום. היה ברור שהיא טעתה ונכנסה אל המקום הזה במקרה. אבל היא הייתה זקוקה למשקה טוב, משהו שירפא ויטהר אצלה איזה פצע בנפש, ואת זאת ידעתי מכיוון שהייתי ברמן, וברמנים הם סוג של מאבחנים פצעים בנפש. באמת.
היא התיישבה בסמוך לבר והתבוננה סביב. יכולתי לראות שהיא מנסה להבין מהו המקום הזה שאליו נכנסה, אבל הדבר לא הטריד את מנוחתה יותר מדי. חיכיתי שהיא תפנה אלי ותבקש את המשקה המרפא שלה, אבל היא לא עשתה זאת. במקום, היא לטשה בי את עיניה ואני נפלתי שדוד לעצבות שהייתה בהן. זו הייתה עצבות מסוג שלא הכרתי. משהו עמוק, חלול, כאילו חיה קדמונית ופצועה נאבקת שם בתוך החלל הקפוא הזה של גופה. הדבר הוסיף לכאב הרב שהיא שידרה, ובכך היא שוותה אותי מיד. היא הייתה יפהפייה והעצב הרב שבעיניה גרם לי לרצות למלא את מבוקשה, לא משנה מה יהיה הדבר.
"הגברת מתכננת לשתות?" שאלתי.
היא הביטה בי, והעצבות בעיניה הולמת כמו דופק הלב ברקותיו של ראש כואב. "לונג איילנד." אמרה לאחר שהות ממושכת. לונג איילנד הנו משקה של אנשים מדוכאים. הוא מורכב מג'ין, רום, וודקה וטקילה, ולבסוף מוסיפים כמות נדיבה של קולה, רק בשביל הטעם. שותים אותו מהר, כמו שבולעים תרופה מרה. הכנתי לה כוס קרה וטרייה של לונג איילנד. היא נטלה אותה ולגמה תוך שתי לגימות ארוכות. אחר כך היא הביטה בי. הייתי אמנם גבר צעיר מאוד, אבל כבר ידעתי להבחין מתי אישה מעוניינת שאחדור אל תוך עולמה הפרטי, מעין סימן היכר הידוע לכל הגברים שזיפים מעטרים את פניהם – משהו באופן שבו אישה מביטה בך שגורם לך להבין שהיא מזמינה אותך.
"תרצי עוד משהו?" שאלתי, רוכן לעברה, מנסה בהשתובבות הנעורים שאפיינה אותי אז לנפח את שרירי הזרוע החשופים על מנת להרשים אותה. היא חייכה, בפעם הראשונה, והאחרונה, בערב הזה.
"כן." היא הוציאה מתיקה פתק ועט, רשמה משהו והניחה על לדפק הבר. כשקמה ללכת, עוד הביטה בי בעיניים עצובות ונוגות, ואז נעלמה מעבר לדלת. הרמתי את הפתק ובחנתי אותו. היא כתבה לי כתובת של בית מלון, מספר חדר, ושעה. שעה מאוד מאוד מאוחרת בלילה.
אילו מחשבות חולפות במוח לאחר מקרה כזה? אני מניח שהדבר תלוי במי שהנכם – אישה אשר קוראת את השורות שכתבתי כאן לעולם לא תדע. הגברים יבינו אותי יותר, אבל גם אז – לכל אחד והמוח שלו. נשים טוענות שגברים הם יצורים חסרי שכל שרק דבר אחד מניע אותם, ואם אכן כך הדבר – הרי שהייתי אמור לציית לבקשתה ולהופיע בחדר בבית המלון מיד. אבל יש לנו, לגברים, שכל, למרות מה שמספרים אודותינו, ובשכל הזה נדלקות לפעמים נורות אזהרה. נורה כזו נדלקה אצלי באותו ערב, אבל נדלקו אצלי עוד כמה דברים, ועדיף שלא ארחיב על כך את הדיבור.
מה עשיתי בסיכומו של דבר?
האם זה באמת חשוב?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
