מועדון הלילה הרביעי - סיפור פנטסיה בהמשכים - פרק 2
אהלן.
מקווה שמי שקרא אהב את פרק 1. להזכירכם - היינו באימון שיעל נותנת למר סרוסי, ושם אנחנו עדיין נמצאים -
"טוב, בוא תתחיל לדחוף את המשקולת עם הרגליים. ותגיד לי – מה הקטע עם המיידע'לה? זה ביטוי שסבא לי אומר! סרוסי אתה בחור צעיר. דבר בהתאם."
"מיידע'לה זאת בחורה עלא כיף כיפאק! כמוך!" הוא אמר וצחק תוך כדי דחיפת המשקולת עם רגליו, פעולה שהתבררה לו כקשה יותר ממה שציפה, והצחוק הפך מהר מאוד לאנחת כאב.
"חכה רגע. אני אוריד לך מהמשקל. יהיה לך קל יותר."
"סרוסי מודה לך."
"ויעל עוד רגע מורידה לסרוסי בעיטה לתחת."
"אין, את עלא כיף כיפאק."
*
בן התעורר וגילה שהוא מזיע כמו חזיר יבלות. המיטה הייתה רטובה כולה והוא היה דביק כולו מרוב זיעה. הוא בעט מעצמו את השמיכה והתיישב. הוא חשב בהתחלה שהוא חולה, כי זיעה מרובה היא סממן של חולי, אבל הוא לא הרגיש כאילו הוא חולה... הוא יותר הרגיש כאילו הוא... בסאונה?... הוא זינק מהמיטה כשנעשה מודע לרחש המזגן. "שלושים וחמש מעלות?!" הוא הזדעק בקול, כשהביט בצג הטמפרטורה של המזגן. הוא לקח את השלט וכיבה אותו, ואחר כך פתח את כל החלונות. עדיין היה לו ממש חם והוא החליט להתפשט. הוא פשט את חולצת הפיג'מה שלו אך עדיין היה לו חם מאוד אז הוא הוריד את מכנסיו. כשהבין שהמקום הכי חם אצלו עדיין מכוסה בבד, הוא גם הוריד את התחתונים ונשאר עירום כביום היוולדו. מבושיו התאווררו כעת והוא הרגיש טוב יותר, רענן. הוא קיפץ ברחבי הבית בצעדי בלט, וכששב לחדר השינה הביט בבבואתו שבמראה הגדולה. "אני חתיך." אמר לעצמו ועשה פוזה עם השרירים. "אני בן זונה סקסי." אחר כך הלך לסלון ונמרח על הספה, מקפיד להניח את ישבנו החשוף בדיוק היכן שיעל אוהבת לשבת. לתת לזיעת הטוסיק שלו להיספג שם. היא התחילה את המלחמה הזו, אז שהיא גם תקצור את הפירות שלה. הוא הדליק טלוויזיה וזפזפ, עד שהגיע לאחד מערוצי הסרטים שבו שודר סרט מדע בדיוני אווילי, אבל הוא אהב סרטים בסגנון הזה אז ישב וצפה בו. בשלב מסוים נזכר שכבר ראה אותו פעם אבל עדיין היה מרותק. צלצול בפעמון הדלת הקים אותו ממרבצו והוא פנה אל הדלת ופתח אותה. עמדה שם אישה שלא הכיר, פניה מחויכות אך בן רגע הן לבשו ארשת של אימה צרופה. "אלוהים ישמור!" היא זעקה וכיסתה את פניה. לרגע הוא לא הבין והביט אחורנית, אולי משהו נורא מתרחש בביתו מאחורי גבו, ורק אז נזכר שהוא עירום. הוא כיסה את מבושיו בידיו. "יו! סליחה... שכחתי שאני בלי בגדים..."
"לא, אני מצטערת... באתי אליך ככה בבוקר, אני יודעת שזאת לא שעה לבוא לאנשים..." היא כיסתה את עיניה בידיה.
"אה... את צריכה משהו?..."
"כן, אבל... אכפת לך ללבוש משהו קודם?"
הוא סגר את הדלת והתלבש בפזיזות, ואז פתח אותה שוב. "טה טה טם!"
היא חייכה במבוכה.
"אז במה אני יכול לעזור לך?"
"טוב, אז... קודם כל אני השכנה החדשה, נעים מאוד..." היא הושיטה ידה לעברו והוא לחץ אותה, חושב לעצמו איזה מגע נעים יש לה. קוראים לי נעמי, ו... הבוקר נכנסתי לבית, ו... אין לי חשמל. בכלל. רציתי לשאול אם גם אצלכם אין חשמל, או שאולי אני סתם מטומטמת ולא יודעת לעשות איזה משהו פשוט אצלי..."
"טוב, בואי נלך אלייך ונבדוק."
הם יצאו מהבית ומהחצר אל עבר הרחוב ונכנסו אל החצר של הבית ליד. החצר הזו הייתה עשויה כולה בטון, עם כמה אדניות ריקות או מכילות צמחים מתים. בן אמר לעצמו שהחצר שלהם, על אף היותה מבולגנת כהוגן, נראית הרבה יותר חיה ושמחה מהחצר הזו. הם נכנסו אל הבית, ששקט עז שרר בו. ארגזי קרטון נערמו זה על גבי זה בערבוביה גדולה. "תסלח לי על הבלאגן. רק היום נכנסתי לכאן..."