פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1903 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת אנג'ל
אני חיה עכשיו, אבל נראה שמחר החיים שלי, המהות שלי, יהיו כצל חלום שחמק מבין האצבעות. ומחרתיים, מי שהחזיק בחלום שלי יהפוך לאחד כזה בעצמו.
ואז אמחק. ואם לא, אהיה אגדה. חתימות על מסמכים שהחזיקו פעם בשמי, כתב על מחשב שיום יבוא והוא יישבר או ייהרס או עוד מיליון דברים שיכולים לקרות למחשב בימינו, ועד שאמות נוכל לגלות מה עוד יכול להיות ולקרות לו, ככל שהטכנולוגיה תתקדם.
אולי אהיה אגדה מסוג אחר, למרות שבזה אני מפקפקת. אני בספק שאשאיר חותם עם ההיסטוריה יום אחד. וגם אם כן, אני מצפה שישכחו אותי. כי כבר יש אנשים היום ששואלים "מי לעזאזל זה לנון", ו"איינשטיין גילה את אמריקה, כן?" ואם תשיבו להם שזה היה קולומבוס, הם יהיו בטוחים שקראו ככה פעם לנייר עתיק. כריסטופר, תשיבו, כריסטופר קולומבוס.
ככה זה; אנשים חיים, לעתים מזדקנים - אבל לא אשפוט את אלה שמתים צעירים - גוססים, מתים, נקברים בחלקת אדמה ונתונים לרחמיי הטבע, הם נרקבים באטיות במשך שנים. ומי לעזאזל יודע איפה הנשמה האומללה שלהם, אולי נכבתה ממזמן. מעניין איך זה להיעלם.
ואם נחייה לנצח - מעניין מה יעלה על הילדים. אולי נתחיל לחיות על הירח, על מאדים, מי יודע. ואולי יש עוד יצורים חוץ מאיתנו, שישרדו אחרי בן האדם האחרון, שיהפוך לגוש מפוחם בגלל השמש.
אני לא שמה פס על מה שיישאר אחרינו, אבל אני כן תוהה, מה יהיה איתי. כי ככה אנחנו, בני האנוש. אנחנו אנוכיים יותר משאנחנו סקרנים. אנחנו דואגים להנאתנו הרגעית ואומללים כשהדברים לא מסתדרים כמו שאנחנו רוצים. כי ככה אנחנו; אידיוטים אנוכיים שחיים בשביל למות, ומתים כדי לאפשר מרחב מחיה.
ואנחנו מאושרים, ואנחנו מדוכאים, ואנחנו, ששקועים בעצמנו, אוטמים את אוזננו לתחינות של אנשים שצריכים עזרה יותר מאיתנו. שהרי, גם הם אנוכיים, כי איכשהו, תמיד יש מישהו שבמצב גרוע יותר. כי אנחנו בני אנוש, ואנחנו עושים הכל גרוע יותר. אנחנו מתחרים, מי יותר מסכן, מי יותר מדוכא, למי מגיע יותר טוב. אנחנו מתחרים על תהילה כל כך הרבה, כשאנשים בחוץ בסכנת חיים. אנחנו מתאבדים, אנחנו חותכים, אנחנו גורמים לעצמנו נזק נפשי וגופני בלתי הפיך.
מה שהכי הורג אותי זה ש - יש לנו את הסיכוי, ואנחנו זורקים אותו סתם ככה, כשבחוץ, יש אנשים שצריכים אותו.
והבולשיט הזה, על זה שאנחנו עושים הכל כמו שצריך. זה כמו בדיחה לא מצחיקה. כי למה היית מצפה, כשאנחנו נלחמים, רוצחים, גונבים, בונים ומרסקים אימפריות. ובסופו של דבר, בכל השקפת עולם יש משהו לא נכון. כי אנחנו לא נכונים. כי הקיום שלנו, הוא לא נכון. הטבע שלנו הוא לא נכון.
ומעניין למה המציאו אותנו. ומעניין מי המציא אותנו. כי אני לא מאמינה באלוהים, ואני לא פוסלת את אפשרותם של האלים היוונים, והמצרים, ועוד - כמה? - יצורים אלוהיים שהמצאנו.
אבל מה למדתי במהלך השנים, אל תפסול דבר. ואולי אני מפחדת שאלוהים קיים, כי אם הוא כן, אז אני כל כך הולכת לגיהינום.
גורל, הא?
אז אני חייה עכשיו, ואני אחיה גם מחר, אם הגורל יעשה לי טובה. ואולי יש לי שנה לחיות, ואולי אלה שנתיים אחרונות שיש לי. אני לא חושבת שאהיה אסירת תודה, כי המציאו אותי כדי למות. ואני סקרנית לראות מה מאחורי המוות, אבל מפחדת פחד מוות, וזה לא היה משחק מילים משעשע - כי הפחד הזה, גורם לי לרצות למות.
אז כן, אני חיה הרגע, ברגע הזה בדיוק. ואולי אמות עוד דקה או עוד שתיים. ואם אמות, תאחלו לי בהצלחה. כי תמיד קיוויתי שהיום בו הקיום והמהות שלי יהפכו לחלום יהיה רחוק.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים ממש יפה... קטניס
ואני לא מאמינה שהצלחת לנסח את מה שעובר בראש שלי כל כך הרבה פעמים...
=)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים תודה :) אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים את יודעת שאני אוהבת אותו :-) טל (ל"ת)
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים תודה:D אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים או-קיי את פשוט משפריצה ייאוש לכל הכיוונים ואני תוהה למה. פוליאנה :-)
הסתכלתי בפרופיל שלך והתקשיתי להאמין. את רק בת ארבע עשרה! (אם את באמת בגיל שאת כותבת שאת) איך ילדה בגיל כל כך צעיר יכולה לפתח ייאוש ודיכאון שאנשים בני שלושים מתקשים להגיע אליו וזקנים בני שבעים לא תמיד יכולים לטעון שהם מיואשים ככה מהחיים שלהם.
בגיל כזה אמורים לפרוח, לשמוח, ליהנות מהחיים ולהיות חסרי דאגה ולהשאיר לאחרים את הדאגות הרציניות באמת.
אני לא מסכימה אם מה שאת כותבת. יש דברים שהם נכונים אבל הם מוקצנים ברמות. את מספקת רק מראה כהה ועגומה לצד האפל יותר של המציאות אבל המראה הזאת לא משקפת את כל מה שיש בה, על כל האושר והכאב שיש בה גם יחד.
אנחנו אנוכיים? חלק מאיתנו. אבל ישנו גם החלק האחר שאסור להתעלם ממנו. החלק של האנשים שאומנם ממוקדים בצרה ובכאב שלהם אבל דווקא בגלל הכאב הזה ודווקא מתוך הצער והשבר והחולי וההתמודדות והעמידה מול הבלתי אפשרי נותנים להם את הרצו ואת הכוח למנוע מאחרים לחוות את מה שהם עברו או לפחות לסייע ולעזור להם להתגבר על הקושי. וכשיש צרה שמתרגשת על עם ישראל כולנו מתאחדים ומתלכדים יחד, כגוש אחד ועם אחד לעמוד מול הצרה הזאת והמלחמה הזאת והפורענות הזאת ואז אנחנו כבר לא בודדים אלא עם אחד ומלוכד.
אבל למה לחפש צרות? מספיק להסתכל בתכניות טלוויזיה, הלא הם בדרך כלל משקפות מציאות מעוותת נכון? לא נכון! או לפחות, לא תמיד.
אני זוכרת כשצפיתי בתכנית מאסטר שף התרשמתי ביותר מדבר אחד. וזה לא היה המראה של האוכל! וזה לא היה המיומנות של העשייה או הריח והטעם שכמובן לא הגיעו עד אלי. זה היה האחווה ששרה בין המשתתפים. מדובר בתחרות! לכל אחד הייתה הזכות והאפשרות לרמוס את האחר ולהקטין אותו ולפגוע בו ולהרוס לו את הסיכויים כדי להגדיל את הסיכויים של עצמו. ובכל זאת! לא רק שאף אחד לא פגע באף אחד אחר (ויכול להיות שתגידי שהם פחדו וחששו כי הכל מצולם לטלוויזיה נכון?) אז לא רק זאת אלא שהם אפילו עזרו וסייעו למי שהתקשה! ואני רוצה להגיד שהייתי בהלם שכאשר לאחד המתמודדים נשאר אפס זמן ומתמודד אחר, כזה שיכול לתפוס את מקומו בהדחה הבאה! מבקש עזרה הוא בא ועוזר! זה פשוט לא ייאמן! אז האנושות מקולקלת נכון? שמורכבת כולה מאנשים אנוכיים נכון? רק להסתכל בתחרות (שזה הזמן הכי טוב לבדוק את האמת של בנאדם מסויים! תחת לחץ! תחת קוצר זמן!) שבא אנשים אמורים להרוג אחד את השני כדי לנצח ולראות שהרצון לנסח לא רק שלא מעוור את עיניהם אלא עיניהם פקוחות לרווחה לראות קילומטרים מסביבם אם יש מישהו שזקוק לו!
ויש עוד אינספור דוגמאות! כשאני נסעתי למשל בקו 62 שהוא היה עמוס ומפוצץ! רק להסתכל איך הצעירים קמים כדי לפנות מקום לזקנים וזה מתוך אנוכיות נכון?
והאתר הזה למשל! סימניה! שכשיש מישהו שקשה לו ולא טוב לו, כמה פעמים אני נזקקתי לעזרה ועזרו לי ואפילו לא יכולים לראות מי אני! וכמה פעמים אני הצעתי עזרה לאחרים!
אז את מסתכלת רק על הצד האפל של האנושות שלפי דעתי מדובר בשוליים, במיעוט. באנשים חלשי האופי שנותנים ליצרים לשלוט בהם ואין להם כוח להיות אדונים לפעולות שלהם.
ובקשר לכוח עליון שמנהיג את העולם? יש לי דעה על כך אבל אני מסכימה לפרט אותה בהודעה פרטית כי זה לא המקום.
אז השבי בעריכות מפני שמה שכתבת קומם אותי. אבל אני מבינה בהחלט את המקום שלך. אני אשקר לעצמי ולך ולכל מי שיקרא את מה שכתבתי אם אגיד שלא. גם אני מיואשת מכל העולם פעמים רבות וחושבת שאני חיה בשקר ושכולם מפלצות וכו' וכו' וכו' אבל בסופו של דבר אני תמיד מוצאת כאלה שאיכפת להם וכאלה שעוזרים ומסייעים ואני חיה רק בזכותם של כאלה שהלב שלהם רחב דיו להכיל רגשות כלפי אחרים מלבד רגשותיהם ופעמים שהיחס לאחרים קודם אצלם לפני היחס כלפי עצמם וזה דבר שמדהים לגלות בכל פעם מחדש.
אז אם את רוצה את מוזמנת לכתוב לי בהודעה אישית וסליחה על כל החפירה פשוט הייתי חייבת:)
אם את לא רוצה ואת מרגישה שאני סתם חודרת לך לנשמה תכתבי לי ואני אפסיק.
ואיך שלא יהיה, שיהיה לך שבוע טוב ואופטימי יותר:)
נ.ב
אני מסתכלת על האורך של התגובה שכתבתי ורואה שהיא פחות או יותר בעורך של הקטע שלך! נראה שהפעם התעליתי על עצמי בחפירה ענקית:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים :O קסטה, זה היה קטע רנדומלי :O אנג'ל
אני ממש לא חושבת ככה :O זאת הייתה דמות שהמצאתי, פשוט קיבלתי מוזה מאיזה משפט משיר סורר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים טוב, יכול להיות שקצת נסחפתי. פוליאנה :-)
או-קיי, באמת נסחפתי!
אבל אני מקווה שמי שבאמת חושב ככה ואולי קרא את מה שחשבתי ישנה את כיוון החשיבה שלו מפסימי לקצת יותר אופטימי כי חיים רק פעם אחת ואין צ'אנס נוסף אז כדאי לנצל את הזמן בצורה הכי טובה שיש לא?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים בטח :O אנג'ל
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים סליחה, ממש לא התכוונתי. פוליאנה :-)
את כותבת בצורה כל כך אמיתית ולא יכולתי שלא להאמין לך:)
יש לך עתיד בתור סופרת וכדאי לך לעשות עם זה משהו!
בהצלחה בכל אופן ואני מקווה שלא לקחת שום דבר ממה שכתבתי באופן אישי ואם כן אני מתנצלת אם נפגעת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים לא, זה בסדר^^ לא נפגעתי או משהו. אנג'ל
-
-
-
-
-
-
