פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1037 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים אהבתיך פחד
אני לא אשכח לעולם את המילים האחרונות ששלחת לי, רשומות ביד נרגשת ויציבה, מילים שהאותיות שבהם נמרחו בדם ובפסי ליכלוך וחול, אבל נשארו אותן אותיות, מילים שהעייפות גרמה לך לכתוב, שהכאב דחף אותך להביע, אבל הלהט והאהבה שבך, האינסופיים, השאירו את הסגנון שלך על הדף. את הניחוח האקזוטי ומלא החיים שממלא כל אות ואות.
מלא חיים. איזה אבסורד.
" זו ארצנו האהובה! אין לנו אף סיכוי בלעדיה!" כך רשמת. מלא חיוניות, אמונה, חדור התלהבות ואומץ לקראת הלא נודע שאליו אתה הולך. "זה העם שלנו, האהוב! לכך נועדנו – לבוא, להילחם בשיניים על זכויותנו ולהתחשל, ולא לוותר לעולם! להכין את האדמה הזו לדורות הבאים בכל אמצעי שצריך – כן, גם להרוות אותה בדמנו... אני אוהב, לא רוצה לעזוב, אבל אני מזכיר לעצמי שלא למעני אני הולך למלחמה, למען העם שלנו. אם אנחנו רוצים את האדמה הזאת, אנחנו צריכים לעשות הכל – ונעשה הכל! אלה חיינו, ולזה נועד מותנו. גם אם לא יזכרו אותנו ואת מעשינו, גם אם לא יודו לנו עליהם – אני לא צריך תודה, לא רוצה גמול, לא מבקש שכר. לא רוצה דבר מלבד לדעת שתהיה לנו ארץ, ארץ ישראל! ארץ פורחת, משגשגת, שכל חיינו תלויים בה! שכל דבר בה נעשה באהבה, בחירוף נפש, בלב אחד מאוחד שפועם בחוזקה וחודר מבעד למעטפות והכלובים שסוגרים על כל אחד מאיתנו!"
זה כל מה שנשאר ממך – מכתב, בלוי מרוב פעמים ורטוב מדמעות...
ומזיכרונות.
זוכר איך רצנו יחפים על החולות? עיניים בורקות כמו השמש הלוהטת ורגליים קלות דורכות על הקוצים והרגבים בלי להרגיש בהם? זוכר את ימי הגשם והרוחות המטורפות, כשהמדשאות רוו מים ואילנות הפרדסים ריקדו במשבי הרוח העצומים? זוכר את ההרים והפרחים והשדות שכה אהבת? את דיונות החול המדבריות ואת הסלעים של מדרונות העמקים. את יופי התיכון ואת כחול הכינרת הזוהרת...
זוכר את כל אלה?
ואיך זה שדווקא אתה, שאהבת כל כך את הארץ הזו, שנשמת את ריחותיה ושכבת בשדותיה בכל הזדמנות, שמוללת בידך כל רגב ורגב ממנה, שרצית לגרוס ברגליך כל פיסת אדמה שבה – איך זה שדוקא אותך היא בחרה להקריב במלחמותיה?
איך אהבת את האדמה הזו. איך כבר אז, כשהיינו ילדים קטנים, אחזת בידי והראת לי את יופיה, את הביטחון הטמון בעמקיה.
"זו האדמה שלנו, האדמה שתחייה ותקיים את עמנו. לכן אנחנו מרגישים פה בטוחים וצודקים – על האדמה הזו אני מוכן למות!"
ועכשיו, כשאתה טמון באדמה הזו לעולמים, עכשיו אתה מרוצה?
אם הייתי יכולה הייתי מראה לך את ארצנו כמו שהיא היום: את הבניינים המתנשאים, רבבות הבתים, הכבישים הסלולים ועליהם מאות מכוניות, מהסוג שרק חלמנו עליהם בילדותנו, ושאתה – השאפתן - תמיד אמרת שביום מן הימים תסיע אותי על אחת מהן...
הייתי מראה לך ערים עצומות על רקע השמיים הכחולים כחולים והנקיים של ארץ ישראל. הייתי מראה לך נופים, מעבדות ואוניברסיטאות. ממטולה ועד אילת! צבא גדול, גנים וציפורים, וגם הייתי מראה לך את דור ההמשך שכה דיברת עליו, גם אותם אראה לך.
האם תהיה מרוצה? האם על פניך יופי חצי החיוך המאושר שלך? האם הלחיים השזופות שלך יסמיקו בעונג ועיניך יבריקו, כמו פעם, כשהיינו הולכים יחד יד ביד...?
היית מתלהב מהטכנולוגיה והפיתוח של ארצנו הקטנה –אני בטוחה, אבל... האם תהיה נרגש למראה דור ההמשך שכה העסיק את מחשבותיך?
או שתעדיף להסתכל בהם, במבטיהם הריקים וחסרי החיים, בפה שביטא מילים שלא ראויות להישמע על האדמה הזו, במסכים שאליהם הם מרותקים, במריבות הטיפשיות, בדברים שהם מתעסקים בהם אף שהם לא ראויים להתעסק בהם, בשנאה ביניהם, בדיכאונותיהם, באגואיזם המוחלט שלהם. עינייך ינצצו מדמעות ואישוניך יתרחבו... אני רואה אותך בבירור מוחלט.
אתה, שכל כך רצית לחיות, להנות מהארץ הזו ומהעם הזה ומהחיים האלה – לא יכולת, כי זמנך חלף ונגמר במהירות. האם תוכל להסתכל בעיניהם של אלו שמעדיפים להתעלם מהיופי המקיף אותם ולשקוע במסך מרצד או בדברים אחרים – סיגרים, סמים, אלכוהול. כל אלה וגם אחרים: אנורקסיה, דיכאון נעורים, התאבדויות – חלק מאורח חייהם. מדוע? מדוע אף אחד מהם לא קם, צועק, מנסה לעשות משהו? הם שקועים. שקועים בעולם שמעבר להבנתו של הדור שלנו...
משפטים לחיים נחשבים לקלישאות, אהבה תמימה לקיטש, ציניות מטורפת אוחזת בהכל.
אם היו רואים אותנו פעם, אחוזים אחד בשני, מטיילים בשדות – איך היו צוחקים... כל כך תמים. כל כך קיטשי. לא אהבה אמיתית. אהבה של ילדים טיפשים.
אם האהבה שהיתה ביננו לא היתה אמיתית, אז מה כן אמיתי? לא ראיתי מעולם דבר יותר אמיתי מהמבט האוהב שלך...
וגם אני אוהבת אותך. עד היום, עשרות שנים אחר כך, קול צחוקך מלא החיים מלווה אותי בכל דבר. חייתי חיים מלאים בעשייה, למענך. בשביל שתדע, שם בגן עדן, שאני ממלאת את צוואתך הבלתי רשמית, שלא מתועדת על נייר, אלא במוחי.
עשיתי הכל למען העם הזה. כל דבר שיכולתי. כיום, גם זמני הולך וקרב. אני לא עצובה, אני יודעת שעשיתי את כל מה שאני צריכה לעשות. אני מסופקת.
אני אוהבת אותך. היו זמנים שחשבתי שלעולם לא אסלח לך על כך שנעלמת פתאום, שמסרת את עצמך בלי לחשוב עלי, עלינו. כיום, מה שלא עשה הלב עשה הזמן. אני סלחתי לך, ואני מעריכה את מותך.
האם תוכל גם אתה להעריך את מותך, אם לשם כך מתת? לשם דור ההמשך הזה, שאינו טורח אף להשים לב או לשלוח חצי מבט לעבר מה שחשוב באמת?
והאם הם יעריכו את מותך?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים יפה. עצוב. טוואי המשי (ל"ת)
-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים חזק, מרגש. רון.א
-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים איזה יופי! מלכי (ל"ת)
-
