פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1648 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-7 חודשים גרביטי 0- פרק 5 fairy tale
אז, היי חבר'ה. כן, כן, הרבה זמן לא התראינו וכל זה. בכל מקרה, אני ממליצה לכם להיות בכוננות, כי מהיום פרקים יצאו בתדירות של לפחות פעם בשבוע, לפי הציפיות שלי.
אז בלי הקדמות מיותרות, הפרק הבא (אתם מוזמנים להתעדכן בפרקים הקודמים דרך הדף שלי).
"פסססס", נשמע קול עבה.
"הא? מה זה? מי כאן?" אני שואל, ממהר להכין אגרוף מכוון היטב.
איך יכול להיות שלא שמעתי אותו נכנס? ולמה הוא אומר לי פססס?
"טרזיאון. באתי לעזור לך. אני מחלץ אותך מכאן. הבאתי איתי גרזן. נשבור את החלון"
גבר, שנראה בערך בגובה שלי, אבל מבוגר יותר ממני בכמה שנים טובות, הופיע בפתח התא שלי. העפתי אליו מבט לרגע. עיניים צהובות. שיער שחור-סגול. לא שמעתי אותו נכנס.
הוא בהחלט טרזיאון.
"למה שתעזור לי? אני מכיר אותך?"
"אתה באמת מבזבז את הזמן בשאלות? נהיית ממש חשדן במקום הזה, הא? אני מחלץ אותך וזהו. ולא. אני לא מכיר אותך, ואתה לא מכיר אותי"
"טוב, טוב", מיהרתי לומר. באמת אין לי זמן לבזבז. יש לי סיכוי לצאת מכאן, ואני אנצל אותו. אין לי מה להפסיד. "בוא נשבור את זה. שישים מעלות. זו הזווית הנכונה."
"עוצמה?"
"תפעיל את מקסימום הכוח שלך, אבל אני בטוח שהוא ישבר הרבה לפני. הם קוראים לחלון הזה בלתי-סדיק, אבל אין להם שום מושג מהחיים שלהם", אני מגחך. נשמע קול שבר חלוש, ושנייה אחר כך אני והוא כבר בחוץ.
"אתה שמעת אותם מדברים על מכונת זמן, נכון? אחת שתשמיד אותנו. אתה מוכרח לספר". בחיי, הבחור הזה לא מבזבז שנייה.
"מי אמר לך ששמעתי? לא שמעתי שום דבר", אני מתחיל להתגונן. אני לא מכיר אותו, אבל הוא יודע פרטים עלי. אין שום סיבה שלא אנסה להכחיש.
"אל תכחיש. אני יודע. אני רוצה לעזור. צריך לספר. אתה יודע שיש פה זן שמנסה להשמיד אותנו, אתה חייב לדווח" הוא אמר באיטיות ותקיפות.
"אם אתה יודע על זה, למה שאתה לא תדווח?", אני מחזיר אליו את הכדור, זונח את עמדת ההתגוננות.
"אני צריך שתעזור לי. לגבר מבוגר כמוני לא יאמינו. אבל לך.."
"לא"
"אתה תגרום להשמדת המין שלך אם לא תספר"
"אני לא. הם לא יצליחו לבנות כלום, סתם שטויות", אני מצייץ בקול גבוה משתכננתי.
"הם יצליחו. זו אחריותך למנוע את זה"
"אני לא..."
"לא אכפת לך מהמשפחה שלך? חברים?", הוא עובר לטקטיקה שתגרום לי נקיפות מצפון. וזה עובד.
"אבל-" אני מתחיל, אך אני יודע שזה ויכוח חסר טעם, ושלא משנה מי הוא, ואיך הוא יודע- הוא צודק.
"טרזיאון, אני לא שואל אותך" הוא אומר בזלזול, ומגלגל עיניים. "אני אומר. זו מחויבות. תחשוב על העם שלך". אני נאנח בתבוסה. הוא צודק. אני לא יכול לתקוע סכין בגב של כל מי שאני מכיר, בשביל.. בשביל מה, בעצם? אנשים שכולאים אותי? נערה שהתיידדה איתי ובסופו של דבר רוצה להשמיד אותי?
"בסדר. אני אספר"
"קדימה, לך. אתה נעדר מהבית כבר חודשים"
אני לא צריך עוד יריית פתיחה. "איך מגיעים מכאן לאיזו דרך ראשית?"
"פשוט תמשיך ישר. עד שתראה את השלטים"
ובלי לחשוב יותר מדי, אני טס אל הבית שלי.
*****
"אני לא משקר!"
"תיאס, מתוק שלי, אני לא אומרת שאתה משקר. מי שחטף אותך בטח גרם לך להאמין בדברים לא נכונים, אבל זה לא ככה. אין כאן שום זן חוץ מאיתנו, בטח שלא זן שרוצה להשמיד אותנו"
"תקשיבי לי, אני מדבר ברצינות!" אני צועק. אפילו ויתרתי על להעיר לה שכינתה אותי "מתוק".
אבל ככל שאני מדבר יותר, כך נראה שאימא שלי יותר משוכנעת שמי שחטף אותי עשה לי שטיפת מוח. או שיגע אותי.
היא מנידה בראשה, כאילו אומרת 'אני מבינה אותך יותר טוב ממך', וחוזרת לחדרה.
כשהגעתי הביתה ההורים שלי היו מאושרים. הם ארגנו מסיבה, הזמינו חצי עיר. אחר כך הגיע השלב שבו הם פשוט כל הזמן הסתכלו עלי, במיוחד אימא, בוהים בי כאילו אני לא אמיתי.
עכשיו, אחרי חודש, נראה שהם התחילו להתרגל לעצם נוכחותי שוב בבית, והתחלתי בניסיונותיי לשכנע אותם במה שקרה. אימא שלי לא האמינה לי, והמשיכה לרמוז שאולי אני זקוק לטיפול.
טוב שנזכרת עכשיו, אימא.
אבא שלי מקבל צבע שדומה לעגבנייה בכל פעם שאני מזכיר את זה, ובודק בפעם המיליון ואחת אם מצאו את החוטף שלי. מיותר לומר שלא. הם לא מצאו.
כבר הגעתי לתחקור, סיפרתי להם, כמה שאני זוכר, את המקום האחרון שבו הייתי כשחטפו אותי. אבל הם לא מצאו שם שום מבנה, ואימא שלי רק ממשיכה לומר שזה קשור לשטיפת המוח שעשו לי. בחיי, אימא, מדהים לראות כמה את מאמינה בי.
היא לא מרשה לי ללכת לשום מקום לבד, והאמת היא שזה מתחיל לעלות לי על העצבים. נשארתי בקשר עם הגבר שפגשתי, שמתברר ששמו הוא קולן, והוא רק המשיך ללחוץ עלי לשכנע אותם, תורם את חלקו למאמצים "להוציא את תיאס מדעתו". בסופו של דבר אני נשבר, קובע איתו מקום פגישה ומתיישב איתו על ספסל בפארק, ביום שמשי ויפה.
"אני לא מצליח לשכנע אותם. אני כבר לא יודע מה לעשות. אולי תנסה אתה?"
"אין טעם, ילד. זה לא יעבוד"
"אז אני כבר לא יודע מה לעשות, קולן. גררתי אותם עד לשם כדי שינסו למצוא את המ-"
"לא. זה לא עזר, נכון? הם עשו איזה משהו, אני לא יודע איך. משהו שגורם רק להם, ולכל מי שנכנס למבנה הזה אי פעם להיות מסוגל לראות אותו"
"איך אתה יודע את זה?"
"יש דברים שאני יודע ואתה לא, ילד. תפנים. ועכשיו, יש לי תוכנית. אתה תחזור לשם, ותיקח את המצלמה הזו שלך. תצלם, כל מה שאתה יכול. תוכיח שאתה לא אידיוט כמו שכולם חושבים"
"הי, לא כולם. אמא שלי חושבת שעשו לי שטיפת מוח"
"יותר גרוע"
"טוב, בסדר. אני אלך" אני עונה. יכולתי לבקש שילך בעצמו, אבל.. רציתי לחזור לשם. רק לרגע. להיזכר איך המקום נראה. הוא לא היה מלא בתקופות רעות.
"או, סוף סוף הוא עושה מה שאומרים לו"
"אל תתגרה, קולן"
"אל תאיים עליי, ילד. עכשיו לך כבר. אתה מסתיר לי את השמש"
ממש לא מוצא חן בעיניי מה שהוא אומר, והדבר האחרון שאני רוצה זה ללכת כמו ילד טוב, אבל בכל זאת אני מוצא את עצמי מנענע את הראש בחוסר אונים ומניע את הרגליים חזרה אל המקום ששהיתי בו לפני חודש.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים אהבתי את הפרק... קטניס
לפחות עכשיו לא הפסקת את זה בכזה מתח...(אבל זה לא אומר שאת לא צריכה להמשיך את זה בקרוב מאווווד.. )
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים תודה קטניס :-) fairy tale
-
-
לפני 11 שנים ו-7 חודשים פייריייי ! מותי בבקשה. גרמת לי לחכות יותר מדי. !!~! argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
-
לפני 11 שנים ו-7 חודשים אני אוותר על ההצעה ארגו :-) fairy tale
-
-
לפני 11 שנים ו-7 חודשים הוא כזה חמוד , אבל- למה- קצר!!! טל
-
לפני 11 שנים ו-7 חודשים חיחיחי ככה יצא :-) fairy tale
-
-
