פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1988 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים פרידה -מוקדש לידיד שהשיב נשמתו בערב שבת האחרון. שרה
מחלקה פנימית בביה"ח היא אחת המחלקות שהעבודה בהן כאחות קשה ומתישה במיוחד.
בדרך כלל מאושפזים במחלקה זו חולים שמצבם קשה, רבים מהמאושפזים זוהי התחנה האחרונה בדרכם.
לפני שבועות מספר אושפז במחלקה גבר כבן חמישים, להבדיל ממרבית המאושפזים נראה היה בריא,
גבוה מאד, חסון כשפגשתי בו הופתעתי ממראהו וממצב רוחו.
אחת מחברותי האחיות לחשה לאוזני שהאיש חולה מאד וסובל מגידול שמתפשט בכל גופו.
ממסתבר שהוא תושב אחת ההתנחלויות,
לאחר האישפוז החלו רבים לבקר אותו בינם אנשים ידועי שם בעיקר אנשי בטחון.
היה לו קול רועם שנשמע בכל המחלקה, בדרך כלל נוהג היה לפנות בהומור לבקש כשנאלץ. כמעט במשך כל שהותו לא נתן לאיש לעזור לו. "אני מסתדר לבד" "זה בסדר" ותמיד ברוח טובה.
במשך הזמן רבו הכאבים, הוא רזה מאד ונראה היה שזמנו הולך ומתקצר מה שלא הפריע לו להמשיך בשגרת חייו בשיחות בבדיחות דעת ובעזרה לאחיות בטיפול בחולים שהיו סמוכים אליו.
הוא הקפיד על קלה כחמורה בקיום מצוות. בחג הסוכות יצא בכוחות עצמו לסוכה והתעקש להשאר בה למרות שחש ברע.
האיש היה בעל ידע רב ובכל רגע פנוי היה מספר ומתאר ארועים שהיה שותף להם ונושאים בתולדות העם והמדינה.
היה בקיא מאד בתנך ולכל ארוע וכאלו לא חסרים במחלקה היה מוצא את הביטוי הנכון לעודד את החולים ואת בני משפחותיהם. התכונה ששבתה את ליבי יותר מכל הייתה היכולת שלו לצחוק מעצמו, לחפש בכל קושי את הצד המבדח.
לרופאים היו בפיו כינויים וכך לאחיות שטיפלו בו. ותמיד ברוח טובה. אני היייתי "מיידלה" ילדה באידיש אחד הרופאים הבכירים היה מכונה בפיו רב אליהו בשל דימיונו לטעמו לאליהו הנביא. לעיתים היה מצליח לגבש קבוצה של חולים וממיטות חוליים היו שומעים קולות צחוק-נדיר מאד במקומנו.
למרות ניסיוני כאחות ותוצאות הבדיקות היתה לי תחושה שהוא עוד יצא מזה. SUPER- MAN כזה יתגבר.
הוא היה מסתיר את מכאוביו מעיני החברים ובעיקר מעיני בני משפחתו. היה לו בנים יחסית צעירים ושאלו היו מגיעים היה מקבל אותם כאילו הגיעו לבקרו בביתו באהבה, בחיבוק, ובמיצהלות שמחה. יחד תיכנן את מסיבת הבר מצווה הצפויה לבנו מי יוזמן וכיצד יחגגו.
בתחילת השבוע האחרון החלה הידרדרות במצבו. הייתי במשמרת לילה והוא ביקש את עזרתי נדיר מבחינתו.
בשקט ציין בפני שאין הוא מאמין שיזכה להגיע לראש חודש כסלו.
ובוודאי לא לחג החנוכה. הוא ביקש שאמסור מכתב שכתב לרעייתו וציין שלמעשה זהו מכתב הפרידה-אין הוא רוצה לדבר על כך עימה כדי לא להכאיב לה. הוא ציין שהיא משוכנעת שכפי שהצליח במהלך חייו לנצח בקרבות יצליח גם הפעם.
ביום ו' נפרדנו יצאתי לחופשת השבת.
כששבתי הערב למשמרת נודע לי שנפטר. צר לי ובין טיפול לטיפול אני משתפת אותכם בכאבי.ובוודאי בכאבם של בני משפחתו ועשרות החברים שביקרו אותו במהלך המאבק שניהל כאן על חייו שמירת צלם אנוש במקום הקשה הזה. מפתיע שאת הכדורים למניעת כאבים היה מסתיר בארונית ולא לקח מהם כדי לא לאבד את צלילות דעתו. מדובר בכוח סבל כמעט לא יתואר.
כאן במקום הקשה מתגלים מידי פעם גיבורים אמיתיים כאלו
שמתמודדים עם הכאב והידיעה באופן מעורר כבוד.
יהי זכרו ברוך!!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים מיידלע, תרשי לי לקרוא לך 'מלאך'. מתלמד (ל"ת)
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים תלוי לאיזה מלאך אתה מתכוון שרה
במובן מלאך אלוהי ממש לא.
מלאך כשליח כן. לא רק אני צוותים הרפואיים עובדים כ"שליחי מצווה" בבתי החולים. התנאים בילתי אפשריים
עבודה נעשית בתנאים קשים. נמאס לי להיות "מטיף בשער" אבל מי שלא נמצא במקומות שבהן אני "מבלה" את זמני לא מתאר לעצמו איזו עבודה עושים שם.
לפעמים צוותים רפואיים ממש מבצעים ניסים. לצערנו יש הרבה מקום לשפר והמשאבים מוגבלים מאד.
כיום לומדים תיאטרון, משאבי אנוש. אומנויות למינהם מעטים מידי לומדים בבתי ספר לסיעוד כי זה קשה וגם תהילה רבה אין שם רופא זה מכובד אחות לא משהו ואחות מעשית זה בכלל כמו עוזרת בית מבחינת מעמד (איני בזה לעוזרות הבית) אבל הן עובדות בתנאים הרבה יותר טובים מאתנו-אין משמרות לא צריך להרים חולים ולנקות מה שמנקים במשך כל המשמרת. לא מתרגלים לזה. זה קשה כל פעם מחדש. זוהי באמת שליחות. אני יחסית בכירה במחלקה אבל האחיות המעשיות אלו שעושות את ה"עבודה השחורה" זו עבודה קשה בטירוף. אלו שמצליחות בכך באמת נהדרות.
כשאני חוזרת ממשמרת אני כמה שאני גמורה מעייפות אני נכנסת להתקלח המון זמן יש הרגשה שהזוהמה-של בית החולים
לא יוצאת. אין דבר כזה להכנס למיטה או אפילו על כורסא בסלון בלי מקלחת יסודית.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים מאוד נוגע וכואב יוֹסֵף
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים יהי זכרו ברוך Miaka
אני מקווה כי הכאב והעצב יעברו במהרה , נשמע כי זכית להכיר אדם מיוחד מאוד .
נצרי את הזמן שבילית במחיצתו.
זכרי אותו בתור הגבר החסון שהוא היה.
ואני מקווה שתהיה נחמה למשפחתו .
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 11 שנים ו-9 חודשים אני לא יודעת מה לכתוב... פוליאנה :-)
זה כל כך כואב וכל כך עצוב שדווקא אלה עם הכוחות להעצים כלפי עצמם ומתוך עצמם מגיעים לבסוף לסוף נורא שכזה.
ובכל זאת אני מאמינה שזוהי זכות גדולה לזכות להכיר בני אדם שכאלה שגם בחיים וגם במותם הם עדיין סמל לטוב ולכוח ולעצמה שיכולה להיות טמונה בבן אדם.
ואני מקווה שתוכלי בכל זאת, למרות הכאב שבאבדן, לשאוב את הטוב מדמותו ומהכוחות שהשפיע על סביבתו.
כבר יצא לי לחשוב על זה הרבה ואני מאמינה שאנשים שמשפיעם על אחרים להמשיך את מורשתם ולהעביר אותה הלאה יש בזה לדעתי, סוג של חיים אחרי המוות בדומה לסופרים שהספרים שכתבו ושספגו את אמונתם ודרך חייהם ממשיכים להתקיים גם לאחר מותם.
ואני חושבת שבכך שתקבלי ממנו את היכולת להיות אופטימית, את שמחת החיים, את הרצון להצליח ולהתמודד גם כשהחיים לא כאלה מאירי פנים, בכך שתקבלי את כוחות הנפש האלה, את בעצם תדאגי להמשכיות של אותו אדם ובכך באמת תברכי את זכרו.
יהי זכרו ברוך!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 11 שנים ו-9 חודשים יהי זכרו ברוך.... The Wolf
ושכל בני האדם באשר הם, יצליחו כמותו לעמוד במצבים קשים עם הומור ובדיחות הדעת,
ושכל אדם באשר הוא אדם יצליח להתגבר על קשייו - הן הנפשיים והן הפיזיים...
וכבר נאמר: גדולה של אדם נמדדת בקשיים אותם הוא עובר...
אכן את עובדת במחלקה קשה, אך עצה קטנה מאדם פשוט וחסר ניסיון -
קחי לך את הנקודות החיוביות שלו ונסי ליישם אותם בחייך,
למרות שהקושי עצום, גם בלי הדברים שמעבר...
אני בהחלט מתכוון להשתמש בדמות שלו כמודל לחיקוי.
תודה לך על השיתוף, בזכות השיתוף הזה, הפכת אדם אחד לאדם יותר טוב מקודם...
שלא תדעו (את, המחלקה ובני המשפחות) עוד צער.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 11 שנים ו-9 חודשים יהי זכרו ברוך... רון.א
-
