החושך עוטף אותי, ורעש הנהר הגועש כמה מטרים מתחת לגשר עליו אני הולך משתלבים עם קול טיפטוף הגשם. מכוניות עוברות מידי פעם מצידי הימני על הכביש. מלפניי הולך אדם מגודל מתחת למטרייה, ומאחוריי קול קליל של צעדים מהדהדים על המדרכה.
קול צעדים של אישה. בחורה, לפי ריח המתוק והנערי הנישא באוויר כשאני מסניף אותו ברכות. אני מרגיש רעב, ושוקל אם להסתובב ולנשוך אותה.
האדם המגודל לא ישים לב, אבל המכוניות יפריעו לי אם בני האנוש יראו אותי. אני אצטרך לעשות את זה בסביבה יותר חשוכה ופרטית.
הבחור המגודל ממהר עם צעדיו, ונעלם בתוך החשכה, מעטה הגשם הניתך על המדרכה מעמעם את קול צעדיו. כל כך חשוך ומטושטש שאפילו מנורות הרחוב לא יכולים להתגבר על החושך. למען האמת זה לא מפריע לי. חושך אך פעם לא הפריע לי, אני רואה בו מצויין. צעדי הבחורה ממהרים גם הם, כנראה לביתה. כמה חבל שהיא לא תזכה להגיע אליו. אני חושף ניבים בחיוך מרושע ומאיץ בצעדיי.
מעיל העור שלי נצמד לחולצתי הרטובה, ושיערי נדבק למצחי. בנייני העיר מקיפים אותנו לאט לאט כשאנחנו נכנסים לעיר, ואני חש כל הזמן בבחורה ההולכת בעקבותיי, ליבה פועם מעט יותר מהר ממה שהוא אמור לפעום. מפחדת מהחושך? אני צוחק בליבי. אני יודע שהיא פונה לתוך רחוב אחר כשאני שומע את פעימות ליבה מתרחקות.
אני מסתובב בנחת וחוזר על עקבותיי. אני עוקב אחרי הריח המפוחד שהיא השאירה מאחוריה, והולך בעקבותיו. ברקע מתווספים עוד לבבות פועמים, ומקיפים את זה של הבחורה. אני יודע שזאת היא כי פעימות ליבה מאיצים. היא מבוהלת. כעבור רגע אני לא צריך להתרכז בפעימות הלב שלה כדי לדעת שהיא פוחדת. צרחה מפלחת את הלילה, ואני לא משתהה. אני נורה ממקומי במהירות שעין של בן אנוש לא תוכל לקלוט. מהיר יותר ממכונית ספורט בשיא מהירותה, מהיר יותר מקליע שנורה מרובה. כעבור שבריר שנייה אני מופיע מול האנשים שהקיפו אותה. נערים תהיה המילה המדוייקת יותר.
המחזה שנגלה לעיניי קלאסי. חמישה בחורים עבריינים, בחורה אחת צורחת, ולילה גשום. התיק שלה זרוק על הריצפה, וחצי מהחולצה שלה ביד של אחד מהם, שאוחז בה בחוזקה וצוחק לה בפנים. היא מפוחדת לגמרי.
אני רק עומד שם, נוהם, ומסתיר עם השפתיים שלי את הניבים שהתארכו בזעם. הבחורים שמים לב אליי כעבור רגע, ומסתובבים לעברי.
"תעזבו אותה." אני נוהם בקול שקט ומסוכן.
"אם חייך חשובים לך, זר, כדאי שתלך מפה." נוהם לעברי אחד מהם. יש לו שפם וזקן קצוצים, ובליטה מתחת לחולצה הרטובה שלו מרמזת על אקדח מוסתר. אני מגחך ומחזיר לו באותו משפט.
"אם חייך חשובים לך, פרחח, כדאי שאתה תלך מפה."
הבחורים צוחקים צחוק קר ועוזבים את הבחורה, שנצמדת בפחד לבניין. הרעב שלי עבר, ואני ממוקד בעבריינים שמתקרבים לעברי באיום.
"לא שמעת מה אמרנו לך?" שואל אחד מהם. "תתנדף."
הם צוחקים לתגובתו.
אני לא פוחד מהם, ואני לא מתכוון להתנדף משם. למעשה הם לא גורמים לי אפילו למצמץ. אילו היו אנשי זאב זה היה סיפור אחר, אבל הם בני אנוש רגילים לכל דבר.
תנועה מהירה בזווית עיני גורמת לי להפנות בחדות את הראש לכיוון התוקף האמיץ הראשון.
אני תופס לו את היד בעודה באוויר, מעקם אותה, ובועט לו בבטן בקלילות. הוא עף על קיר הבניין וצונח לריצפה. אני בטוח שיש לו כמה צלעות שבורות.
הבחור השני והשלישי מתקיפים ביחד, בידיהם מנצנצות סכינים. אני מתכופף מתחת להתקפה של הבחור הימני, חוסם את זרועו של האדיוט מאחוריו שמנסה לדקור אותי, ובועט בו במפשעה.
אני מסתובב במהירות לעבריין האחר שתוקף לעברי שוב עם הלהב, ומתחמק מהשיסוף שסכינו משאירה באוויר.
אני טס מאחוריו לפני שהוא מספיק למצמץ ונושך אותו בפראות בצווארו, משאיר שם חור עמוק ומדמם.
הדם החם מציף את פי במתיקות שאני רגיל אליה, ונשטף לתוך פי. אני לוגם לגימה זריזה, ומעיף אותו ממני על הבחור שהיממתי קודם. שני הבחורים האחרים נראים מפוחדים, אך נחושים בדעתם לחסל אותי על מה שעשיתי לשלושת חבריהם.
"קדימה." אני אומר. "תנו לי את כל מה שיש לכם."
אחד מהם צועק ורץ לעברי. הוא מניף אגרוף ממנו אני מתחמק בקלילות, מתקיל אותו ברגלי והופך אותו באוויר.
הוא נוחת על גבו חסר נשימה.
האחרון, זה שצחק בהתחלה, עם הזקן המעוצב, כבר לא צוחק. הוא מושיט את ידו אל האקדח ומכוון אותו לעברי. ידו לא רועדת כמו שציפיתי שתהיה, אבל אני עדיין לא ממצמץ.
"אל תתקרב." הוא אומר. ובכן, אז קולו זה שרועד, מה?
"או?" אני שואל בנחת ומתקרב בצעדים מדודים ובטוחים. הבחורה כל הזמן נמצאת בשדה הראייה שלי, היא יושבת על הריצפה, רטובה עד לשד עצמותיה, ומבוהלת.
"זה דיי ברור, לא?" הוא שואל רטורית. "אני הבחור שמחזיק כאן את האקדח."
"אהה," אני צוחק. "זה."
וכעבור שנייה אני כבר לא עומד במקומי. אני טס לעברו במהירות של ברק מבזיק, מסיט את האקדח הצידה עוד לפני שהוא מחליט לשלוח פקודה למוח שלו ללחוץ על ההדק, ומעקם לו את היד. הוא נוחת על ברכיו בצווחת כאב, האקדח עף על הריצפה, ואני בועט לו בראש.
הוא מתרומם בבהילות, צועד אחורה ושולח אליי אגרוף. לאט מידי. אני מגחך ומסיט את האגרוף הצידה עם גב ידי כשאני הולך קדימה לעברו. הוא שולח אחד נוסף, וגם אותו אני הודף. כשהוא מנסה לשלוח את השלישי אני עוצר עם זרועי, ומחזיר לו בביטנו.
הוא מתקפל והאוויר נפלט ממנו בנשיפה. זה בהחלט כאב לו, אבל הוא מנסה את מזלו שוב. הוא בועט ואני עוצר את הברך המכוונת לעברי, מתחמק מהאגרוף שמגיע אחריה, עוצר את המרפק שלו, ואז נכנס בו בעוצמה ובזעם.
האגרופים שלי מדוייקים, ישרים מהירים ועוצמתיים. עשרה אגרופים בפנים ובבטן שלו, ובעיטה ישרה ומדוייקת אחת, מעיפים אותו באוויר להתרסק על קיר הבניין ליד החבר שלו.
אני הולך אל הבחורה, מתכופף לאט לגובה ראשה, ובודק אם היא נפגעה. היא נראית לי בסדר גמור. למעשה היא בת אנוש יפהפיה. דקיקה, בעלת שפתיים מלאות, וצבע שיער ששיערתי שהוא חום. עיניה בהירות, אבל לא יכולתי להצביע על צבען המדוייק.
"את בסדר?" אני שואל בקול מגרגר ושקט.
היא נראית המומה, ומהנהנת בראשה. אני כבר לא רעב, וגם לא רוצה לאכול אותה. אני אוכל מחיות יער יותר מאוחר. היה לי מספיק אקשן להיום.
"מה אתה?" היא שואלת בלחש וביראה.
אני מרים אותה בזרועותיי ולוקח את התיק שלה מהרצפה.
"אני הערפד שהרגע הציל אותך." אני אומר ונושא אותה בצעדים קלילים לביתה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
