פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 4954 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים גרביטי 0- פרק 1 למי ששכח, ופרק כפול כפיצוי על הזמן. fairy tale
בבקשה תקראו את ההקדמה הזו, היא חשובה לסיפור.
אז ככה, נתחיל בזה שמי שכבר קרא יכול לדלג על הפרק הראשון, אם הוא זוכר. הפרק הבא הוא פרק כפול.
הפרק הזה מחולק לשני חלקים, אל תתבלבלו- יש את הסיפור הרגיל שכתוב בגוף ראשון, אבל הפרק הזה הוא פרק מיוחד- פרק שרובו בנוי מפלשבאקים. הפלשבאקים כתובים בגוף שלישי, אז אל תתבלבלו. הפלשבאק בפרק הראשון כתוב בכתב נטוי, אבל השאר לא- יש כאלה, כמוני, שזה משגע אותם.
הסיפור אמור להיות 0 גרביטי, לא גרביטי 0, אבל הכותרת עושה לי בעיות. רק שתהיו בעניינים.
היה לי עוד מה לכתוב, ושכחתי. תודה למי שבאמת קרא את ההקדמה ולא דילג. תיהנו!
פרק 1-
"אתה ממש כבד, אתה יודע?"
"סליחה, אם הייתי יודע שהולכים לחטוף אותי בשק הייתי עושה דיאטה לפני"
"הו, ממש מתחשב מצדך"
"מתחשב כמו שאת תהיי אם תשחררי אותי?"
גיחוך. "בחלומות שלך".
"תהיי בטוחה שאת לא מופיעה שם," אני ממלמל.
"תהיה בטוח גם אתה," היא משיבה בטון זועף.
שתיקה. אני לא מבין איך נקלעתי למצב כל כך מסובך. מה כבר עשיתי, צילמתי תמונות? הסתקרנתי?
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"נאבדנו, נכון? תודי בזה, אימא," אני אומר בחיוך. לא באמת אכפת לי. זה רק מקום חדש שאוכל לצלם. אבא נאנח, ועוצר את הענף סוף כל סוף, אחרי שעת טיסה מייגעת בחיפוש אחר גינת החלומות של אימא ואבא. כשמלי מבינה שלא נמשיך לטוס, היא מדלגת מעל הענף, עוד לפני שאבא אפילו הנחית אותו לקרקע, ומעופפת בשמחה. אימא מושכת בכתפיה לעברי, ומיד קופצת ורצה אחריה, שומרת עליה למקרה שתיפול. מלי היא תלמידה חדשה, ולא למדה הרבה שיעורי כוחות. היא עדיין לא לגמרי יודעת איך לשנות את כוח הכבידה בדרך שתגרום לה לעוף כמו שצריך. בינתיים היא יותר מקרטעת. אבל אימא, שהיא בעצמה מורה בשיעור כוחות, מרוצה מההתקדמות שלה. אני יורד גם כן מהענף בחיוך, ומסתכל מסביבי. המקום נראה קצת שומם, כאילו לא דרכה שם רגל טרזיאון כבר שנים. צמחים מכסים חלק מן האזור, אבל רובו חלק ושטוח, קצת מזכיר מדבר ללא חול. לא היו בתים כלל, מה שגרם לי לחשוב שאולי באמת לא דרכה שם רגל טרזיאון כבר שנים. אני בכל זאת שולף את המצלמה ומתחיל לצלם, בזמן שאימא ואבא מארגנים את הארוחה בלית ברירה.
אני עסוק בצילום של המקום, כשחיוך קטן מרוח לי על הפרצוף. המצלמה שלי היא המצלמה הכי מפותחת באזור. עדשתה גדולה ועבה, והיא פשוט ענקית, אבל אני מאוד מתגאה בה. זהו רעיון חדיש, פיתוח המצלמה, והורי קנו לי אותה. אני לא שם לב שהתרחקתי, אבל אני כן שם לב לדמות מוזרה שצצה בן השיחים. אני יכול לראות אותה רק להרף עין, אך אני מיד מצלם באינסטינקט. הדמות נעלמת, ואני בוחן את התמונה. היא לא באיכות גבוהה, אבל אני רואה שמשהו מוזר. היא נערה, שהשיער שלה הוא הדבר הכי משונה שראיתי בחיי. הוא פשוט שחור. רק שחור. זה לא יכול להיות, מפני שלכל הטרזיאונים יש שיערות בצבעים מעורבבים. למלי ולאמי יש שיער בצבע ג'ינג'י ורדרד. לאבא יש שיער כחול-שחור, ולי בכלל יש שיער שחור עם גוונים כסופים. אבל מעולם לא ראיתי שיער בצבע אחיד כמו שלה. אני טס מהר אל הכיוון שבו נעלמה, נחוש לספק את סקרנותי, אבל ברגע שאני עובר את השיח שממנו ראיתי אותה צצה, אני נלכד על ידי שק גדול.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"לאן את לוקחת אותי? מי את?" אני שואל, מתחיל להילחץ. אולי כדאי שאצעק?
"לא עניינך. רק אמרו לי שאם מישהו רואה אותי, עלי לתפוס אותו, ולהביא".
"אמרו? מי?" אני שואל בפליאה. מה קורה כאן? מנסים למתוח אותי?
"אתה חירש? לא עניינך," היא אומרת בקוצר רוח. אני מתחיל לנסות לחבוט בשק, להפעיל עליו את כל משקלי, לנסות להגיע לנערה המשונה ולהפיל אותה. משהו. אבל היא רק מנחיתה אותי על הרצפה ומתחילה לגרור אותי עליה, במקום להמשיך לנסות להרים אותי. אני פולט אנקת כאב ומשפשף את האזור שבו נחבטתי.
"טוב, בסדר. הבנתי, מתחו אותי. רוב, אתה יכול להראות את עצמך עכשיו!" אני מחליט לצעוק, מקווה שצדקתי. רוב הוא החבר הכי טוב שלי, ולפי איך שאני מכיר אותו, מתאים לו למתוח אותי ככה. אבל למה שיעקוב אחרי טיול משפחתי שלנו?
"אוי, תשתוק. לא מותחים אותך. כמעט הגענו," עונה הנערה ברוגז.
"אולי לפחות תאמרי לי איך קוראים לך?" אני שואל, מרגיש מעט יותר אופטימי. הרי היא נראתה בערך בגיל שלי. לא יכול להיות שהיא הולכת לרצוח אותי, נכון?
"אם אגיד לך, תהיה בשקט עד שנגיע?" היא שואלת, ואני כמעט יכול לשמוע אותה מחייכת לעצמה.
"כן. בתנאי שתספרי לי מי את", אני עונה בשמחה.
"אי אפשר, כבר נתתי לך תנאי! אתה לא יכול לבקש שני דברים", היא עונה בכעס. אני מחייך כשאני מבין שהצלחתי לעצבן אותה. מטרה קלה.
"בסדר, בסדר. אז איך קוראים לך?"
"קיארו".
"אנ-"
"אל תאמר מילה. אתה שותק," היא קוטעת אותי. אני נאנח, ועושה כדבריה.
******
"סבתא. מישהו ראה אותי.." אני שומע את הנערה- קיארו, אומרת במבוכה.
"קיארו! מה נעשה איתו עכשיו? נכלא אותו?" קול של אישה מבוגרת עונה בנזיפה.
"אממ... אפשר לשחרר אותו....." היא עונה בשקט. לשחרר אותי? לכלוא אותי? מי האנשים האלה?
"ממש לא. דנו, תעזור לקיארו לקחת את הטרזיאון לחדר", מצווה האישה. אני רואה את קיארו פותחת את השק, ומיד קם ממנו במהירות, בכוונה לברוח, אך גבר גדול ושרירי, שלמרבה פליאתי גם שיערו היה אחיד ומוזר, תפס אותי ולא אפשר לי לזוז. ניסיתי לרחף מעליו, אבל הוא היה חזק מדי.
"עזוב אותי! מה עשיתי לכם?" אני שואל, מתחיל להיבהל. יכול להיות שנכנסתי פה לעסק אמיתי?
"ראית אותנו. מצטער, גבר", הוא אומר, תוך כדי שהוא גורר אותי במסדרון. "אז אני אעצום עיניים בפעם הבאה שאבוא, אם זה בכלל יקרה! לא אראה אתכם!" אני אומר נואשות, ומרשה לעצמי להעיף מבט מסביבי. אני נמצא בתוך מבנה אפור ומדכא, ובכל זאת מבריק, כאילו מנקים אותו כל חצי שעה. מסדרון ארוך מוביל למספר חדרים, ודנו מוביל אותי בהמשכו. תמונות חולפות על פני, כולן של אנשים בעלי שיער אחיד, וגם עיניים בצבעים מוזרים. כחול? ירוק? אין צבעי עיניים כאלה. עוד טרזיאונים מוזרים. אני נזכר שגם צבע העיניים של קיארו, שראיתי כשפתחה את השק היה כחול- אפור. אולי בעצם... הם כלל לא טרזיאונים? אני מצמצם את עיני בחשדנות, שומע את קיארו מדשדשת מאחורינו. למה לא לשאול? מה יש לי להפסיד?
"הי, דנו. אתם בכלל טרזיאונים?" אני שואל בחיוך עקום, בניסיון להסתיר את החשדנות שבי.
"אנחנו בכל-" התחיל דנו, ונקטע על ידי קולה התקיף של קיארו מאחורינו.
"כן", היא פסקה, אבל לא החמצתי את המבט הרצחני שירתה בדנו, שחייך אליה במבוכה.
"אז...."
"לא. אמרנו שתשתוק, אז זה בדיוק מה שאתה תעשה," אומרת קיארו בכעס. בחיי, הנערה הזו עצבנית.
"טוב, טוב, למה להתעצבן.." אני ממלמל. נראה שלא שמעה אותי, למרות שכל טרזיאון היה שומע. ועכשיו, כשחושבים על זה, למה הם לא עפים? זה כל כך הרבה יותר פשוט. עשיתי אחד ועוד אחד.
"הא", אני מחייך חיוך ניצחון, "אתם לא טרזיאונים!". אני שומע את קיארו גונחת מאחורי.
"רואה?" אומר דנו, "לא היה טעם להסתיר את זה ממנו. הוא יודע איך נראים ומתנהגים בני עמו".
"חשבתי שזה יעבוד, הוא לא נראה חכם במיוחד", השיבה.
אני מעקל את העלבון מספר שניות לאחר מכן. "הי!" אני רוטן.
"טוב. תיכנס לפה, אם לא, אאלץ לדחוף אותך בכוח", אומר דנו באיום. אני מהנהן, ומתחיל להתקדם לעבר החדר. בדיוק כשדנו עוזב אותי, אני טס למעלה, צועק "אדיוס, אמיגוס!" בחיוך מאושר, ועף במהירות אל עבר היציאה.
אבל שנייה לפני שאני יוצא אל עבר החופש דרך דלת המתכת הכבדה שמולי, שהייתה פתוחה באותו רגע, היא נסגרת בפני בטריקה. אני מנסה לפתוח אותה, אבל היא תקועה, וכשאני מבין שאני לכוד, אני נוחת בחזרה לרצפה האפרורית, רק כדי לראות מבט זועם מצד אישה מבוגרת.
"אתה לא הולך לשום מקום", אמרה בארסיות, וגררה אותי חזרה אל החדר בכוח שלא נראה שקיים בה.
הו, לא.
פרקים 2+3:
*כעבור מספר חודשים*
שבועות שלמים שאני פה. קשה להאמין, אבל אני מתחיל להתרגל לעניין. קיארו מבקרת אותי ארבע פעמים ביום, מביאה לי ארוחות. מעודדת אותי.
אני מרגיש כמו כלב כלוא במלונה שלו, אבל אין לי ברירה אחרת. כבר ויתרתי על ניסיונות הבריחה הנואשים. ניסיתי לברוח כל כך הרבה פעמים, שהציבו שלושה שומרים נוספים ביציאה.
כאילו שהם יכולים עלי. אני צוחק. הם כן. אפילו לא הגעתי ליציאה.
נראה שקיארו מתחילה לבטוח בי, והאמת היא- שגם אני בה. משהו בהתרגזות המהירה שלה, בישירות, במבט הקטלני. אני לא רוצה להישמע כמו רכיכה, אבל.. אני בוטח בה.
תשכחו מה שאמרתי.
פתאום אני מבחין בכך שהדלת של התא שלי לא סגורה עד הסוף. עיני מתרחבות. קיארו לא סגרה אותה כמו שצריך. אני מבין את ההזדמנות שנפלה בחלקי. לרגע אני מדמיין את פניה של קיארו, עיניה הכחולות מביטות בי, אבל אני בולע את רוקי בחדות ומרחף בזהירות מחוץ לחדר.
גם אם אני אברח, זה לא אומר שלא אוכל לפגוש אותה שוב.
רעש של צעדים מהירים קוטע את התעופה שלי, ואני ממהר להתחבא מאחורי קיר קטן.
"סבתא, אני באמת חושבת שלא יקרה כלום אם נספר לו". קיארו. הצעדים נעצרים בפתאומיות.
"קיארו, מה את חושבת לעצמך? שהוא פשוט יקבל את זה? יקבל את זה שאנחנו רוצים לבנות מכונה שתכחיד את הזן שלו?" קוראת-לוחשת סבתה של קיארו, לורה. על מה הן מדברות? אני מצמצם את עיני בחשד. הזן הזה מסכן את הטרזיאונים?
"אני לא יודעת. אני סומכת עליו". המילים האלה מפיה של קיארו הופכות את בטני על פיה.
"אסור לספר לו. זו הייתה טיפשות שלנו, בני האדם, לבנות כזאת מכונה שפשוט תעלים את כוח המשיכה", אני שומע אותה קוראת בכעס. "מזל שיש את החליפות האלה, שמצילות לפחות אותנו. אנחנו לא נחזור על טיפשות שכזו, ונספר על כך לטריזאון שיוביל אותנו לאבדון שוב, רק כי את מחבבת אותו!" היא מסיימת בזעם. אני מציץ במהירות. קיארו מסמיקה כולה.
אם היא רק הייתה יכולה לראות איך שאני נראה.
אבל כל זה פחות מעניין אותי, כשאני שומע את כל הפרטים האלה. מה קורה כאן? מה הם מתכננים? בשלב הזה אני כבר רק מתפלל שהן ימשיכו לדבר.
"אני לא מחבבת אותו", לוחשת קיארו במבוכה. אני לא מבין למה אני רוצה להאמין שהיא משקרת.
"פשוט.. התיידדנו. הוא לא נורא כמו שאת חושבת. הוא מתנהג בדיוק כמונו. כמוני".
"גם אם את לא. התוכנית שלנו היא לגמור את הבנייה של מכונת הזמן ולהחזיר את הזן שלנו- גם שלך, קיארו" היא רושפת, "לכדור הארץ. כדור הארץ עם כוח משיכה ועם בני אדם, בלי טרזיאונים" היא יורקת את המילה בכעס.
אני שומע אותם מתחילות ללכת שוב שמהירות, ומתחבא עמוק יותר בצד הקיר.
בני האדם רוצים למחוק את הזן שלי. טוב, אני לא אתן להם לעשות את זה, אני מחליט בכעס. שוב פעם אני מדמיין את קיארו, במבטה הכועס כרגיל, אבל אני מתעלם.
קיארו לא משנה כלום. אבל אני לא יכול שלא להיזכר, בקרבה שלנו בשבועות האחרונים.
היא כבר לא חוטפת. היא ידידה.
ולא, לא אכפת לי כמה דרמטי זה נשמע.
#פלאשבק 1#
"קח, זו ארוחת הצהריים שלך" היא אמרה בשקט, התכופפה, והניחה אותה על הרצפה. לאחר מכן הפנתה את ראשה אליו, ונעצה בו מבט. "אני ממליצה לך להפסיק לנסות לברוח. זה לא יעזור. החלון לא ייסדק, ואתה שובר לסבתא שלי את הראש עם הצלילים של החבטות. אנחנו לא רוצים לפגוע בך, אבל אם לא תהיה ברירה, תהיה בטוח שדנו לא יהסס לשלוח אותך מכאן", רמזה לו.
"את מתכוונת, להרוג אותי?"
" למה אתה כל כך פסימי?"
"התכוונתי לשאול אותך את אותה השאלה".
"להרוג. אולי. אני רק מנסה לעזור", היא נאנחת.
"אם תדקור אותי- האם לא אדמם?"
"מאיפה אתה מכיר את שייקספיר?" שאלה, נדהמת.
"שייקספורה? לא מכיר. קראתי את הציטוט הזה על אחד הקירות כאן"
"הוא בכלל לא קשור למה שאמרתי"
"אני יודע"
"אתה לא מבין את המשמעות של המשפט"
"אני יודע"
"אז למה אמרת אותו?", התרגזה.
"לא יודע"
"אתה-"
"הוא נשמע מעניין", פסק. "אני אוהב אותו", הוסיף בנימה יותר אישית. קיארו לא ידעה אם להאמין לו או לא.
"גם אני", אמרה פתאום, ויצאה מהחדר.
#פלאשבק 2#
"למה העיניים שלך כחולות?"
"למה העיניים שלך סגולות?"
"הייתי מספר לך, אבל אז אני אצטרך להרוג אותך"
"זה התירוץ שלך ל- לא יודע?"
"אולי. ואולי לא. איזה זן יצורים אתם? גם השיער שלך שונה משלי. והחומרים שמרכיבים את העיניים שלך שונים"
"אתה יכול לראות את זה? עד איפה אתה יכול לראות לא מטושטש?" היא שואלת בסקרנות.
הוא מצביע אל החלון. "את רואה את הפרח הסגול שם?"
"לא"
"אני רואה אותו".
היא מביטה בו בהתרשמות, ושותקת.
"לא ענית לי על השאלה"
"אם אני אספר לך אני אצטרך להרוג אותך", היא מחקה אותו בחיוך שובב, שחשף שיניים לבנות.
"בוא נשחק משחק. אני מספר לך עובדה עלי, או על החיים שלי, ואת בתמורה מספרת לי עובדה על עצמך. דיל?" הוא ראה שהיא מתלבטת מה לעשות. לרגע היא פתחה את פיה, כאילו עומדת להסכים, אך שינתה את דעתה.
"לא. אני צריכה ללכת"
"בסדר", ענה באכזבה.
היא סגרה את הדלת מאחוריה, וחייכה לעצמה חיוך קטן.
#פלשבאק 3#
"אני צריך לצאת מכאן"
"אני צריכה להשאיר אותך כלוא"
"אתם לא יכולים להחזיק אותי כאן לנצח. בסוף אני אברח"
"אנחנו יכולים ועוד איך"
"מחפשים אותי בינתיים. יש לי משפחה. בסוף ימצאו אתכם. ההורים שלי יודעים איפה הם לא ראו אותי יותר"
"אנחנו נמצאים במקום יותר מוסתר ממה שאתה חושב"
"אני חושב שאת לא לוקחת בחשבון את הראיה הטובה של אחותי"
"ואני חושבת שתשאיר את המחשבות לאנשים אחרים"
אנשים כמוך?"
"אנשים כמו סבתא שלי. תראה, אני לא רוצה להשאיר אותך כלוא כאן. אבל אף אחד לא ממש שואל לדעתי"
אני לא צריך את חוסר הרצון שלך. אני צריך להשתחרר"
"תצטרך להסתפק בחוסר הרצון"
"אני נשבע שאני לא אספר עליכם כלום. תתני לי לצאת?"
"חוסר הרצון הזה הפוך לרצון"
"רצון לשחרר אותי?"
"להפך"
"את יודעת, אם את ממש רוצה, את תמיד יכולה לברוח איתי, אם כל כך קשה לך להיפרד" עקץ.
"ביי, טרזיאון"
#פלאשבק 4#
זה היה בשעת הערב. הירח הופיע בחלון, שהוא כבר ניסה לשבור ולהתנגש בו בכל כוחו. שום דבר לא עזר. עכשיו הוא השתמש בו בשביל לדעת כמה זמן הוא שוהה בחדר, ובשביל להביט החוצה ולהתגעגע. כבר שבועיים עברו מאז שראה את אמו, ואת אביו. את מלי. הוא גם התגעגע לניגון בטסטיאר. כמה זמן כבר לא ניגן. הוא הרגיש צביטה קטנה בלב. לפתע, הוא הבחין בכך שהדלת פתוחה מעט לרווחה. יכול להיות שקיארו שכחה לנעול?
הוא ריחף בדממה אל הדלת, ופתח אותה בזהירות. המסדרון הארוך שהלך בו בפעם הראשונה שהגיע לשם. הוא חייך חיוך ענק, והמשיך לרחף במסדרון.
'חופש'.
אבל אחרי כמה מטרים, הוא עצר, והקשיב טוב. קולות מרחפים באוויר. משהו כמו... מוזיקה?
הוא הלך בעקבות הקול, סקרן לשמוע עוד. כשהגיע מספיק קרוב אל המקור שממנו בקע, הוא כבר הצליח לשמוע את המנגינה במלוא החוזק. מנגינה יפהפייה, שלא יכל להתנתק ממנה. הוא התהלך כמהופנט במסדרון, עד שנכנס אל חדר רחב ידיים. משם מגיע הקול.
בתוך החדר עמד פסנתר גדול שחור ומבריק. הוא ריחף באיטיות אליו, כמעט בלי לחשוב, מבט חולמני בעיניו. הוא הציץ מאחורי הפסנתר, וגילה את קיארו יושבת על כיסה נמוך, ומנגנת בעיניים עצומות. היא נראה כאילו בכתה לפני מעט זמן, משום שדמעה רטובה נחה מתחת לעינה. הוא חשב בליבו שהיא נראית פשוט יפהפייה, שיערה ארוך ושחור כמו הפסנתר, ריסיה העבים מעטרים את פניה. יופי מכשף.
ליבו עצר מלכת, אבל שנייה אחר כך- היא פקחה אותן בחדות, והפסנתר השמיע קול צורמני, כשידיה נפלו על קלידים אקראיים בבהלה. סומק עז כיסה את פניה, והיא הסיתה את מבטה ממנו במהירות.
הוא, עדיין מכושף, שאל אותה בשקט "איפה למדת לנגן ככה?"
אישוני עיניה נעו לכל עבר. "סבתא תהרוג אותי.. איך נתתי לו לברוח" היא מלמלה, ולבסוף ענתה בהינף יד. "סבתא לימדה אותי מאז שהייתי בת 9"
"תנסי לנגן באוקטאבה* אחת גבוהה יותר. זה ייתן לזה נפח יפה יותר"
"אתה מבין במוזיקה?"
"קצת. אני מנגן בכלי דומה"
קיארו לא יכלה להתאפק. "אחד מהאנשים שלנו חזר עם הקלטה של מנגינה מדהימה, מנגינה מפורסמת אצלכם, אם אני לא טועה", אמרה בביישנות. "אתה מכיר.. אותה?" שאלה, והחלה לנגן מספר תווים מבולבלים. תיאס חייך בסיפוק. זו אחת המנגינות האהובות עליו.
"כן"
"תלמד אותי?" שאלה בהתרגשות.
"בתנאי שתשחררי אותי", ענה, מזהה את התשוקה מאחורי הבקשה שלה. מדהים לגלות כמה שהיא רוצה ללמוד מנגינה פשוטה. ולגלות שהוא יכול להשתמש בזה לטובתו.
היא התלבטה במשך כדקה ארוכה. הוא ראה את הרצון העז בעיניה, וידע שהיא אמרה אמת, כשאז, הכריזה שהיא אינה רוצה לכלוא אותו.
"בסדר. אני אשחרר. ואתה נשבע שאתה לא מגלה כלום"
"מוסכם. ועוד דבר אחד. למה בכית?"
ארשת פניה המתרגשת חזרה למצבה הרגיל באחת. "זה לא עניינך, טרזיאון".
"אני רוצה לדעת", התעקש.
היא נאנחה, והסתכלה על הרצפה במבט מבויש.
"סבתא שלי רוצה... לעשות משהו לא טוב. משהו שאני לא רוצה שתעשה. זה אכזרי מדי", אמרה, והפנתה את מבטה חזרה אליו. דמעה קטנה זלגה שוב מעיניה הכחולות, והיא שפשפה אותה במהירות.
ליבו נכמר, והוא, עדיין מופתע מכך שבכלל ענתה לו, השיב "את יודעת.. כל מה שסבתא שלך עושה הוא בשבילך".
"לא נכון, אמרתי לה לא לעשות את זה", השיבה בכעס. "אני לא רוצה שהיא תעשה את זה. זה לא לטובתי".
הוא התכופף אליה לרגע. עיניו הסגולות הביטו בה עמוקות, ללא טיפת הומור.
"לפני כמה שנים, אימא שלי חלתה במחלה קשה. חודשים היא לא זזה מהמיטה. הייתה חיוורת כמו מתה. הרגשתי אבוד בתקופה הזו. נורא. כשבנס, היא החלימה לבסוף, למדתי להעריך אותה יותר. את מה שהיא עושה. היא תמיד דאגה לי, גם אם חשבתי שלא. כל מה שסבתא שלך עושה, זה תמיד מתוך דאגה אלייך. אני ראיתי איך שהיא הסתכלה עלייך. היא חושבת שהיא עושה את הדבר הנכון", סיים ברצינות.
"אבל זה לא, זה לא הדבר הנכון", היא השפילה את מבטה, שיערה השחור מסתיר את עיניה לרגע.
"גם אם היא טועה, היא בטוחה שהיא פועלת כמו שצריך", ענה בפשטות.
היא הרימה חזרה את ראשה בחיוך עקום. הוא לא יכל להתאפק, ומחה דמעה מלחיה.
היא מצידה, הביטה עליו לרגע בתדהמה, והתעשתה במהירות.
"טרזיאון. איך.. איך קוראים לך?" שאלה בשקט.
"תיאס"
"תודה, תיאס"
"בבקשה", השיב, ניצוץ ההומור הרגיל חזר לעיניו.
"ועכשיו, יש לך שלוש אפשרויות. או שאני קוראת לדנו והוא לוקח אותך חזרה בכוח אל התא, או שאתה חוזר בשקט איתי. או שאתה נשאר פה, ומלמד אותי", היא אמרה בחיוך מלאכי-שטני.
"אין לי סיכוי, נכון?" הוא נאנח, מצטער על כך ששכח לגמרי מן ההזדמנות שנקרתה בדרכו.
"לא"
"אז בוא נתחיל לנגן"
*פלאשבק 5#
"אני רוצה לשחק"
"מה?"
"אני רוצה לשחק במשחק שהצעת"
"המשחק.. המשחק של העובדות?"
"כן" היא משיבה בפשטות.
הוא חייך חיוך רחב, והזדקף.
"טוב. ליידיס פירסט. ובמיוחד ליידיס שמנגנות בפסנתראר. את יכולה להיות ראשונה".
"פסנתר", היא תיקנה. "ותודה. גם אתה מנגן.. לא רע" התחכמה. למען האמת, היא לא ציפתה שמישהו כמוהו ינגן כל כך יפה.
"עד איזה מרחק אתה מסוגל לשמוע?" חקרה. הוא התאכזב במקצת. היא שואלת אותו שאלות כאילו שהוא יצור חדש וחייזרי שצריך לחקור. למרות שטכנית, מבחינתה זה מה שהוא.
"אני מסוגל לשמוע כמה קילומטרים רחוקים יותר ממני". היא נראתה מבוהלת לרגע.
"אלא אם כן אלה הקירות עבים כמו כאן. וכולם פה לוחשים. אני לא שומע מילה" הוסיף ברוגז.
"בסדר. תורך", אמרה לאחר שהתרצתה.
"איך קוראים לזן שלך?" הוא שאל בקול רועד. הוא כל כך קרוב לתשובה...
היא שתקה לרגע. 'הבאתי את זה על עצמי'.
"בני אדם"
הוא זקף את אוזניו בסקרנות. "למה אתם כל כך מעט? מה אתם בכלל?"
אוי, לא. הוא יודע לשאול את השאלות הנכונות.
"היי, אמרנו שאלה אחת בקול פעם", קטעה אותו בניצחון.
"טוב, טוב. למה אתם חיים פה... כל כך מעט?"
"פעם חיינו כאן. לפניכם. קרה משהו, ו... וזה נגמר. עכשיו נשארו רק מעט מאיתנו", התחמקה.
"תורי!", אמרה במהירות, לפני שיוכל להוסיף עוד מילה אחת של התנגדות.
"איך אתם.. מרחפים?" שאלה בזהירות.
"אה... אנחנו..." ניסה לענות בבלבול. הוא לא היה בטוח שמותר לו לענות לה.
'אולי זה מסוכן? לא, לא יכול להיות. אני רק מגלה דברים חשובים עליה. אם אברח יום אחד, אוכל להסגיר אותם. נכון..? נכון'.
"יש בגוף שלנו נוזל מיוחד, בשם טרזין. מהשורש טרזיאון. הטרזין גורם לנו להיות מסוגלים לרחף, או לעמוד על הקרקע. יש לנו שליטה על זה", הוא סיפר. נראה כי עמד להרחיב, אבל נמלח בדעתו.
עיניה של קיארו התרחבו, והיא התכנסה במחשבות של עצמה. תיאס קיווה שהוא לא יצטער על כך שגילה לה. מה אם הוא יגלה שהוא אינו יכול לסמוך עליה?
"למה בני האדם לא שולטים כאן יותר? מה קרה?" שאל. האמת היא שכבר הייתה לו תיאוריה. מופרכת לגמרי.
"אני.. אני... אני חייבת ללכת", אמרה פתאום. היא הלכה במהירות אל הדלת, מתעלמת לחלוטין מתיאס המבולבל.
"רגע, קיארו. חכי רגע! קיארו! הבטחת שתספרי!" קרא, ומיהר לעברה.
לספר לה על מה שחשב... או לא...?
"אני מרחף. את לא" החלקים עפים לפניו כמו פאזל שהוא צריך לפתור. הוא ממש יכל להרגיש את גלגלי המוח מסתובבים. "זה קשור לזה, נכון? לזה שאני מסוגל לרחף. או שאולי לזה שאני מסוגל לעמוד..."
היא הסתובבה אליו בתדהמה.
"משהו... משהו גורם להם.. לא יכולים לעמוד...חליפות מוזרות..." מלמל.
לא. לא, זה לא טוב. היא חשבה שהוא טיפש. שהוא רק מנגן טוב. מה היא עשתה? היא ידעה שטרזיאונים חכמים יותר. היא הייתה צריכה לדעת שגם אם הוא נראה טיפש, הוא ידע. לדעת כבר מהרגע שהצליח לסדוק את החלון הבלתי-סדיק, וכששאלה איך התחיל לדבר על זווית מדויקת ועוצמה נכונה. כבר מהרגע שהסביר לה על הטרזין.
לא טיפש כמו שהוא נראה. והנה, הוא כבר פותר את הכול כמו חידה לכיתה א'.
כשהשתחרר מההלם, הוא החזיק במרפקה בניסיון לעצור אותה, ולרגע הם עמדו פנים מול פנים. ניצוצות חשמל עפו ביניהם.
קיארו הסתכלה עליו במבט מתחנן להבנה, הסיתה את מבטה, שלחה את ידה לעבר הדלת, וטרקה אותה מאחוריה.
~המשך יבוא. ואתם יודעים מה זה אומר? שהפרק הבא כבר מוכן במחשב, אבל הוא לא יתפרסם בלי תגובות *אהמ, אהמ*~
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-7 חודשים -בפנים- אור
רק עכשיו קראתי... :)
זה ממש יפה, למרותש זה קצת מבלבל אבל אני בטוח שהכול יהיה מובן בסופו של דבר.... ;) למרות שמצאת כמה שגיאות (אני בטוח שזה ממהירות...)
תשימי לב שכתבץ פעם אחת במקום "כל" "קול".
אבל לא מצאתי עוד איזה דברים משמעותיים...
אבל תמשיכי!!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-7 חודשים תודה! fairy tale
-
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים חחח זה היה אדיר ביותר אריאל
-
לפני 11 שנים ו-7 חודשים תודה ;-) fairy tale (ל"ת)
-
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים הממ ^^ POLLO
בהתחלה חשבתי כזה.. WTF @.@ מסובך מדי. ואחרי זה הכרחתי את עצמי לקראו עוד קצת וזה נהיה טוב יותר ויותר!
לא הבנתי כלווום וזה בכול זאת יפה :P
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים המממ fairy tale
תודה.. נראה לי ^^ אתה תבין עם הזמן, פול קפה. אבל אני מזהירה, העלילה תהיה יותר ויותר מפותלת!
הפרק הבא יפורסם בקרוב (עד יום ראשון בערב) :-)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים עכשיו אני מבינה שאני לא מבינה כלום! פוליאנה :-)
בני אדם, טריזאונים...
סתם, נראה לי שבכל זאת הבנתי משהו אבל אני לא בטוחה.
זה קשור איכשהו לכוח הכבידה לא?
בגלל זה איכשהו בני האדם נעלמו? אנחנו נעלמנו? איזה הזוי זה נשמע.
בכל מקרה הסיפור מרתק ומעניין לגמרי ואני מחכה בקוצר רוח להמשך.
את כותבת כל כך יפה! יש לך חתיכת כישרון!
את חייבת לעשות איתו משהו מתישהו.
וכמובן, מחכה להמשך :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים את לא אמורה להבין משהו כרגע *צחוק מרושע* fairy tale
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים בכיף! פוליאנה :-)
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים נחמד לשמוע ^^ fairy tale
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים או-קיי :) פוליאנה :-)
בכל מקרה, אם את רוצה את יכולה לקרוא גם את הסיפור בהמשכים שאני כתבתי.
כרגע יש שתי קוראות שאני יודעת עליהן, את מוזמנת להיות השלישית אם יש לך זמן ואם בא לך:)
בכל מקרה, אני מחכה להמשך:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים מבלבל אכן. אנג'ל
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים המממ.. תודה אנג'? fairy tale (ל"ת)
-
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים אהבתי ^^ מגדת העתידות
אני מרגישה מאוד ביקורתית אחרי תחרות הסיפורים, אז בכל זאת יש לי כמה הערות-
אני לא מבינה למה הוא בוטח בה עד כדי כך. היא חטפה אותו. ו... חטפה אותו. בפרק הקודם. לפני אולי קצת יותר ממאה מילים. אני לא יודעת כמה מילים כתבת. אולי היית צריכה להתחיל מלפני כמה חודשים, ולא אחרי כמה חודשים. (מה שדרך אגב היה מבלבל. אמרת אחרי כמה חודשים, אבל גם שהוא לא ראה את ההורים שלו שבועיים).
אני לא בוטחת בה. למרות שהיא אחת מאיתנו.
טיאס. יש לי חשק לומר יאמי. אני אוהבת את השם שלו. טיאס. השם הזה מגניב. גם הרעיון מגניב ^^
ו... ו... זה מבלבל בלי תיאורים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים תודה :-) fairy tale
זו לא דמות חשדנית. היא אופטימית, ולא נוטה לחשוב כל כך מהר. ואת צריכה להבין שהזן הזה לא מתנהג בדיוק כמו בני אדם, הם לא חשדנים כמונו, יש להם פחות רגשות של כעס. את תתרגלי עם הזמן.
העניין של החודשים והשבועיים זו טעות בטקסט, בלבול קטן. אני אתקן את זה.
זה טוב ^^
זה המבנה של הסיפור, אין לי הרבה מה לעשות בקשר לזה *משיכת כתפיים*
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים ^^ מגדת העתידות
הו, קשה לי להתרגל לצורת תכנון העלילה שלך. אני לא רגילה לפלאשבקים בתכיפות כזאת :O ו... ו... זה מציק לי. אבל את כותבת יפה, אז אני אסלח לך. אני עדיין חושבת שזה קצת מוקדם מדי כדי להתקדם קדימה כמה חודשים :\
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים ;-) fairy tale
אני מניחה שפשוט צריך להתרגל! חח את יודעת, לפעמים זה טוב משהו קצת שונה, לצאת מהכתיבה הרגילה. החלטתי לכתוב בצורה שונה מבדרך כלל. אני מקווה שבאיזה שהוא שלב תצליחי גם לאהוב את זה.
אולי זה קצת מוקדם, אבל יש לזה שיקולים מאחורי הקלעים ;-)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים הממ. אז נראה לאן זה יתפתח. מגדת העתידות
אני רק מקווה שלא תישאבי לעולם הקיטשיות. הפיתוי גדול, נכון, אבל אל תיכנעי להם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים בהחלט :-) fairy tale
-
-
-
-
-
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים אממ... יפה. זאבת המים
את כותבת כאילו מנקודת מבט שלה ושלו בנפרד, אבל מתי שאת כותבת מהנקודת מבט שלה, את כותבת בגוף שלישי, ומשלו, בראשון, זה קצת מבלבל... ואגב, הפלשבאקים הם כאילו המחשבות שלו של "האם לברוח או לא"?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים תודה fairy tale
שתי נקודות המבט הן בגוף שלישי. לא קראת את ההקדמה? הפלשבאקים הם בגוף שלישי. לפני הפלשבאק הראשון באמת היה כתוב בגוף ראשון.
כן, בערך. לא בדיוק.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים אוקיי O: זאבת המים (ל"ת)
-
-
-
