פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1522 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים זוהרים יותר. Maddie Lautner
אז קניתי מתישהו את נסיך מכני, גרסת האספנים, ולא ידעתי שזאת גרסת האספנים. אז עוד לא יצא מלאך מכני, ולא הבנתי מילה ממה שקורה בזה. גמרתי את מלאך מכני לפני כמה ימים, וחזרתי לנסיך מכני, ואז גיליתי שיש בספר גם מכתב מוויל וסיפור בשם Burning Bright. אני יודעת שהוא בחיים לא יתורגם, אז תרגמתי אותו בשבילכם.
כל הזכויות שמורות לקאסי קלייר.
--
הכינור של אבא של ג'ם נבנה בשבילו בידי גורנרי, יוצר כינורות שיצר כינורות למפורסמים כמו פגניני. למען האמת, ג'ם חשב מפעם לפעם שאבא שלו היה יכול להיות מעין פגניני בעצמו, מפורסם בינלאומי בזכות הנגינה שלו, אם הוא לא היה צייד צללים. ציידי צללים אולי מתנסים במוזיקה או ציור או שירה, במיוחד אחרי הפרישה, אבל הם תמיד ציידי צללים בראש ובראשונה. ג'ם יודע שהוא רחוק מהכישרון של אבא שלו, שלימד אותו לנגן עוד כשהיה צעיר מכדי לאזן את הכלי הכבד, אבל הוא ניגן מסיבות שלא היו קשורות בהכרח לאמנות.
באותו הערב הוא הרגיש גרוע מכדי להצטרף לארוחת הערב, כאב בעצמותיו ותשישות הכריעו אותו. בסופו של דבר הוא נכנע ובלע מספיק יין פן כדי להקל על הכאב ולהשיב לעצמו ניצוץ אנרגיה. אז באה העצבנות שמתלווה לתלות, וכהוא יצא לחפש את וויל, מספר 1 שלו בהתמודדות עם ההתמכרות, הפראבאטאי שלו - כמובן - לא היה שם. הוא שוב יצא, ג'ם חשב, צועד ברחובות כמו דיוגנס, רק עם מטרה אצילית פחות.
אז ג'ם פרש לחדרו ולכינור שלו. הוא ניגן שופן עכשיו, יצירה שבמקור נועדה לפסנתר ואביו התאים לכינור. המנגינה התחילה ברוך ונבנתה עד לקרשנדו, אחד שיוציא כל גרם אנרגיה, זיעה וריכוז ממנו, ויותיר אותו עייף מכדי להרגיש את הצורך לסם שהציק בקצות העצבים שלו כמו אש.
זאת הייתה, למען האמת, אחת היצירות שבעזרתן חיזר אביו אחרי אימו. אביו של ג'ם היה רומנטי, אימו קצת יותר פרקטית, אבל המוזיקה נגעה בה בכל מקרה. אבא של ג'ם דרש ממנו ללמוד אותה - "ניגנתי אותה לכלתי, ויום אחד, אתה תנגן אותה לכלתך."
אבל לא תהיה לי כלה. הוא לא חשב על זה ברחמים עצמיים. ג'ם, כמו אימו, היה פרקטי לגבי רוב הדברים, אפילו לגבי המוות של עצמו. הוא היה יכול לראות את זה מולו במרחק אמה ולבדוק את זה. כל אחד במכון היה מיוחד, ג'ם חשב: ג'סמין, עם מרירותה ובית הבובות שלה; וויל, עם שקריו וסודותיו; ואפילו הוא עצמו - הגביבה שלו הייתה עוד סוג של פרט ייחודי.
הוא עצר לרגע, פותח את פיו לנשום. הוא ניגן ליד החלון, איפה שקריר יותר. הוא פתח אותו קצת, והאוויר הלונדוני המריר נגע בלחייו ובשיערו כמו קצות אצבעות כשהקשת בידו דממה. הוא עמד בבריכת אור ירח, כסוף כמו אבקת יין פן...
הוא עצם את עיניו ונזרק שוב אל תוך המוזיקה, הקשת מנסרת את המיתרים ומפיקה צלילים שנשמעים כמו בכי. לפעמים הצורך לסם כמעט שלט בו, חז יותר מהצורך לאוכל, למים או אוויר, לאהבה...
ניגנתי אותה לכלתי, ויום אחד, אתה תנגן אותה לכלתך. ג'ם חשב על כך בנחישות. הוא תהה איך זה ירגיש להסתכל על בחורות כמו וויל, עיניים כחולות כהות גורפות אותן, צעקות מחמיאות ומעליבות חזקות מספיק כדי לזכות אותו בסטירה במסיבות חג המולד. ג'ם רצה זוגיות נורמלית, לפעמים, כשבחורות פלרטטו איתו או כשהוא היה לגמרי לבד.
אבל ג'ם לא הצליח, לא היה יכול, לחשוב על בחורות ככה. הוא סבר שרומן יהיה אפשרי, אבל זה לא מה שהוא רצה. הוא רצה מה שהיה לאבא שלו - האהבה הזאת שכותבים עליה בשירה. הדרך בה ההורים שלו הסתכלו אחד על השני, השלווה שעטפה אותם כשהם היו ביחד. חיפוש אחר קוד לאהבה לא יביא אותו לזה, ואם הוא יב\ב\ \מן בכך, הוא יפסיד הזדמנות לדבר האמיתי - ולא יהיו לא עוד הרבה הזדמנויות.
הוא חש דקירה כשהצורך לסם גדל, והחל לנגן מהר יותר. הוא ניסה לא להסתכל על הקופסה שעל השידה. בזמנים כאלו הוא תהה למה לא לקחת פשוט חופנים של הסם כל פעם. רוב אלו שהיו מכורים ליין פן לקחו את זה בלי הגבלה עד מותם רק בשביל תחושת האופוריה של ערנות וכוח בלתי מוגבל, בשביל העוצה והכוח של כוכבים. זו הייתה האופוריה שהרגה אותם בסוף, ששרפה את העצבים, ריסקה את הריאות ועייפה את הלבבות. כפי שהמאסטר הזקן אמר בטאו טה צ'ינג, מי שזוהר יותר נשרף מהר יותר.
לפעמים ג'ם הרגיש שבא לו להישרף. לפעמים הוא לא ידע למה הוא נאבק כל כך בסם, למה הוא מעדיף חיים ארוכים בהיאבקות תמידית על חיים קצרים בלי סבל. ואז הוא הזכיר לעצמו שהמחסור בכאב הוא רק אשליה, כמו בית הבובות של ג'סמין או הסיפורים של וויל על בתי בושת וממלכות ג'ין.
ואם הוא היה כנה באמת, הוא ידע שזה יהרוס לו את הסיכויים למצוא את האהבה שהייתה פעם להורים שלו. כי זאת אהבה, נכון - לזהור יותר בעיניים של אחר?
הוא המשיך לנגן. המוזיקה עלתה לקרשנדו. הוא התקשה לנשון, זיעה על מצחו ועל עצם הבריח למרות הערב הקריר. הוא שמע את דלת חדרו נפתחת ונמלא הקלה, אבל לא הפסיק לנגן. "וויל," הוא קרא אחרי רגע. "וויל, זה אתה?"
החדר היה שקט, לא מתאים לוויל. אולי הוא התעצבן על משהו. ג'ם הוריד את הקשת והסתובב עם הבעה עצבנית. "וויל-"
אבל זה לא היה וויל. נערה עמדה בחשש על סף דלתו, נערה בכותונת לבנה וגלימה מעליה. העיניים האפורות שלה היו בהירות באור הירח אבל רגועות למדי, כאילו כלום במראהו מרתיע אותה. זו הייתה הנערה המכשפה, הוא הבין, זו שוויל סיפר עליה קודם; אבל הוא לא הזכיר את יכולתה להישאר רגועה כל כך, מה שגרם לג'ם להירגע למרות שהזדקק לסם, או את החיוך הקטן שהאיר את פניה. היא בטח עמדה שם מספיק זמן והקשיבה לקטע: העדות שנהנתה הייתה הבעתה והנטייה החולמנית של ראשה.
"את לא וויל," אמר, ומיד הבין שזה דבר טיפשי ביותר לומר. כשהיא התחילה לחייך, הוא הרגיש חיוך עולה על שפתיו כתשובה. במשך זמן ארוך וויל היה היחיד שרצה לראות בכזה מצב, ועכשיו, בפעם הראשונה, הוא שמח לראות מישהו שלא היה הפראבאטאי שלו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים הו וואו no fear
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים ברגע הזה כל מה שאני יכולה לעשות Rowan Jin
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים כל הזכויות שמורות לקאסי. Maddie Lautner (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים אבל התרגום שלך. Rowan Jin
-
-
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים אעאעאעאעאע נגיד שאני יודעת לכתוב
-
