טוב, אתם כבר יודעים, ואם אתם לא יודעים אז אני אציין עכשיו שאני בהתקף כתיבה והתחלתי כמה סיפורים בהמשכים. אז תתפלאו אם אני אתחיל הרבה סיפורים חדשים בלי לגמור אותם... אז אני מזהירה מראש שלא בטוח שלסיפור הזה יהיה סוף... כרגע יש לו ארבע פרקים וזה הראשון שבהם.
אז אם בכל זאת החלטתם לקרוא, תהנו:)
הקדמה.
איש לא ידע מיהם או מאין הגיעו. הם פשוט הופיעו סתם כך, ביום בהיר אחד ואולי, לא כל כך בהיר.... איש גם לא הבחין בהתחלה באיזשהו פרט שונה בהופעתם. אבל לאט, לאט התחילו האנשים הרגילים להבין שמשהו כאן לא בסדר. הם קראו להם, המתחזים.
לפתע פתאום, ללא הודעה מוקדמת החלו אנשים להעלם מבתיהם, ממקומות עבודתם, מאתרי נופש וגם ילדים נעלמו מבית הספר ומחוגים מאורגנים. קרובי המשפחה שלהם התפוצצו מדאגה והזעיקו את המשטרה המקומית וצוותי עיתונאים נכנסו לתמונה. גם ראש הממשלה החל להתעניין במקרים ושילם לצוות חוקרים שהחל לבדוק לעומק את ההיעלמויות המסתוריות.
חוקר בשם .י.פ. מרטין היה זה שגילה את הסיבה להיעלמויות המסתוריות. הוא זה שהבין שיש קשר בין כל המקרים ושתמיד, כאשר מישהו נעלם נמצא בתמונה איש, אישה, או אפילו ילד עם זוג עיניים לא תואמות שאחת מהן בהירה יותר מהשנייה או שהראשונה כהה יותר מהאחרת, תלוי איך מסתכלים.
ביום אחד הופיעו לפתע כל הנעלמים ושבו לבתיהם ולמשפחותיהם כאילו דבר לא קרה. הם התנהגו כרגיל וכשנשאלו השיבו שלא נחטפו וסיפקו תירוצים רגילים, טבעיים והגיוניים ביותר להיעלמותם המסתורית. ואנשים רבים, כאלה שמסרבים להאמין באמת גם אם היא גלויה כל כך ורוקדת להם מול הפרצוף בתחתונים עם מוזיקת דיסקו רועמת האמינו שהכל יחזור לקדמותו. אך תקוותם התנפצה באכזריות כי לאנשים שחזרו, היו שתי עיניים לא זהות אחת כהה והשנייה בהירה יותר. האנשים האלה, שסירבו להאמין שהעולם שסביבם כבר לא מקום בטוח ורגיל כמו שחשבו, היו הראשונים להיחטף.
פרק 1.
"קייל!" אני צועקת. "חכה לי!"
אבל קייל לא עוצר. הוא ממשיך לרוץ במהירות על אנושית כמעט ואני מתנשפת ומתנשמת מהמאמץ להשיג אותו.
אני דוחפת נערים מימין ומשמאל ובקושי ממלמלת סליחות חפוזות. הוא רץ מבעד לשער בית הספר ואני אחריו.
"קייל!" צרחתי שוב מעומק ליבי. "לאן אתה רץ?!" התנשפות ניתזת לי מהפה ואני חשה דקירות בצד שמאל ואחר כך גם בימין ומרגישה שהריאות שלי עומדות לקרוס. אני רצה על המדרכה וגם על הכביש אבל קייל לא עוצר.
אלוהים! מה גורם לו לרוץ ככה?! קייל רץ בכביש כשהוא מזגזג בין המכוניות בחוסר זהירות משווע ואני רצה בעקבותיו.
לפתע הוא נעצר ומביט בי במבט קר ששולח רתת של רעד בכל הגוף שלי. "תפסיקי לרוץ אחרי!" הוא אומר בקול רם כשהוא שולח בי מבט מקפיא. "ואני לא קייל." הוא אומר כשהוא מדגיש כל מילה לחוד ואחרי מבט קרחוני אחרון הוא מסתובב וממשיך לרוץ כשדמותו הולכת וקטנה בקו האופק.
אני קורסת על האספלט השחור. נעשה לי שחור בעיניים ושחור בנשמה. לא יכול להיות שזה לא קייל! זה הוא! זה ללא ספק הוא! הייתי מזהה אותו גם בין מאה נערים אחרים ואפילו אם כולם היו דומים לו כאילו הם כפילים שלו. זה קייל! זה מוכרח להיות הוא!
דמעות מטשטשות לי את שדה הראייה ואני כבר לא בקשר עם העולם הסובב אותי ובקושי שומעת את הצפירה החזקה של נהג מבוהל שכמעט דרס אותי ובלם ברגע האחרון. "ילדה את בסדר?" הוא שואל בבהלה. "מה קרה לך?" "אני בסדר." אני משיבה בשקט כשאני מתרוממת בכבדות ופוסעת בכיוון ההפוך.
העיניים שלו, אני מבינה לפתע. משהו לא בסדר עם העיניים שלו! וכאן אני לא מתכוונת למבט הקר שהקפיא אותי כמו קרח. הצבע שלהן, אחת מהן הייתה בהירה והשניה כהה יותר! פעמים רבות התבוננתי אל תוך העומק שבעיניים של קייל, מספיק טוב כדי לדעת ששתיהן בגוון ירוק כחול מהמם וששתיהן זהות בדיוק אחת לשניה. כמו שכל זוג עיניים של בן אדם רגיל אמורות להיות. אבל שלו, שלו היו עכשיו שונות! אחת מהן הייתה בהירה כל כך והשניה הייתה הפך הגמור ממנה, כהה לגמרי. זה לא בסדר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
