אהלן.
מקווה שמי שקרא אהב את פרק 1. להזכירכם - היינו באימון שיעל נותנת למר סרוסי, ושם אנחנו עדיין נמצאים -
"טוב, בוא תתחיל לדחוף את המשקולת עם הרגליים. ותגיד לי – מה הקטע עם המיידע'לה? זה ביטוי שסבא לי אומר! סרוסי אתה בחור צעיר. דבר בהתאם."
"מיידע'לה זאת בחורה עלא כיף כיפאק! כמוך!" הוא אמר וצחק תוך כדי דחיפת המשקולת עם רגליו, פעולה שהתבררה לו כקשה יותר ממה שציפה, והצחוק הפך מהר מאוד לאנחת כאב.
"חכה רגע. אני אוריד לך מהמשקל. יהיה לך קל יותר."
"סרוסי מודה לך."
"ויעל עוד רגע מורידה לסרוסי בעיטה לתחת."
"אין, את עלא כיף כיפאק."
*
בן התעורר וגילה שהוא מזיע כמו חזיר יבלות. המיטה הייתה רטובה כולה והוא היה דביק כולו מרוב זיעה. הוא בעט מעצמו את השמיכה והתיישב. הוא חשב בהתחלה שהוא חולה, כי זיעה מרובה היא סממן של חולי, אבל הוא לא הרגיש כאילו הוא חולה... הוא יותר הרגיש כאילו הוא... בסאונה?... הוא זינק מהמיטה כשנעשה מודע לרחש המזגן. "שלושים וחמש מעלות?!" הוא הזדעק בקול, כשהביט בצג הטמפרטורה של המזגן. הוא לקח את השלט וכיבה אותו, ואחר כך פתח את כל החלונות. עדיין היה לו ממש חם והוא החליט להתפשט. הוא פשט את חולצת הפיג'מה שלו אך עדיין היה לו חם מאוד אז הוא הוריד את מכנסיו. כשהבין שהמקום הכי חם אצלו עדיין מכוסה בבד, הוא גם הוריד את התחתונים ונשאר עירום כביום היוולדו. מבושיו התאווררו כעת והוא הרגיש טוב יותר, רענן. הוא קיפץ ברחבי הבית בצעדי בלט, וכששב לחדר השינה הביט בבבואתו שבמראה הגדולה. "אני חתיך." אמר לעצמו ועשה פוזה עם השרירים. "אני בן זונה סקסי." אחר כך הלך לסלון ונמרח על הספה, מקפיד להניח את ישבנו החשוף בדיוק היכן שיעל אוהבת לשבת. לתת לזיעת הטוסיק שלו להיספג שם. היא התחילה את המלחמה הזו, אז שהיא גם תקצור את הפירות שלה. הוא הדליק טלוויזיה וזפזפ, עד שהגיע לאחד מערוצי הסרטים שבו שודר סרט מדע בדיוני אווילי, אבל הוא אהב סרטים בסגנון הזה אז ישב וצפה בו. בשלב מסוים נזכר שכבר ראה אותו פעם אבל עדיין היה מרותק. צלצול בפעמון הדלת הקים אותו ממרבצו והוא פנה אל הדלת ופתח אותה. עמדה שם אישה שלא הכיר, פניה מחויכות אך בן רגע הן לבשו ארשת של אימה צרופה. "אלוהים ישמור!" היא זעקה וכיסתה את פניה. לרגע הוא לא הבין והביט אחורנית, אולי משהו נורא מתרחש בביתו מאחורי גבו, ורק אז נזכר שהוא עירום. הוא כיסה את מבושיו בידיו. "יו! סליחה... שכחתי שאני בלי בגדים..."
"לא, אני מצטערת... באתי אליך ככה בבוקר, אני יודעת שזאת לא שעה לבוא לאנשים..." היא כיסתה את עיניה בידיה.
"אה... את צריכה משהו?..."
"כן, אבל... אכפת לך ללבוש משהו קודם?"
הוא סגר את הדלת והתלבש בפזיזות, ואז פתח אותה שוב. "טה טה טם!"
היא חייכה במבוכה.
"אז במה אני יכול לעזור לך?"
"טוב, אז... קודם כל אני השכנה החדשה, נעים מאוד..." היא הושיטה ידה לעברו והוא לחץ אותה, חושב לעצמו איזה מגע נעים יש לה. קוראים לי נעמי, ו... הבוקר נכנסתי לבית, ו... אין לי חשמל. בכלל. רציתי לשאול אם גם אצלכם אין חשמל, או שאולי אני סתם מטומטמת ולא יודעת לעשות איזה משהו פשוט אצלי..."
"טוב, בואי נלך אלייך ונבדוק."
הם יצאו מהבית ומהחצר אל עבר הרחוב ונכנסו אל החצר של הבית ליד. החצר הזו הייתה עשויה כולה בטון, עם כמה אדניות ריקות או מכילות צמחים מתים. בן אמר לעצמו שהחצר שלהם, על אף היותה מבולגנת כהוגן, נראית הרבה יותר חיה ושמחה מהחצר הזו. הם נכנסו אל הבית, ששקט עז שרר בו. ארגזי קרטון נערמו זה על גבי זה בערבוביה גדולה. "תסלח לי על הבלאגן. רק היום נכנסתי לכאן..."
נכתב לפני 11 שנים ו-7 חודשים
אהלן חבר'ס.
התחלתי סיפור פנטסיה חדש, הנה הפרק הראשון, מקווה שתאהבו (אם לא אז תעירו. ואם כן תאהבו, אז גם אשמח לתגובה... :-) )
אז הנה, מתחילים:
השעון במכשיר הנייד שלה צלצל במנגינה אלקטרונית מעצבנת, והיא שלחה מהמיטה יד לכיוון הכללי של המכשיר, מפספסת בגדול ומעיפה בטעות את מנורת השולחן שניצבה על השידה. המנורה נפלה ברעש אל הרצפה והנורה התנפצה לרסיסים.
"יעל, קיבינימט!" הוא זעק מהצד השני של המיטה.
"מה אתה רוצה?!" היא רשפה לעברו בזעם. איזה בוקר מגעיל. היא הוציאה רגליה בזהירות מהמיטה והניחה את כפותיה היחפות על הרצפה, נזהרת שלא לדרוך על הרסיסים. היא הרכיבה את משקפיה ופסעה בזהירות מחוץ לחדר. כשחזרה עם מטאטא ויעה הוא כבר נחר והיה עמוק בתוך שינה.
"יעל, קיבינימט!" היא חיקתה אותו, בעודה אוספת את הרסיסים. "לא עושה כלום כל היום, ישן עד מאוחר, ועוד יש לו תלונות!" היא הנחיתה את היעה על ישבנו של בן, שבתגובה מלמל משהו לא ברור והתהפך אל הצד שלה במיטה, מרייר אל תוך הכרית שלה. "נו באמת!"
היא יצאה מהחדר ורוקנה את תכולת היעה אל פח האשפה. אחר כך החלה בהתארגנויות הבוקר שלה, משתדלת להרעיש במידת יכולתה, דופקת כל חפץ כנגד חפץ אחר, מדליקה את הטלוויזיה על תכנית הבוקר ומגבירה את הווליום. כשהציצה לרגע לחדר השינה, בן עדיין ישן ונחר היטב. כשיצאה מהבית, התיק נישא על כתפה, הפעילה את המזגן על חימום, טמפרטורה מקסימלית, והקפידה לטרוק את הדלת בכל הכוח בצאתה.
כשהגיעה למכון הכושר הוא כבר היה עמוס אנשים. "איך אני שונאת משמרת בוקר," אמרה לפקידת הקבלה שחייכה אליה במבט עייף, ואז נכנסה אל המשרד והחליפה בגדים. מנהלת המכון, אישה כבדת גוף שנראה כי כל קשר בינה לבין פעילות ספורטיבית הנו מקרי בהחלט, הייתה רכונה על כיסא מנהלים שכמעט קרס תחת כובד משקלה. כשיעל נכנסה למשרד המנהלת שלפה לעברה אצבע משולשת. "בוקר טוב ולכי תזדייני."
"לכי תזדייני גם את." יעל חייכה לעברה בחמיצות. "נו, אז מה השפחה צריכה לעשות היום?"
המנהלת חייכה לעברה בזדוניות.
"לא נכון!"
המנהלת המשיכה לחייך בזדוניות והנהנה בראשה.
יעל נאנחה ופתחה את דלת המשרד. המטלה היומית שלה המתינה לה שם בחוץ – בחור גוץ לבוש בגופייה שחושפת כתפיים שעירות במיוחד, בעל עיניים רעבות שבחנו אותה כמו שילד מורעב מביט בהמבורגר עסיסי. "אז מה, מיידע'לה? באימון הקודם קרעת לי את הצורה." הוא קרץ לה. "ואת יודעת מה? סרוסי אוהב את זה!" יעל השיבה מבט אל המנהלת המרוחה על הכיסא. "אמרתי לך כבר שתלכי להזדיין?" אמרה לה כשיצאה עם סרוסי אל חדר הכושר, מותירה את המנהלת מצחקקת עם עצמה.
"טוב, אז בשבוע שעבר עבדנו על פלג גוף עליון, היום נעבוד על פלג גוף תחתון."
"הופה... סרוסי אוהב את זה..."
"טוב, סרוסי, אין לי כוח לזה. בוא, תשב על המכשיר הזה ואני אעזור לך להתמקם."
בזמן שהיא עזרה לו להתמקם הוא בחן אותה מבטו הרעב. עיניו צנחו היישר אל המחשוף של גופיית הספורט שלה. "סרוסי!"
"מה? אסור ליהנות מהנוף?"
"אתה יודע שאני יכולה לזמבר אותך על זה? אתה יודע שזאת הטרדה מינית?"
"יאללה מיידע'לה... את לא תעשי כלום, כי את בחורה עלא כיף כיפאק. את אחלה גבר!" באומרו זאת חבט בה בידידותיות עם האגרוף בכתפה.
נכתב לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"למה לך סיגריות ווודקה? למה לך כל החרא הז..." היא לא סיימה את דבריה כי בדיוק החל רצף הקאות חדש. כשהוא הסתיים היא המשיכה "...ה? החיים יפים כמו שהם, טהורים, תמימים, בלי חומרים וסמים שמשבשים אותם ומשנים לך את תפיסת המציאות." היא בחנה בעיניה את ניקוסיה. ניקוסיה בהתה ברצפה ונראתה מסכנה מאוד. "תסתכלי רגע פה, מאמי." המקיאה הצביעה על מפת כדור הארץ שהייתה דבוקה לקיר התא. "איפה הכי היית רוצה לגור?"
"כל מקום שהוא לא כאן."
"כל מקום שהוא לא כאן. יפה. אני הכי הייתי רוצה לגור במדגסקר." היא הצביעה על כתם אדום בתחתית המפה. "את יודעת למה?"
ניקוסיה לא ידעה למה.
"בגלל שרק במדגסקר אנשים יודעים לחיות את החיים בלי התיווך של חומרים כימיים. שם כולם חיים את הטבע, באמת. תנסי לחיות ככה יום אחד מאמי. בבקשה."
ניקוסיה העלתה סופסוף חיוך על פניה. "טוב, אני אנסה."
"יופי מאמי. ועכשיו תסלחי לי מותק, כי אני הולכת להתאבד." והמקיאה הסתובבה אל הכיור, והקיאה את נשמתה. גופתה צנחה וקרסה אל הארץ.
*
ניקוסיה הובאה בפני שופט. הוא היה גבר נמוך ושמנמן, לבוש מדי צבא מגונדרים מהמאה התשע עשרה וחבש כובע מטופש רחב תיתורת. היה לו מבטא צרפתי. כף ידו הייתה טמונה בין כפתורי חולצתו.
"את יודעת מה עשית, מדמואזל?"
"לא."
"לא?"
"לא."
"טוב, האמת, מון שרי, שגם אנחנו לא. אני אפילו לא מבין למה עצרו אותך. לא את רצחת את הארנב המסכן."
"נכון."
"איך נפצה אותך, מדמואזל?"
"אתם יכולים לקנות לי כרטיס טיסה?"
"אפשר לבדוק. לאן?"
"מדגסקר."
נכתב לפני 11 שנים ו-7 חודשים
"ההיייי." השוטרת ענתה בחושניות. ניקוסיה חשבה על כך שיתכן שהסיבה שלא הולך לה עם גברים נעוצה בכך שהיא בכלל לסבית. זו הפעם הראשונה שהיא מרגישה כך, אבל השוטרת המדהימה הזו גרמה לה להרגיש כמו נהג משאית חרמן.
"אה... אני יכולה לעזור לך?..."
"כן. איך קוראים לך?" השוטרת שאלה, מעבירה אצבעותיה בנון שלאנטיות בשערה של ניקוסיה.
"אה... ניקוסיה..."
"ניקוססססיה..." השוטרת חזרה על דבריה בחושניות גלויה. ואז היא קרצה לה, נשכה את שפתה התחתונה באופן שהביא את ניקוסיה לכמעט יציאה מהארון בפומבי, וסבבה על עקבותיה. כשהתרחקה, הרגליים שלה צעדו רגל לפני רגל, באופן שנראה כאילו עוד רגע תקרוס ותיפול, אבל זה לא קרה. ניקוסיה בהתה בה מתרחקת.
"גברתי, את עומדת בתוך שלולית דם."
"מ... מה?" ניקוסיה תנתקה מהשפעת הכישוף של השוטרת, וגילתה שוטר במדים עומד כמה מטרים ממנה, נזהר שלא לדרוך בתוך השלולית. "את עומדת בתוך שלולית דם. אני מבקש שתצאי אל האזור הסטרילי."
ניקוסיה הייתה מבולבלת אבל צייתה. היא פנתה אל עבר השוטר, שהיה גבר מקריח בגיל העמידה עם כרס תפוחה למדי. "מה שמך, גברתי?"
"זה בסדר. השוטרת קודם לקחה ממני פרטים."
"שוטרת? אין כאן שום שוטרת. אני הראשון שהגיע לזירה."
ניקוסיה הייתה בהלם. היא הביטה לכיוון אליו פנתה השוטרת הסקסית, אבל לא הייתה שום שוטרת ושום סקסית. היה שם קיר בטון עמוס כתובות גרפיטי שסגר את הרחוב. אבל היא יכולה ייתה להישבע ש...
"אני יכולה להישבע ש... היא הייתה פה לפני רגע... עמדנו כאן שתינו, בתוך הדם של הארנב..."
"הדם של מי?"
ניקוסיה הביטה תחתיה. לא היה שום ארנב. על הארץ שכבה גופת גבר, לבוש חליפת טוקסידו. הראש היה מנופץ לחלוטין. "אבל לפני רגע היית ארנב? מה קורה פה?" ניקוסיה שאלה את הגבר המת. השוטר עב הכרס הביט בה בחשדנות. "גברתי, אני מבקש שתבואי איתי."
*
ניקוסיה ישבה בתא המעצר, על מיטת ברזלים חורקת וכתמים של נוזלי גוף על הקירות. היא הייתה זקוקה נואשות לסיגריה, או לפחות לשלוק קטן מ"וודקי" שלה. במקום זה הייתה שם אישה שהקיאה את נשמתה כבר שעתיים לפחות לתוך הכיור המצחין שבתא, ומדי הקאה והקאה סובבה את ראשה החיוור וניסתה לעודד את ניקוסיה.
"הכול יהיה בסדר, ילדה, את תראי." אמרה המקיאה. "בסוף הכול מסתדר."
"איך הכול מסתדר? אני בתא מעצר ואין לי סמים קלים. המציאות יותר מדי כואבת ואני רוצה להטביע את עצמי באיזה חומר שמשבש את המציאות. איך הכול מסתדר בדיוק?" היא הרימה את עיניה לעבר המקיאה, אבל זו לא יכולה הייתה לדבר אתה כי היא בדיוק הקיאה. כשסיימה את ההקאה האחרונה הציצה שוב בניקוסיה.
"אין לך מה להיות עצובה מאמי. הכול לטובה. לכי תדעי מה היה קורה לך אם לא היית עכשיו במעצר."
"אם לא הייתי עכשיו במעצר הייתי בטח מעשנת ושותה וודקה. הייתי בעולם שכולו טוב."
המשך יבוא...
נכתב לפני 11 שנים ו-7 חודשים
שלום לכולם.
הנה סיפור קטן שכתבתי - 3 פרקים. להלן הפרק הראשון...
ניקוסיה התעוררה מוקדם מהצפוי, עת צלצל השעון המעורר הישן, אותו כיוונה לילה לפני ללא כל מחשבה הגיונית, כיוון שהייתה נתונה תחת השפעת אלכוהול קשה ביותר. השעון צלצל והשעה הייתה שלוש לפנות בוקר, או שלוש בלילה, איך שתרצו, והיא פקחה עיניה בפראות והרימה ראשה מעלה בבהלה, דבר שהוביל לדפיקת הראש חזק למדי בראש הצבי המחובר לקיר שלמראשות המיטה. ראש הצבי נעקר ממקומו עקב כך ונפל לתוך המיטה. "לעזאזל עם הכול"... היא ייבבה לרגע קט ואז חזרה לישון, רק לרגע קט, קט עד מאוד, במהלכו דמיינה גבר חתיך באופן יוצא דופן, שרירי וחטוב, כמו שהיא אוהבת, עם קוביות בבטן ושרירי פלדה בתור חזה, עיניים ירוקות בוהקות כמו אבני חן ואף מעוצב כמו פסל. השיער של הגבר היה בלונדיני ומתולתל, דבר שעמד בניגוד מופלא לעורו החלק והשזוף. היה שם עוד דבר שעמד, והגבר כבר החל לפתוח את פיו היפהפה ולומר לה משהו... אבל אז השעון המעורר צלצל בשנית והיא התעוררה סופית, עיניה נפקחות אל מול ראש הצבי השעיר והפרוע והיא צרחה בבהלה, עד שנזכרה שהיא התעוררה כבר קודם לכן ופגעה בראש הצבי והפילה אותו... כעת כבר התעוררה לחלוטין, והיא לא אהבה את זה. ערות לא הייתה הצד החזק שלה.
היא שרבבה רגליה מהמיטה וקיפצה לרצפה, שהייתה רחוקה יותר מהמיטה ממה שציפתה, דבר שהביא לפיקוק הברכיים ולהשמעת קללה גסה במיוחד. אחר כך היא כבר איתרה את בקבוק הוודקה לצד המיטה, החבר שלה, היא קראה לו וודקי, והיא לגמה ממנו בנדיבות ומיד הרגישה טוב יותר. היא הרגישה שצריך לבקר בשירותים, בנוחיות, ב"לו" – מישהו יודע למה האנגלים קוראים לשירותים "לו"? ניקוסיה לא ידעה, אבל נכנסה לשם בכל זאת. היא התיישבה על האסלה וחשבה איזו פאדיחה זו הייתה אם מישהו היה עכשיו בדירה והיה שומע את הפלוצים המטורפים שמשתחררים לה שם. ואז גילתה להפתעתה שיש מישהו בדירה. איזו פאדיחה.
זה היה ארנב, לבן, גדול מאוד, כמעט אנושי בגודל, לבוש חליפה מפוארת ושעון זהב מתקתק מחובר לדש החליפה בשרשרת. הוא קיפץ וקיפץ אנה ואנה כאילו היה על אקסטזי, אבל אז ניקוסיה חשבה שבעצם זה מה שארנבים עושים – קופצים כל הזמן. יכול להיות שהארנבים כולם על אקסטזי? אולי...
"את אליס?" שאל הארנב, עומד בפתח השירותים הפתוחים, ה"לו", נשען בידו על מפתן הדלת ומביט בה. הפוזיציה שבה ניקוסיה הייתה שרויה באותו הרגע לא הייתה מחמיאה במיוחד, בלשון המעטה. ישובה על האסלה, בקבוק וודקה ("וודקי") ביד אחת, סיגריה בשנייה, וברקע פלוצים שאלוהים ישמור. אם הארנב חשב שהיא אליס אז כנראה שאליס היא נרקומנית מהגיהנום.
"לא, אני לא אליס."
"טוב, תודה. בכל אופן, חייב לזוז." והוא קיפץ לו משם, קפיץ קפוץ, אל הסלון, קפיץ קפוץ, ומשם אל החלון, קפיץ קפוץ, והחוצה. חריקת מכונית נשמעה מלמטה. בום נשמע מלמטה. ואז סירנות. אלוהים ישמור, הארנב התאבד! ניקוסיה שחררה עוד פלוץ אחד גדול, למען האנושות באשר היא, ואז קמה מהאסלה ולאחר שסיימה את עיסוקיה שם התלבשה בחיפזון ויצאה החוצה. בחוץ היה יום מגעיל למדי – חם ומין אובך דוחה וחול בצבע כתום שכיסה על הכול. ברגע שיצאה מבית הדירות העלוב שהתגוררה בו, הצטערה על כך שבכלל יצאה החוצה. זה היה יום מגעיל ביותר. הוא נעשה עוד יותר מגעיל כשהיא גילתה שהיא עומדת בתוך שלולית דם ענקית, נעלי העור החדשות שלה עם העקבים החדים שכה אהבה טבולות עמוק בתוך הדם, והדם עצמו מחלחל מבעד לראשו המרוסק של הארנב הענקי שהיה בדירתה רגע קודם לכן. ניקוסיה שחררה קללה עסיסית. היא אהבה את הנעליים הללו וכעת הן מלאות בדם של ארנב ענקי. יאללה, לפח. צריך לקנות נעליים חדשות שיוסיפו לה קצת צבע לחיים, בזמן שהיא במינוס ואין לה גרוש על התחת. מחשבותיה פסקו לפתע, כשהיא הבחינה בכך שמישהו מביט בה. יותר נכון – מישהי. זו הייתה שוטרת, יפהפייה, לבושה במדי משטרה שעל גופה הענוג והחטוב נראו כמו הדבר הכי סקסי שיש בעולם. הרגליים שלה, ארוכות ובלתי נגמרות, נגמרו בסופו של דבר, בנעליים זהות לחלוטין לאלו של ניקוסיה. השוטרת פסעה לעברה, רגליה נכנסות אל תוך שלולית הדם. ניקוסיה רצתה להזהיר אותה פן גם היא תהרוס את הנעליים היקרות והנדירות שלה, אבל הייתה מהופנטת על ידי עיניה החתוליות של השוטרת ושפתיה השופעות והאדמדמות. השוטרת נעמדה ליד ניקוסיה, מולה, קרוב מדי.
"הי." אמרה ניקוסיה, בביישנות מה.
המשך יבוא...
נכתב לפני 11 שנים ו-7 חודשים
